היי,
מצאתי עבודה. התחלתי לעבוד בגן ילדים. האמת שהדברים התגלגלו בצורה בלתי צפויה. בכלל לא חשבתי בכיוון של לעבוד בגן ילדים. אפילו לא קרוב. אחרי הכישלון בתור אחראית פניות הציבור בחברה בה עבדתי, אז היה לי משבר תעסוקתי עמוק. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה יותר שירות לקוחות. מכיוון שיש לי הפרעת קשב וקשה לי עם דברים טכניים - פחדתי שגם עבודות של בק אופיס לא יתאימו לי. לא ידעתי מה נשאר. החלטתי לנסות עבודות של בק אופיס, כי אמרתי לעצמי שתמיד אמרתי לעצמי שעבודה כזאת תשגע אותי, מבלי לבדוק את העניין והגעתי למסקנה שאולי כדאי לתת הזדמנות. בכל מקרה, נכנסתי לאתר של ג'ובמסטאר וסימנתי את סוג העבודות המבוקשות. מאז נשלחו לי למייל - למעלה ממאה הצעות ביום ושלחתי קורות חיים לרובן במשך כמה ימים. מישהו בבלוג הציע לי לבדוק עבודות גם באתר אחר מסוים. נכנסתי לשם ובדקתי. הייתה שם הצעה להיות מטפלת בגן. בצעד של רגע - שלחתי גם לשם קורות חיים ואז שכחתי מזה.
עוד באותו יום חזרו אליי וקבעו לי ראיון ליום למחרת. הסתבר שהראיון הוא לא ראיון אלא נטו היכרות עם הגן. הגננת נתנה לי להתנסות בעבודה במשך שעתיים, החליפה איתי כמה משפטים ואז סיכמה איתי שאגיע ליומיים התנסות. למחרת (כלומר היום) הגעתי ליום התנסות. כבר היום היא הודיעה לי שזה בטוח ב99% שהיא קיבלה אותי לתפקיד.
לא עבדתי בגן ילדים כבר למעלה משבע שנים, מאז עשיתי שירות לאומי בגן ילדים בקיבוץ. בזמנו הייתי גרועה, אבל כנראה שהשנים ביגרו אותי והעצימו אותי - כי היום הייתי טובה למדי. הבנתי עד כמה ההכשרה שלי בזמנו הייתה גרועה ועד כמה לא הסבירו לי כלום, בניגוד לגן הנוכחי בו הבהירו לי את הנהלים ואת הדברים שיש לעשות על בוריים. חוצמזה, הייתי אז ילדה מפגרת, התביישתי לשאול שאלות ולא הרגשתי בנוח להעיר כשעשו לי עוול. עכשיו אני הרבה יותר בטוחה בעצמי. אולי זו יכולה להיות חוויה מתקנת לתקופת השירות לאומי.
העבודה היא המון שעות. מ7.30 עד 16.45, אבל אני צעירה ואין סיבה שלא אעמוד בזה. לוקח לי בסביבות השעה לכל צד להגיע בתחבורה ציבורית, אבל גם מזה אף אחד עוד לא מת.
הגב שלי נורא כואב. רוב היום שלי התנהל בהתכופפות: להתכופף להרים צעצועים מהרצפה, להתכופף לנקות אף מלא נזלת, להתכופף להרים יד, להתכופף לכיור נמוך, להתכופך ללטף את שיערו של ילד, להתכופף להאכיל ילד, להתכופף להניח דברים על הרצפה.
הכול שם מותאם לגדלי הילדים, אז זה הרגיש לי קצת כמו להיות בעולם מקביל, קטן יותר: כיסאות קטנים, שולחנות נמוכים, אסלה קטנה שהיה נראה לי הזוי שגם אני נאלצת להשתמש בה במקום באסלה שמותאמת לישבנם של מבוגרים. אז כן, מדובר בעבודה מתישה.
מצד שני, הילדים חמודים נורא. בא לי לאכול אותם.
וחשוב שלמדתי להחליף חיתולים, כי זה עוד ישמש אותי בעתיד גם בחיים האישיים.
ואני אוכלת שם בחינם גם ארוחת בוקר וגם ארוחת צהריים.
וה6000 שקל בחודש שאני עומדת להרוויח - נחוצים לי מאד.
האמת שזו באמת הייתה חתיכת חוויה. מי יודע. אולי בסוף אני אחליט לעשות הסבה לגננת. אני יודעת שעם התואר שיש לי - אוכל להשלים את לימודי ההסמכה להיות גננת בשנה אחת.
אני זוכרת שאחרי שעזבתי את השירות הלאומי אז נורא רציתי ללמוד את זה וגם הלכתי לכמה גנים כדי לעבוד בתור סייעת אבל לא קיבלו אותי או שלא הסתדר לי מהצד שלי ואחרי כמה ניסיונות - וויתרתי ומאז שכחתי מזה.
