היי,

בפוסט הקודם סיפרתי שביום חמישי האחרון המנהלת שלי במחלקת פניות הציבור - אמרה שתיבחן אותי שוב ביום ראשון, על מנת לראות אם תוכל להסמיך אותי לתפקיד. לקחתי את העניין מאד קשה. אמרתי לעצמי שאני חייבת חייבת חייבת לעבור את זה ואם לא - אטביע את עצמי. הייתה לי הצטברות של תסכול על עצמי, היות שעברה עליי שנה מאד קשה: בשנה האחרונה נכשלתי בלימודי ההידרו ואובחנתי על הרצף האוטיסטי. בנוסף, אחרי שפיטרו אותי מעשרים ומשהו מקומות עבודה בשבע השנים בהם אני בשוק העבודה - מאד רציתי סופסוף להצליח ולהתמיד במקום אחד.

ביום שישי נסעתי לירושלים לבית ההורים ושרצתי שם עד מוצ"ש. במוצ"ש חזרתי לדירתי במרכז.

ביום ראשון על הבוקר, כשהגעתי לעבודה, אז המנהלת שלי ביקשה ממני לחכות כמה דקות ואז קראה לי לחדר אחר והגישה לי זימון לשימוע. היא אמרה שחשבה על זה בסופשבוע והגיעה להחלטה שלא תיבחן אותי שוב, אלא תעשה לי יום למחרת שימוע, שיקבע אם אמשיך להיות מועסקת שם. ניסיתי למחות. אמרתי לה שאני מגיעה מבחוץ ולא מתוך החברה, כמו שאר הנציגים במחלקה ושזה לא כזה נורא שלקח לי שישה ימי חונכות, במקום ארבעה, אבל היא קטעה אותי ואמרה שלא מדובר ביחס ההתקדמות שלי לעומת נציגים אחרים, אלא בכך שכמעט לא התקדמתי מיום ליום במהלך החונכות.

שאלתי אותה אם ההחלטה כבר התקבלה, והיא אמרה שלא, כי עדיין לא שמעה את הצד שלי והיא יודעת רק את הצד שלה (שזה קצת מגוחך, כי היא דיברה כאילו היחסים הם שוויוניים וזה לא נכון, כי לה יש את הכוח לפטר אותי, אבל לי אין את הכוח להישאר לעבוד שם בניגוד לרצונה). ניסיתי להמשיך למחות, אבל היא אמרה לי לשמור את טיעוניי ליום המחרת לשימוע ושלחה אותי הביתה. סך הכול הייתי שם עשר דקות באותו יום, אבל היא אמרה שישלמו לי כל היום וגם על כל יום למחרת.

הגעתי הביתה בסביבות 10:00 בבוקר ונכנסתי למיטה עד יום שני ב8:00 בבוקר (וזה אחרי שישנתי בלילה שבין שבת לראשון!). הייתי אומללה, בכיתי המון, הרגשתי תת אדם ותכננתי בפרטי פרטים את איך אטביע את עצמי, אם לא אצלח את השימוע יום למחרת. לא יצאתי מהמיטה כל היום וגם כמעט לא אכלתי.

שכחתי שאנג'ל קורא בבלוג שלי. אנג'ל הוא מישהו שידיד שלי כבר עשר שנים, מאז הייתי בת 17 ובשנים האחרונות אנחנו נפגשים פעם בשנה. בכל מקרה, אנג'ל קרא בפוסט הקודם שלי שאני עומדת לפגוע בעצמי, אם אפוטר. הוא התקשר אליי כמה פעמים ולא עניתי לו. הוא שלח לי הודעה שאם לא אענה לו - יספר להורים שלי. שלחתי לו הודעה בחזרה שאני עסוקה ולא חייבת לענות לו ושלא יתערב. אז אנג'ל התקשר לבית הוריי (יש לו את המספר כי כשהכרנו, לפני עשר שנים, עדיין לא היה לי פלאפון) וסיפר לאימא שלי. הוא גם התקשר למימי וסיפר לה. אימא שלי יצאה מדעתה והחלה להתקשר ולהתקשר ולהתקשר אליי. גם מימי ניסתה לתפוס אותי כמה פעמים, שאלה את אף פחוס בפייסבוק אם אני בסדר ושלחה לי הודעות מלאות תמיכה. לי לא היו עצבים לדבר עם אף אחד. לא עניתי לשיחות של אף אחד. וגם לא התקשרתי בעצמי לאף אחד. גם לא ל-א, כי כעסתי עליו, בעקבות שיחה שהייתה לנו ביום שישי עליה כתבתי בפוסט הקודם.

