היי,
היום היה לי את היום הראשון בקורס של שירות לקוחות. אני לא עומדת להיות נציגת שירות, אלא אחראית פניות הציבור, אבל מכיוון שאני מגיעה מבחוץ ולא מכירה את החברה אז אני צריכה להיות נספחת לקורס, כדי להכיר את הבסיס בחברה. אני היחידה בקורס שעומדת להיות אחראית פניות הציבור. כל השאר עומדים להיות נציגי שירות או נציגים במוקד פיננסי, כלומר גבייה.
כמה דברים מטרידים אותי: קודם כל, הזמן שלוקח להגיע לשם ומשם. החברה שוכנת בעיר קרובה אליי מבחינת קילומטרים, אבל צריך לקחת שני אוטובוסים לכל צד. אוטובוס אחד לנסיעה של עשר דקות ואז עוד אוטובוס לנסיעה של רבע שעה. אבל זה רק במידה ואין פקקים.
היות שאני הולכת גם להתחיל לעבוד בשעות של פקקים וגם לסיים לעבוד בשעות של פקקים - אני אהיה בסביבות השעה בדרכים לכל צד. וצריך גם לחכות לאוטובוס. בהלוך, לאוטובוס הראשון יש תדירות מעצבנת, אבל אולי אני אלך לפעמים ברגל.
למזלי, אני לא צריכה לחכות יותר מדקה לאוטובוס השני כי יש לי שלוש אופציות של קווים טובות באותה מידה מאותה תחנה לאותה תחנה. התבאסתי מזה שכשאני יורדת מהאוטובוס השני - יש לי עוד עשר דקות עד רבע שעה הליכה בתוך הרחוב בו אני עובדת, אבל לשמחתי הרבה גיליתי שמודעים לבעיה הזאת בחברה, ולכן אירגנו שאטלים לעובדי החברה.
מה שמאד הציק לי היום זה הגיל של החבר'ה מהקורס. מילאתי אחרונה את הפרטים שלי בדף שהמדריכה העבירה. היה בדף בין השאר את תאריכי היומולדת של החבר'ה מהקורס. כל הבנות נולדו בשנות התשעים! ואני לא מדברת על בנות שנולדו ב1990 אלא על בנות שנולדו ב1993, 1994 ואפילו ב1995!!! הרגשתי ממש חריגה כי נולדתי ב1987.
אחר כך, כשעשינו סבב בו כל אחד אמר את שמו, את גילו וכמה מילים על עצמו אז שמעתי שוב ושוב:"אני בת 19", "אני בת 20", "אני בת 21". הכי מבוגרת מבין הבנות, אחריי, היא בת 23 וחצי. רוב הבנות הן בסביבות גיל 20. ורק אני זקנה בת 27.
בכמה מילים שכל אחת בחרה לספר על עצמה, אז הרוב סיפרו איך השתחררו מהצבא או משירות לאומי לפני שבוע, לפני חודשיים, לפני חצי שנה. היו שם אפילו בנות שסיימו תיכון לפני שנה, כלומר כמו האחיות הקטנות התאומות שלי, בנות ה19 וחצי, שתמיד ראיתי בהן פיציות!
יש גם שלושה בנים: אחד בן 22 שהשתחרר מהצבא לפני חודשים ספורים, אחד בן 39 ואחד בן 45. אז אני לא הכי מבוגרת בקורס.
אני מתנחמת בזה שאני לא הולכת לעבוד עם החבר'ה האלה. אני רק עושה איתם קורס של שבועיים וחצי. אחרי הקורס, לא יהיה ביננו שום מגע, גם לא בעבודה. הם גם לא הולכים להעביר אליי שיחות של לקוחות שדורשים לדבר עם מישהו יותר בכיר. שום דבר כזה. מסתבר שהדרך היחידה של לקוח לפנות לפניות הציבור זה בכתב ולא דרך נציג שירות.
עדיין לא פגשתי את החבר'ה שאני עומדת לעבוד איתם בפניות הציבור, אבל אין לי ספק ששם ממוצע הגילאים קצת יותר גבוה. עובדה שאני מחליפה מישהי שיצאה לחופשת לידה. ובכלל, עצם זה שהם פחות מעשר, ולא מאות כמו בשירות, מראה שמדובר במשרה יותר אקסלוסיבית. גם התנאים יותר טובים וגם השכר יותר טוב. גם האחריות יותר גדולה. שם גם דורשים ניסיון ולא יקבלו חיילת משוחררת.
חוצמזה, הגיע הזמן שאלמד ואפנים שלא הולכים למקום עבודה כדי לרכוש חברים, אלא כדי לעבוד. אני צריכה את הכסף. אסור לי להעסיק את עצמי בחברויות, אלא בלמידת העבודה ועשייתה בצורה מוצלחת. לא בא לי להיות מפוטרת בפעם המיליון בשל פטפטת ועשיית שכונה.
ודבר אחרון שקצת הציק לי היום: המדריכה קצת עיצבנה אותי. כלומר לא המדריכה, אלא סגנון הדיבור שלה. היא דיברה כאילו אנחנו ילדים קטנים. זה במיוחד בלט בכך שכל הזמן רצתה שנשלים לה מילים, שזו הדרך שדיברתי אל ילדים בני שנתיים, בגן בו עשיתי שירות לאומי. היא למשל אמרה" ועכשיו נצא להפס-" ואנחנו היינו צריכים להשלים אותה "קה". אני מבינה שיש ילדים בקורס, אבל גם ילדות בנות 19-21 עברו את הגיל בהן הן מתבקשות להשלים מילים. היא בכלל דיברה בצורה מאד מתיילדת ומאומצת, עם חיוכים מתחננים ואימרות שנשמעו כמו תקליט. אבל היא נראית נחמדה ומבינה במה שהיא עושה. חשוב לי לשמור על יחסים טובים איתה, כדי שתעביר עליי חוות דעת חיובית הלאה. ובכלל, עוד שבועיים וחצי גם אותה אספיק לפגוש, אז אני יכולה להבליג עד אז. והיא גם לא עשתה שום דבר נורא.