אבל תמיד אהבתי את התחום של חינוך: הייתי מדריכה בתנועת נוער בתיכון, עשיתי פר"ח במהלך התואר, למדתי פסיכולוגיה שיש בזה המון דברים מקבילים לחינוך (והאמת שגם בסוציולוגיה ובקרימינולוגיה), הלכתי ללמוד הידרותרפיה שחלק ניכר מזה קשור לחינוך ולא סתם בחרתי בלימודי ההידרו לעשות את הסטאז דווקא עם ילדים. גם רציתי בזמנו לעשות תואר שני בלקויות למידה ולהיות מאבחנת והתואר הזה הוא הרי במחלקה לחינוך. אפילו כשעבדתי בחברת אשראי - לא שאפתי להתקדם להיות ראש צוות או במשרד אחורי, אלא שאפתי להיות מדריכה, שמעבירה קורסים לעובדים חדשים בחברה.היה אפילו שלב שבו שקלתי להיות מורה בתיכון, עד שאחותי הורידה אותי מזה.
ברור לי שחלק ניכר מהעבודה, אפילו עיקר העבודה, הוא לא בחינוך הילדים אלא במסביב: להחליף חיתולים, לנקות שולחנות, לנקות אפים וטוסיקים, לסדר את המזרונים, לסדר את החצר המתבלגנת שוב ושוב, לנקות שירותים, לקלף תפוחים, לשטוף לילדים פנים וידיים ולהחליף בגדים לילד שברח לו פיפי, להאכיל את הילדים, לקשט את הגן, להכין לילדים דפים לצביעה, לשטוף רצפה.
זו אגב, הייתה הטענה של אימא שלי בתקופה בה עשיתי שירות לאומי. אמרתי לה בזמנו "אני תורמת לחינוך" והיא ענתה לי:"את לא תורמת לחינוך. את מחליפה חיתולים".
אבל אני דווקא חושבת שזו כן תרומה לחינוך. בלי לנקות את הטוסיקים והאפים ומבלי לנקות את הגן - הילדים לא יוכלו להגיע לגן. וכן יש הרבה שלבים ביום בהם משחקים איתם ורוקדים איתם וקוראים להם סיפור.
ואגב, מישהי שהיא גננת מוסמכת ולא סייעת/מטפלת - בדרך כלל לא מנקה שולחנות ולא מנקה טוסיקים, אלא מתעסקת נטו בטיפול ישיר בילדים.
בכל מקרה, צריך לבדוק ולראות אם אני נהנית מהעבודה בגן ואם מרוצים ממני. הבטחתי לעצמי שאעשה כל מה שנחוץ כדי להיות עובדת טובה. ימים יגידו אם באמת מצאתי את מקומי.
אף פחוס ואני חתמנו חוזה שכירות לשנה נוספת. אנחנו גרים ביחד כבר שנתיים ועכשיו חתמנו חוזה להמשיך לשנה נוספת.
מצד אחד, אני מאושרת שאמשיך לגור עם ידיד טוב ולא עם זרים (לרגע אני לא שוכחת איך זה היה בדירות הקודמות. אולי אתם זוכרים שנורא פחדתי שאף פחוס יעזוב ואצטרך להכניס שותף זר). מצד שני, נורא קיוויתי לעבור לגור עם א.
מצד אחד, אני מתה על המיקום של הדירה. מצד שני, הארנונה המטורפת של גבעתיים מעצבנת אותי וגם, לוקח לי לפחות שעה לכל צד להגיע לעבודה החדשה.
מצד אחד, מרגיז אותי שהדירה ישנה ומתפרקת. מצד שני, אני אוהבת את זה שהיא כל כך גדולה ומרווחת.
ועוד שיקול: מזה אין לי כוח לטררם של מעבר דירה.
החלטתי להיות מרוצה.
מצב היחסים ביני לבין א מורכב מאיי פעם. בזמן האחרון, בכל פגישה אנחנו רבים ומנהלים שיחות "יחסינו לאן". אני מרגישה שהקשר נמצא על כרעי תרנגולת. גם ל-א נמאס מהמצב הזה. מצד שני, אנחנו מאד אוהבים זה את זו ומאד רוצים לשקם את הקשר.