ביום שני נסעתי לעבודה והיה לי את השימוע. השימוע היה רק מול המנהלת שלי (הייתה אמורה להיות שם עוד מישהי, אבל היא לא יכלה ברגע האחרון. זה היה דיי מגוחך שזה רק מול המנהלת שלי, כי במצב כזה - היא יכלה לעשות לי את השימוע יום קודם, במקום שאטרטר לשם שוב, אבל תכלס, בזכות זה הרווחתי 500 שקל כי שילמו לי על שני ימי עבודה מלאים).

בכל מקרה, היה לי את השימוע. השימוע נמשך בערך רבע שעה. התחננתי בפני המנהלת. הבטחתי לה שמעתה והלאה, אם פניית הלקוח הכתובה לא תהיה ברורה לי, אז אתקשר אליו רק כדי לברר על מה הפניה ואז אגיד לו שאני בודקת, אסיים את השיחה, אבדוק את הדברים ביסודיות ורק אז אחזור אליו. אמרתי שאני מבינה את גודל האחריות. אמרתי שאשתפר בקטע הטכני. הבטחתי להקפיד על קוצו של יוד גם מבחינת תפעול המערכות וגם מבחינת מה שאני אומרת ללקוח. גם אמרתי לה שזה לא הגיוני שלא התקדמתי מיום ליום במהלך החונכות, כי אם הייתי כזו סתומה - לא הייתי מצליחה להוציא תואר ופה היא קטעה אותי ואמרה שזה בכלל לא קשור לאינטליגנציה, ושאין לה ספק שאני אינטליגנטית ומוכשרת ונבונה ומוצלחת ומדובר פה על התאמה ספציפית לתפקיד וזה לא מעיד עליי שום דבר כאדם. רואים שהיא עושה תואר שני בפסיכולוגיה קלינית. דווקא חמודה. בסוף השיחה היא אמרה שתודיע לי למחרת.

אחרי השימוע דיברתי עם א, שממש דאג לי ולא הבין לאן נעלמתי בימים האחרונים. הוא ממש תמך בי והיה מתוק. כששמע שאני מבואסת - הציע לבוא אליי לתמוך בי. אחותו בדיוק הגיעה מארה"ב ולא היה לו זמן, אבל הוא עשה מאמצים להגיע לשעה, כי רצה להיות שם בשבילי. קבענו שיגיע אחרי העבודה, כלומר בסביבות 18:30. 

שוב הגעתי חזרה לדירה בסביבות 10:00. בניגוד ליום שלפני כן, אכלתי משהו וראיתי קצת טלוויזיה, אבל אז השביזות הכריעה אותי ונכנסתי למיטה. אחר כך שוב יצאתי ממנה ושבתי לראות טלוויזיה.

