היי,

הנושא החם הוא "זה משמח אותי" ובהגדרה שלו כתוב:"סוף מאי היא תקופה מושלמת. יש תחושה של סוף ללומדים ומזג האוויר נעים, אפילו עונת הדובדבנים החלה. אז מה משמח אתכם בתקופה זו? מה גורם לכם להרגיש יותר טוב עם עצמכם ועם הסביבה?"

והאמת היא שההגדרה עומדת בסתירה גסה למה שאני מרגישה בתקופה הזו. התקופה הזו מלחיצה אותי מאד. המשפט:"יש תחושה של סוף ללומדים" הוא בכלל אירוני מבחינתי, כי כרגע הסיבה העיקרית לכך שאני לא שמחה, היא שאני עומדת להגיע לסוף שנת הלימודים ויש סיכוי גבוה לכך שלא אסיים אותה בהצלחה. אז אני לא מרגישה טוב עם עצמי ולא מרגישה טוב עם הסביבה.

בשיחה הראשונה, לקחה זאת שמלמדת אותנו הדרכת שחייה, אותי ועוד שלוש בנות ואמרה לנו שרמת השחייה שלנו לא מספיק גבוהה כדי להיות מדריכות שחייה ושהיא לא חושבת שנוכל לעבור את המבחנים ההולכים וקרבים. יחד עם זאת, אמרה שהיא רוצה ללכת לקראנו ולכן מבקשת שנצטרף לשלושה שיעורי שחייה של ילדים קטנים, ניכנס למים עם הילדים ונעזור למדריכה ואז נגיש לה דו"ח על זה, כדי שהיא תדע שאנחנו לפחות טובות בהדרכה.

ואני אמרתי לזאת שמלמדת אותנו הדרכת שחייה, שאני חושבת שעשיתי כל מה שיכולתי: הגעתי לכל השיעורים, לקחתי שיעורים פרטיים כל השנה, תרגלתי. משהו שלא אמרתי לה שאומנם לא תרגלתי כל יום, אבל שאני לא חושבת שזה הוגן לצפות מאדם לתרגל שחייה כל יום. 

קיבלנו את דבריה, הודינו לה ובכך הסתיימה השיחה. משהו שאחר כך חשבנו עליו שתכלס היא גם דואגת לשם של עצמה. אם היא תכשיל ארבע סטודנטיות מתוך 12 - זה מעיד גם עליה שלא הייתה מדריכת שחייה מספיק טובה. בוריס אמר לי שלפי דעתו היא תעביר אותנו בטוח ושהעניין עם להצטרף לשיעורי שחיה של הילדים הוא רק כסת"ח כי היא נמדדת במספר האנשים שעוברים אצלה את הקורס. אני מקווה שהוא צודק. 

בשיחה השנייה, לקח אותי המנחה שלי בסטאז בהידרותרפיה ועשה לי שיחה יחד עם הרכזת של הסטאז. הוא טען שהייתי צריכה ללמוד כבר יותר סוגי תמיכות ואחיזות. שהגענו לאמצע הדרך מבחינת השעות של הסטאז, אבל לא לאמצע הדרך מבחינת הדברים שהייתי צריכה ללמוד. השיחה הזאת נורא הלחיצה אותי בהתחלה, אבל הרכזת של הסטאז עשתה דבר מעולה, שזה פשוט לנסח מסמך ביני לבין המנחה שלי בסטאז בו ניסחנו בדיוק מה אני צריכה לדעת ומה צריך להיות קצב ההתקדמות שלי. נגיד לחבר שלושה תרגילים בנושא כזה כזה לכל שבועיים. זה מאד הקל עליי, כי באמת הבעיה העיקרית שלא ידעתי מה מצופה ממני בדיוק ועכשיו הדברים יותר מסודרים.

השיחה השלישית עשתה לי מישהי שמלמדת אותנו עכשיו שיטה בשם "ווטסו". "ווטסו" זו שיטת הרפיה במים. היא לימדה אותנו את זה במשך שלושה ימי לימוד (הרי אני לומדת הידרו פעם בשבוע, אז בשלוש הפעמים האחרונות הוקדש הזמן לווטסו) וביום לימודים הקרוב יש מבחן, שהוא בעצם לבצע את כל רצף התנועות שלמדנו. היא לקחה אותי הצידה ואמרה שהיא חושבת שאני לא יודעת את הבסיס ושמרבית הסיכויים שלא אצליח במבחן ולא אוסמך לווטסו. היא חשבה שזה לא יפגע לי בתעודה בהידרו, אבל אני אמרתי לה שאומנם אפשר לעשות תעודה בווטסו בלי להיות הידרותרפיסטית, אבל אי אפשר להיות הידרותרפיסטית בלי תעודה בווטסו. היא אמרה שהיא לא יודעת ושצריך לברר את זה, אבל לא נראה לה הוגן שלא יתנו לי להיות הידרותרפיסטית בגלל הווטסו. אחר כך בדקתי בסילבוס ובאמת כתוב שצריך עובר בווטסו. 

