היי,
אני נורא מבולבלת.
אני לא מצליחה להשלים שום פעולה.
אני לא מצליחה להתרכז בשום דבר. אפילו לא לראות סרט.
חצי מהזמן בא לי לצרוח. בחצי השני בא לי לישון.
אני חסרת סבלנות כלפי הזולת.
אני נעה בין חרדה לאדישות.
אני משועממת ומותשת.
אני נעה בין דאגה לאפטיות.
אני דיי שונאת את עצמי.
אני על טיס אוטומטי.
ומנסה להאריך כמה שיותר בשינה. לא בא לי לקום ולהתמודד עם היום.
פה ושם כיף לי, אבל לרגע לא באמת טוב לי כי אני לרגע לא באמת שלווה ולרגע לא שלמה עם עצמי.
פה ושם קשה לי לנשום.
בקיצור: אני מרגישה חרא בלבן.
ובדיוק התחושות האלה הובילו אותי בפעמים קודמות לדיכאון קליני ולכך שסימסתי לחמישה גברים במקביל לבוא לזיין אותי, כי אלו היו הרגעים היחידים בהם הייתה לי איזשהי הקלה ושחרור, אבל אחר כך שנאתי את עצמי עוד יותר. הפעם אני עוצרת את עצמי ולא עושה את זה כי יש לי בנזוג.
אני מפחדת ממה שיהיה אם נפסיק להיות ביחד. מצד שני, אני מפחדת ממה שיהיה אם נמשיך להיות ביחד.
אני מפחדת מהעתיד, בכל רובד אפשרי. לא רק מבחינת זוגיות, אלא גם מבחינת עבודה ודירה וכל תחום אחר. מרגישה שהעולם גדול עליי ואני לא יודעת להתמודד ולא יודעת להסתדר איתו.
ואני מרגישה חתיכת כפוית טובה מניאקית, כי יש לי חברים טובים ובנזוג אוהב ומשפחה מדהימה ובריאות טובה ועוד הרבה דברים, שהרבה אנשים היו מתים להתחלף איתי, אז אני גם מרגישה רע על זה שאני מרגישה רע.
וזה שאימא שלי קיבלה כל כך בהבנה את כישלוני בלימודים ואת מצבי הכלכלי הקטסרופלי וליוותה אותי לבנק להסדיר עניינים ונידבה לי 6000 שקל ועצם זה שהיא עושה כל מה שצריך כדי לארגן את כל הסידורים הביוקרטיים שיקדמו את העתיד שלי - גרם לי להרגיש עוד יותר רע. כישלון של ילד קטן מקבלים בהבנה. אם לילד קטן יש בעיה שדורשת המון כסף - מנדבים את הכסף בלי שאלה. אבל זה לא אמור להיות ככה עם בחורה בת כמעט 27. כשלא מתאכזבים ממישהו - זה אומר שלא ציפית ממנו להרבה מלכתחילה. אני מרגישה כמו ילדה קטנה ומפגרת, ליתר דיוק אוטיסטית.
גם כן הלימודים המזדיינים האלה שלמדתי השנה. לא רק שההורים שלי שילמו 19,000 שכר לימוד, אלא שבגלל הלימודים כמעט לא עבדתי השנה ונכנסתי לחובות של עשרות אלפי שקלים. ועכשיו גם אני מרגישה חרא במיוחד, כי אני כנראה היחידה שלא אוסמך. אני חושבת שזה לא שווה את זה שלמדתי לשחות ושרכשתי שם חברות. איזו סתומה אני שהלכתי לשם מלכתחילה. ההלוואה של ה25000 שאחזיר כל חודש בחמש שנים הקרובות תזכיר לי כל פעם מחדש את הכישלון הצורב (פרעתי את כל ההלוואות לחברת האשראי ואיחדתי את ההלוואות בבנק להלוואה אחת מסודרת). מצד שני, סופסוף אני לא במינוס. יש לי 1200 שקלים שלמים בחשבון. יאיי!!! וזה אחרי שאימא נתנה לי 6000. אני כל הזמן מתגאה בזה שאני עצמאית כי אני שוכרת דירה, אבל זה לא באמת עצמאות כשקורסים ככה כלכלית וצריכים את ההורים בשביל כל ההוצאות.
וכן, אני יודעת שיש המוני אנשים בחובות וכן, אני יודעת שכמעט כל מי שאני מכירה למד שנה משהו ואחר כך עבר למשהו אחר וכן, אני יודעת שלכולם יש בעיות, אבל עצם זה שהחיים של כולם חרא - ממש לא מנחם אותי. רק גורם לי לראות את העולם בצורה יותר מיואשת.
כוס אמאכ ערס.
שלכם,
נונה.