בערב א בא וחיבק אותי בחום. התכרבלנו ביחד והיה לי מאד נעים בין זרועותיו. התחלתי לבכות והוא ליטף את שיערי וניחם אותי והיה ממש מתוק. אחר כך אמר לי שלא רצה להגיד לי את זה קודם, אבל הוא הבין מההתחלה שהתפקיד הזה לא מתאים לי, כי אם היה לי קשה להיות נציגת שירות - איך אעשה תפקיד של בכירים. הוא אמר שהוא בטוח שאמצא משהו בתחום אחר. היה לי קשה לשמוע שתחום של שירות לא מתאים לי, כי זה בערך אומר שבזבזתי שבע שנים, כי במהלך שבע השנים בהם אני בשוק העבודה - תמיד הלכתי לעבוד בעבודות שמעורב בהם שירות. התחלתי לפחד שאני לא כשירה לשום עבודה. אמרתי לו שאולי אני אדביק מדבקות על בקבוקים כל החיים. אני הרי יודעת שאני לא יכולה לעבוד בעבודה בה רק מזינים נתונים למחשב כל היום, אז אם מורידים מהפרק גם שירות - אני מפחדת שכלום לא יישאר. ו-א ניחם אותי ואמר שהוא בטוח שאמצא משהו מתאים. 

מאוחר יותר באותו ערב, כשהתיישבנו לאכול והתחלתי לעשות לו שוב שיחת "יחסינו לאן" אז א אמר שהוא ממש לא רוצה לבאס אותי, אבל שלא נוכל לעבור לגור ביחד ולנהל חיים משותפים, מבלי שאמצא עבודה קבועה. הוא אמר בעדינות שהוא לא מבין איך דבר שכל כך ברור לו - לא ברור לי. הוא הזכיר לי שבעצמי אמרתי פעמים רבות שאני מכירה זוגות שעברו לגור ביחד רק אחרי שסיימו את הלימודים שלהם ושזה נראה לי בסדר גמור. אז הוא לא מבין מה ההבדל בין להגיד לי שנעבור לגור ביחד רק אחרי שאסיים ללמוד, לבין להגיד לי שנעבור לגור ביחד רק אחרי שאמצא את עצמי מבחינת עבודה. ואני תקפתי אותו והזכרתי לו שהוא בן כמעט 38 שגר אצל הוריו ועובד בשירות לקוחות והוא אמר שזה צריך להיות שיקול שלי מהצד שלי, והוא כרגע מדבר על שיקוליו מהצד שלו, אבל גם אם נדבר עליו לרגע: נתנו לו קביעות. בעבודה שלו אחרי שלוש שנים או שמפטרים או שנותנים קביעות ועכשיו, כשכמעט מלאו שלוש שנים לעבודתו - נתנו לו את הקביעות. הוא אמר שהוא יכול להיות רגוע לגבי 7000 השקל שהוא מרוויח בחודש שהם לא ייעלמו פתאום ושאיש לא יישמט את הקרקע מתחת לרגליו. הוא אמר שהוא לא מצפה ממני למצוא עבודה בהייטק, שאין לו בעיה גם אם אעבוד בניקיון, כל עוד אדע שזה המקום שלי ושאיש לא עומד להעיף אותי משם. הוא אמר שגם אם אעזוב אותו - כל גבר שאהיה איתו ירצה לדעת שיש לי עבודה קבועה ושאני לא מחליפה עבודות כל חודש, לפני שנוכל לתכנן תוכניות לעתיד ולהקים בית ולהביא ילדים. א אמר שהוא מאד אוהב אותי וכן בטוח שהוא רוצה איתי חיים משותפים, אבל רק בתנאי שאמצא קודם עבודה קבועה. ואם לא אמצא - הוא לא יעזוב אותי, אבל לא יוכל לעבור לגור איתי ולתכנן איתי תוכניות לעתיד.

והאמת שלצערי הרב הסכמתי איתו.

ביום שלישי הלכתי לעבודה, רק כדי שהמנהלת תגיד לי שהיא החליטה לפטר אותי. עיצבן אותי שנסעתי שעה לכל כיוון, רק כדי שהיא תגיד לי את זה בשלוש דקות של שיחה. זה כבר היה היום השלישי ברציפות שנסעתי לשם, רק כדי להיות שם כמה דקות ולחזור, אבל ניחא. האמת שעם כל כמה שקיוויתי שהיא תגיד שתיתן לי הזדמנות נוספת, בתוכי ידעתי שאין מצב. אף פעם לא שמעתי על מישהו שעשו לו שימוע ואחר כך לא פיטרו אותי. פתאום קלטתי שאני מבואסת, אבל הרבה פחות ממה שחשבתי. כשאמרתי את זה ל-א אז הוא אמר:"בטח, כי את השוק כבר היה לך ביום ראשון."