ושלוש השיחות האלה מוטטו אותי לגמרי. אני טוחנת מחשבות כל היום וכל הלילה, לא מצליחה לנשום, בפרצי בכי אקראיים והתקפי פניקה. אחד הדברים העיקריים שקשיים לי זה חוסר הוודאות: יש מצב שאהפוך להידרותרפיסטית ומדריכת שחייה עוד חודש, יש מצב שבעוד שנה ויש מצב שבכלל לא. אני לא אדם שמסוגל להיות באוויר.

אני גם לא אדם שמסוגל לקבל כישלון. מבחינתי, אם אני נכשלת בתחום מסוים - זה כאילו נכשלתי כאדם.

וגם לא נעים לי מההורים שלי ששילמו כל כך הרבה כסף.

ואני גם כבר שבע שנים בשוק העבודה. עובדת בעבודות מזדמנות ומפוטרת שוב ושוב. אני כל כך רוצה מקצוע כבר.  ונורא קשה לי לעמוד בלחץ ולעשות כל מה שאני יכולה כדי לשכנע את הממונים עליי שאהיה מטפלת טובה בזמן שהתערער לי כל הביטחון ואני בעצמי חושבת שלא אוכל להיות מטפלת טובה. 

אני מנסה להזכיר לעצמי שלא נכשלתי בכלום, אז במקום לתכנן כל הזמן מה אעשה אם אכשל - אני צריכה להתרכז בלעבור.

אני מזכירה לעצמי את מה שהפסיכולוגית שהייתה לי בגיל 14 אמרה לי:"כל מה שאת יכולה לעשות כדי להצליח במבחן - זה ללמוד. כל השאר לא תלוי בך."

ואני גם מזכירה לעצמי שכל הלחץ הזה לא יעזור לי לעבור. אם כבר אז הוא רק יכשיל אותי.

ואני גם מזכירה לעצמי שהרבה יותר קשה לי מלשאר האנשים שלומדים איתי. בכל האבחונים שעשו לי בתור ילדה, כתוב שיש לי בעיות עם מוטוריקה ושיש לי הפרעת קשב וריכוז. יש לי גם בעיות עם ראיית המרחב ועם ויסות חושי. יש לי, למען השם, ליקוי שנקרא "ליקוי למידה לא מילולי" שפירושו שכל מה שלא ורבלי - לא התפתח אצלי. בהידרו ובהדרכת שחייה אין מלל. יש רק תנועות.

אבל משהו שאף פחוס הזכיר לי זה שיש הבדל בין קשה ללא אפשרי. הרי אחרי שאני מתרגלת כמה פעמים - אני כן מצליחה לבצע את התנועות בצורה נכונה. ומשהו שהפסיכולוגית שלי אמרה לי, זה שאני צריכה לנסות לעשות כל מה שאני יכולה. אם הם יסמיכו אותי - כנראה שאני כן מסוגלת להיות הידרותרפיסטית או/ו מדריכת שחייה. הרי מאד קשה לעבוד עליהם. 

אז החלטתי לשנס מותניים, ידיים, רגלים, גב ובטן ולעשות כל מה שאני יכולה כדי לעבור: הצטרפתי לשני שיעורי שחייה עם הילדים ובשבוע הבא אצטרף לשיעור שחייה שלישי ואחרון, עמלתי רבות על מערך שיעור ליום לימודים הקרוב בהדרכת שחייה כי זה המבחן הקרוב שלי: להעביר שיעור שחייה במשך רבע שעה. הסתכלתי באינטרנט על התנועות של הווטסו, שיננתי את התנועות שכתובות לי על דף ואלך בימים הקרובים לבריכה בכל הזדמנות לתרגל את התנועות. אחרי שאסיים עם המבחן בהעברת שיעור של רבע שעה והמבחן בווטסו שיש לי את שניהם בשבוע הבא, אז אתפנה לעמול על המבחנים העיוניים והמעשיים שיש לי ביוני.

תאחלו לי בהצלחה.

נונה.