מאד אהבתי את חדר האוכל. היה אוכל טוב ומשביע. מכיוון שאני עומדת לעבוד כל יום 8.5 (אני אתחיל בין 8.00 ל9.00 ואסיים בין 16.30 ל17.30) אז אני חושבת שאנצל את חדר האוכל כל יום. הקורס הוא בשעות מאד דומות למשרה שאני עומדת לעבוד בה. הוא כל יום מ9.00 עד 17,00.
אגב, מזה שמחתי כשנודע לי שנתחיל כל יום את הקורס ב9.00 ולא ב8.30 כמו שאמרו לי לפני זה. זה מאד משמעותי מבחינת הפקקים ומבחינת עוד קצת שינה בבוקר.
היום לא למדנו הרבה. הכרנו זה את זה, שמענו הרבה על החברה, גם מבחינת איך שהלקוחות רואים אותה וגם מבחינת נהליה הפנימיים. לימדו אותנו קצת אחר כך גם על המוצר עצמו, אבל ממש הבסיס של הבסיס, אז את הרוב הגדול כבר ידעתי מידע כללי ומניסיון בעבודות קודמות.
בסך הכול אני מרוצה מהבחירה שלי: מדובר בחברה גדולה עם תנאים סוציאליים טובים, אני הולכת לקבל משכורת טובה ולעבוד במשרה טובה. הזמן שלוקח לי להגיע ולחזור קצת מבאס, אבל ממש לא נורא. אנשים נוסעים הרבה יותר מזה בשביל עבודה.
אז אני צריכה עכשיו קצת להבליג על מה שמפריע לי במהלך השבועיים וחצי של הקורס ואז אני אעבור הכשרה של שבוע-שבועיים לתפקיד שלי ספציפית ואז אוכל להיכנס לתפקיד ולהוכיח את עצמי.
מאד חשוב לי להוכיח את עצמי, כי כרגע אני מוגדרת כמחליפה מישהי שיצאה לחופשת לידה. תקופת ההעסקה שלי מוגדרת מאמצע אוגוסט עד אמצע פברואר, לחצי שנה בדיוק.
אבל היות שזו חברה גדולה, קשה לי להאמין שלא אוכל לעבור לתפקיד אחר אחרי זה, או שזאת שאני מחליפה לא תחזור מחופשת הלידה, או שמישהו אחר מפניות הציבור יעזוב ואני אחליף אותו. היות שהם משקיעים כסף וזמן בהכשרה שלי, קשה לי להאמין שיוותרו עליי בקלות, אחרי חודש של הכשרה וחמישה חודשים של עבודה. הם בטח יעשו את זה רק אם לא היו מרוצים ממני, וזו עוד אחת הסיבות העיקריות שמאד חשוב לי שיהיו מרוצים ממני.
אני לוקחת קונצרטה (זה דומה לריטלין אבל ההבדל העיקרי הוא שריטלין משפיע ל5-6 שעות וקונצטרה ל10-12 שעות). אף פעם לא עבדתי בהשפעת קונצרטה ואני מקווה שהפעם זה יקל עליי ויעזור לי.
ואם כבר הזכרנו שעות - אני רוצה לציין שזה חתיכת מעבר חד בשעות. אחרי תקופה בה הלכתי לישון כל יום בסביבות 4:00 בבוקר וקמתי בסביבות 14:00 בצהריים והמשכתי לנוח עד הערב כשאני שורצת במיטה או מנשנשת חטיפים בספה מול הטלוויזיה ויצאתי מהבית לשעתיים-שלוש כדי לבלות עם חברים, אז במעבר חד עכשיו אני צריכה להיות למעלה מעשר שעות ביום מחוץ לבית (שמונה שעות בקורס ושעה לכל צד בדרכים וכשאתחיל את המשרה עצמה זה יהיה 8.5 שעות ביום בעבודה!), אני צריכה ללכת לישון מוקדם, אני צריכה לקום בסביבות 7:00 בבוקר. כשאתחיל את העבודה עצמה ואצטרך להיות לפעמים ב8.00 בעבודה, אז אצטרך כבר לצאת מהבית לכל המאוחר ב7.00. טוב, ככה חיים רוב האנשים במדינה הזאת.
אני גם מקווה לרזות, כי כבר לא אנשנש כל היום, אלא אוכל בצורה מסודרת סנדוויץ' מהבית בבוקר (אולי אסתפק רק בפירות מהבית) וארוחת צהריים בחדר אוכל. מזל שאסור לאכול בזמן שמלמדים אותנו בקורס. בערב, בדירה, אני מקווה להסתפק בסלט שאליו מקסימום אוסיף טונה וביצה או חביתה בצד.
אני שואפת להפסיק לאכול כמויות גדולות של לחם. יש לי נטייה לחיות על המון סנדוויצ'ים ביום.
ולסיום, אצטט את פורסט גאמפ: "זה כל מה שיש לי להגיד בקשר לזה".
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