אחת הסיבות שחשוב לי להחזיק את העבודה הזו, כי אני יודעת עד כמה חשוב ל-א שתהיה לי עבודה קבועה. היטב צרוב בזיכרוני שהוא אמר לי 9787656 פעמים שאי אפשר לבנות עתיד משותף כשאחד הצדדים מובטל או מחליף עבודות כל חודש. עוד משהו שהוא אמר לי 38489084 פעמים זה שביום בו ירגיש שאין מצב שנוכל לבנות ביחד חיים משותפים - הוא יקום וילך. לכן לא כל כך הסתדר לי למה הוא נשאר, אם איבד את האמון שאוכל למצוא עבודה קבועה. אמרתי לו את זה והוא אמר שהוא לא איבד לגמרי את האמון בזה. שניסיון העבר הוכיח שלא הצלחתי עד כה והשנה האחרונה הייתה דוגמא בדיוק להפך מזה, אבל שהוא לא וויתר על הרעיון שאמצא עבודה קבועה.
בלי קשר ל-א, ברור לי כמה קריטי שאמצא סופסוף עבודה שאחזיק בה פרק זמן ארוך ואפסיק להרגיש שאני גרועה בכל דבר שאני עושה וששום מסגרת לא מתאימה לי.
א טוען שאף פעם לא היו אליי טענות, אבל כשאני התחלתי עם כל הדרישות, התחיל לחשוב והגיע למסקנה שגם לו מגיע שיהיו לו דרישות. שזה דבר טבעי וידוע למי שלמד פסיכולוגיה שצד שמותקף - ירגיש צורך לתקוף חזרה. שאין סיבה שהוא יגיד "אמן" ויקיים את הדרישות עליהן עמדתי בתקופה האחרונה - בזמן שמעצמי אני לא דורשת כלום, או לפחות לא דורשת באותה מידה שאני דורשת ממנו.
אני התעצבנתי ואמרתי שסתם נוח לו להסתתר מאחורי זה שקשה לי בשוק העבודה - כי אין לו כוח להזיז את התחת שלו. והוא ענה לי שהגיע הזמן שאתחיל להזיז גם את התחת שלי. אומר שהוא לא מבין למה כל הזמן התעקשתי שאני רוצה לחיות חיים של מבוגרים בכך שנקים ביחד בית ונתחתן ונביא ילדים, אבל לא נוהגת כמבוגרת בכך שאני לא יציבה בעבודה. לאדם מבוגר יש עבודה קבועה. לא רק זוגיות בוגרת.
אני לא כל כך יודעת איך להגיב לזה. אני רק יודעת ש-א תמיד חיזק אותי ותמיד מילא אותי ותמיד נתן לי כוחות ובזמן האחרון אני מרגישה שהוא מחליש אותי ומרוקן אותי ולוקח ממני כוחות. אמרתי לו את זה והוא הבטיח לנסות לחזור למצב הקודם.
אמרתי לו שאם הוא לא רוצה שנעבור לגור ביחד עד שאמצא עבודה קבועה אז הגעתי לשלב שזה כן מקובל עליי, אבל שאני לא רואה קשר בין זה שאני מתקשה להחזיק עבודה קבועה לבין זה שהוא לא מקדיש לי מספיק זמן ובקושי מתראה איתי. א מתעקש שהוא עסוק. אני מתעקשת שהוא שם אותי בעדיפות אחרונה והוא מתעקש שזה לא נכון.
אמרתי לו שהוא תמיד היה סבלני כלפיי ובזמן האחרון הוא מתפרץ עליי יותר מדי בקלות. הוא אמר שהוא מרגיש שאחת הסיבות לכך שהוא פחות סבלני - זה שאני לא סבלנית כלפיו (כמה נדנדתי לו לגבי דברים שהוא עדיין לא בשל אליהם). יחד עם זאת, הוא הסכים איתי לגמרי שמגיע לי שהוא יתייחס אליי יפה. הוא הבטיח להשתפר ועמד בכך.
אני נורא מבולבלת. לפעמים בא לי לקום וללכת, לפעמים אני מרגישה שזה לא ישנה הרבה אם ניפרד כי בכל מקרה אני מרגישה לבד, ואז אנחנו חולקים רגעים קטנים ומתוקים או שאני נזכרת כמה למדתי ממנו וכמה הוא למד ממני ואז אני לא מבינה איך העלתי בכלל על דעתי להפרד.
אני צריכה עוד זמן. אני רוצה לראות לאן דברים הולכים, לפני שאני מקבלת החלטה.
אני חושבת שהעבודה החדשה תהיה טובה גם מהבחינה הזאת שאהיה עסוקה בזה, במקום לשבת בבית ולטחון מחשבות. כשאני בחוסר מעש - אני מטריפה לעצמי את השכל.
עדכון עריכה מאוחרת: אתמול לזוגיות שלי ושל א מלאה שנה. אנחנו ביחד כבר שנה שלמה. שכחתי לציין את זה מקודם ואחרי פרסום הפוסט - נראה לי חשוב לחזור ולעדכן את זה.
שנה טובה לכל בית ישראל.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