כשהגעתי הביתה אז דורה חברתי שלחה לי הודעה ושאלה אם היא יכולה לבוא אליי ואמרתי לה שכן. היא הגיעה מאוחר יותר באותו יום ודיברנו. סיפרתי לה על הקטע הזה שאני לא יודעת במה אני יכולה לעבוד, כי הרי עבודה של הזנת נתונים למחשב כל היום תחרפן אותי ועכשיו גם מסתבר ששירות גם ירד מהפרק. ודורה אמרה שיש עוד המון עבודות. והזכירה לי את כישרון הכתיבה שלי. גם היא מחפשת עבודה ויום למחרת היה לה ראיון לבית דפוס. 

מאוחר יותר באותו יום הייתה לי פגישה עם הפסיכולוגית שלי. הפסיכולוגית שאלה אותי מה בעצם הכשיל אותי בעבודה בפניות הציבור. הסברתי לה שגם היה לי קשה לתפעל את המערכות וגם שמאד מלחיץ אותי שלקוחות צועקים עליי. אני מיד מתקפלת ואומרת להם מה שהם רוצים לשמוע וכשעבדתי בחברת האשראי - הייתי מיד מעבירה לשיחת מנהל או מנתקת או מעבירה לנציג אחר. הפסיכולוגית לקחה דף ועט ושאלה מה עובר לי בראש כשהם צועקים עליי ואמרתי לה שאני מרגישה באותו רגע שאני לא שווה, שאני לא יודעת לענות להם, שכשאני נכשלת בלשרת אותם - אני מרגישה שנכשלתי כאדם. והפסיכולוגית עשתה קישור מדהים, שאף פעם לא חשבתי עליו עד אותו יום, שזה דבר שמאד מאפיין אותי גם בחיים האישיים. הרי גם בחיים האישיים אני תמיד רוצה שכולם יאהבו אותי ומאד קשה לי כשמישהו כועס עליי. נכון שכשלקוח צועק עליי אז הוא כועס על החברה ולא עליי, אבל עדיין לאדם כמוני מאד קשה להתמודד עם דברים כאלה. 

והפסיכולוגית הציעה לי לפנות לייעוץ תעסוקתי. היא אמרה שהיא לא מבינה גדולה בשוק העבודה, אבל שזה באמת נשמע ששירות לקוחות לא מתאים לי ושגם היא חושבת שבתור בעלת הפרעת קשב וריכוז אז עבודה שכוללת רק הזנת נתונים במשרד תשגע אותי - אבל אמרה שהיא בטוחה שיש עבודות אחרות שיתאימו. היא נתנה לי שיעורי בית לפגישה הבאה לכתוב על דף את כל מה שאני טובה בו ובאיזו עבודה שקשורה לזה אפשר לעבוד. ואני מיד אמרתי לה שאני יכולה להיות קלדנית, כי אני כותבת מאד מהר וללא שגיאות ואם זה יהיה בבית משפט - אז יהיה לי גם מעניין. גם אמרתי לה שאני מאד טובה בעריכה לשונית. כל התחום של כתיבה קורץ לי. חזרתי הביתה באותו ערב בכוחות מחודשים.

באותו יום גם פתאום נזכרתי שאני מכירה המון אנשים שלא מוכנים לעבוד בשירות לקוחות ויש המון עבודות בשבילם. קלטתי שבטח שאוכל למצוא עבודה בתחום שמתאים לי. הרגשתי ממש יותר טוב באופן משמעותי.

גם דיברתי עם אימא שלי שהבטיחה שתעשה כל מה שאפשר בשביל לעזור לי. תכלס, היא ממש חמודה. אומנם נודניקית, אבל זה נובע רק מאהבה ודאגה. גם אבא התעקש לדבר איתי והדגיש שהם תמיד שם בשבילי. 

ביום רביעי (היום) צוצו חברתי שלחה לי הודעה ושאלה אם אני רוצה להיפגש. הצעתי שתבוא אליי באותו רגע, והיא הסכימה. בבית שלי סיפרתי לה כל מה שכתוב בפוסט הקודם וכל מה שכתוב בפוסט הנוכחי וצוצו הקשיבה ומאד תמכה בי וגם הציעה שאמצא עבודה בתחום שאני יודעת שאני טובה בו ושכתיבה למשל יכולה מאד להתאים.

ואמרתי לה ששירות לקוחות באמת ירד מהפרק, כי לא יתנו לי הזדמנות לעבוד בתפקיד בכיר של המחלקה בפניות הציבור, אלא יתנו לי להיות נציגת שירות רגילה ברוב המקומות וכבר נוכחתי לגלות מהקורס שעשיתי, שרוב מי שהולכת להיות נציגת שירות - היא בת 20 או 20 וקצת רגע אחרי שחרור. וזה לא מה שאני רוצה.

יותר מאוחר צוצו הציעה שנלך לים ומיד הסכמתי. החלפתי בגדים ולקחנו לשם אוטובוס. לא היו לנו בגדי ים, אז לא נכנסנו למים, אבל שכבנו שם על כיסא נוח על החוף. אוושת הגלים ומראה הגלים נסך בי שלווה. זה היה פשוט רעיון מעולה של צוצו. אחרי זה הלכנו לאכול וחזרתי הביתה מאושרת וטובת לב.

אף פחוס הודיע לי היום שהוא יישאר בדירה לשנה נוספת וזה הוריד לי אבן מהלב.  

ביום חמישי (מחר) על הבוקר אני הולכת עם חברתי דורה לחוף מופרד כדי להשתובב בין הגלים ולהשתזף על החוף. יהיה מזה כיף. אני מאד אוהבת ללכת לים איתה. נעשה גם יום כיף בת"א. בערב א כפרעליו יבוא אליי ויישאר לישון.

ביום שישי אני אסע לבית הוריי בג'רוזלם ואחזור ביום ראשון. אני מקווה שאז כבר אתחיל ללכת לראיונות עבודה, כי אני מתכוונת לחפש עבודה דרך האינטרנט במהלך הסופשבוע. 

אני מרגישה הרבה יותר טוב. התמיכה של חברותיי, של א ושל משפחתי בימים האחרונים הייתה מדהימה. וחשוב מזה - ראיתי שאני לא רודפת אחרי תמיכתם, אלא מצליחה להתמודד עם זה בעצמי ולסלוח לעצמי על הפיטורים האלה. כל הרעיון של להטביע את עצמי עבר לי כבר ביום שני בבוקר. גם התמיכה של המגיבים לפוסט הקודם חיממה מאד את לבי. זה בהחלט מחמיא לראות שעשרות אנשים זרים דואגים לי כל כך. אני מרגישה אפילו סוג של סלב. תודה רבה לכל הקוראים והמגיבים. 

בפוסט הקודם הרגשתי חרא בגלל המצב בעבודה, בגלל המצב עם א ומפני שחששתי שאף פחוס יעזוב את הדירה. אז עכשיו אני הרבה יותר אופטימית לגבי מציאת עבודה חדשה, א ואני הסדרנו את היחסים בינינו (למרות שאני לא משלה את עצמי ויודעת שהמצב בינינו מורכב ושדרך ארוכה עוד לפנינו) ואני גם יכולה להיות רגועה לגבי כך שלא אצטרך לגור עם זרים בשנה הקרובה.

הכול יהיה בסדר. הכול כבר דיי בסדר. 

שלכם,

נונה.