היי,
מי שקרא את הפוסט הקודם, שכתבתי שלשום, יודע שהתחלתי לעבוד בגן ילדים.
כמה דברים נורא הפריעו לי. קודם כל, נראה שאני לא שם על תקן מטפלת אלא על תקן מנקה - מההתחלה ידעתי שחלק מהעבודה יהיה לנקות ולסדר, אבל חשבתי, או לפחות קיוויתי, שזה לא תהיה כל העבודה. כמעט לא יצא לי להיות עם הילדים. בתשע שעות ורבע של יום עבודה, הייתי עם הילדים במצטבר אולי שעה. שוב ושוב התבקשתי לנקות את החצר, לנקות שירותים, לנקות שולחנות, לשטוף את הסירים (לא של בישול אלא של עשיית צרכים), להרים דברים כבדים, לטאטא, לסדר את הגן, להרים מזרנים למקומם, לעשות ספונג'ה. חוץ מלהחליף לילדים פה ושם חיתולים - כמעט לא הייתה לי אינטרקציה איתם.
ברור לי שמישהו צריך לעשות את זה. ברור לי שחשוב לעשות את כל עבודות הניקיון והתחזוקה האלה. אבל אני לא עשיתי תואר ראשון, כדי לנקות שולחנות ושירותים ולעשות ספונג'ה כל היום. אם זה היה חלק מהעבודה - סבבה. אבל אם זו כל העבודה - הם מוזמנים להזמין חברת ניקיון, או מישהי אחרת שתהיה על תקן מטפלת, אבל למעשה תהיה עובדת ניקיון.
דבר שני שעצבן אותי נורא זו המשכורת. בהתחלה הגננת דיברה איתי על שכר של 6000. כעבור יומיים אמרה שדיברה עם רואה החשבון והוא אמר לה שזה בלתי אפשרי ולכן רצתה לשלם לי 5000. אני מיד שלפתי את המחשבון בפלאפון ואמרתי לה שמכיוון שהיא דורשת תשע שעות ורבע ביום ושני ימי שישי בחודש - זה יוצא 212 שעות בחודש. כשמחלקים 5000 ב212 זה יוצא 23.5, כלומר שכר מינימום (שכר מינימום זה 23.12).
היא ניסתה לפתות אותי בכך שזה שכר גלובלי ושבפסח יוצאים ל17 ימי חופש ועדיין אקבל אותו סכום. אמרתי לה שזה נורא נחמד, אבל פסח זה עוד חצי שנה. והרי על סוכות היא אמרה שלא תשלם לי. אז עד פסח יש רק את חנוכה.
היא ניסתה להגיד ש5000 זו משכורת יפה והרבה אנשים במשק לא מגיעים אליה. אמרתי לה שזה יכול להיות גם שני מליון, הרי אני מחשבת את הדברים פר שעה. משרה מלאה זה 186 שעות ולעומת זאת פה אני נדרשת ל212 שעות. לקח לה זמן להבין את זה. היא חשבה שמדובר פה על משרה מלאה ולא הבינה שמדובר על משרה הרבה יותר ממלאה.
היא התנהגה כאילו היא עושה לי טובה בכך שתיתן לי 5500 אבל אני עשיתי חישוב וזה יצא לי רק 25 שקל לשעה ואז קלטתי שהיא מתכוונת לשלם לי 5500 כולל נסיעות! כלומר חזרנו לשכר המינימום! אם הייתה משלמת לי 5000 כולל נסיעות - זה היה יוצא פחות ממינימום!
כשאמרתי לה את זה - היא נסוגה ואמרה לי לדבר עם הגננת השנייה למחרת.
תחשבו על זה שיום עבודה שם זה תשע ורבע שעות (או קצת יותר) ולי לקח יותר משעה לכל צד, קרי יצאתי מהבית ב6.30 בבוקר והגעתי הביתה ב18.00 ומשהו בערב, כלומר הייתי מחוץ לבית 12 שעות. חזרתי גמורה, מפורקת, עם גב כואב בטירוף מכך שהתכופפתי כל היום, לא מסוגלת לתפקד. על עבודה פיזית כזאת אני לא מוכנה לקבל גרושים. והאמת שגם אם הייתי מרוויחה יותר - זה לא שווה את זה.
ודווקא אין לי ביקורת לגננות. מישהו צריך לעשות את הניקיונות. זה לא שנתנו לי לעשות משהו מיותר. אם אני לא הייתי עושה את זה - מטפלת אחרת הייתה צריכה לעשות את זה.
וחשבתי גם על משהו שאימא שלי אמרה לי. אימא שלי נורא רוצה שאני אעבוד בסקטור הציבורי ולא בסקטור הפרטי. מהסיבה הפשוטה שבחברה גדולה - הדברים מסודרים. יש מחלקת הנהלת חשבונות. יש מחלקת משאבי אנוש. יש עם מי לדבר. לעומת זאת, בעסק פרטי, במיוחד בעסק פרטי קטן, המעסיקים דיי יכולים לעשות מה שבזין שלהם. למשל, מסתבר שהגננות משלמות למטפלות בראשון לחודש בצ'ק. אז אתמול באו המטפלות לגננות וביקשו משכורת. הגננות ענו להן:"לא הספקתי ללכת לבנק". בחברה גדולה אין שום סיכוי לפנות למנהל ולשאול למה לא נכנסה משכורת והוא יענה:"לא הספקתי ללכת לבנק."אומנם חברה גדולה יכולה להיות גם בסקטור הפרטי, למשל חברת אשראי, אבל מי שיושב למעלה-למעלה הוא הדירקטריון של בנק, ומהבחינה הזאת הדברים מסודרים כמו במשרד ממשלתי.
היום לא הייתי מסוגלת ללכת לעבודה. כאב לי נורא הגב, הייתי גמורה מעייפות ובלי קשר - גם כאב לי קצת הגרון. שלחתי לגננת הודעה שאני לא מרגישה טוב והמשכתי לשכב במיטה.
שעות על גבי שעות טחנתי לעצמי במוח. נורא התלבטתי מה לעשות מבחינת עבודה.
ביומיים בהם עבדתי בגן - חזרו אליי מהמון מקומות עבודה. לא עניתי להם והם השאירו לי הודעות במשיבון.
בהתחלה רציתי לתת לגן ניסיון עוד תקופה קצרה ובמקביל לחפש עבודה, אבל מבחינה טכנית היה לי בלתי אפשרי ללכת לראיונות עבודה כשאני בגן מ7.30 בבוקר עד 17:00 אחר הצהריים. אף אחד לא יעשה לי ראיון עבודה ב19:00 בערב.
עדיין נורא התלבטתי כי פחדתי שמקומות עבודה ירצו שאני אתחיל רק אחרי סוכות ואני הרי זקוקה לכסף באופן מיידי, אבל הבנתי שאם אמשיך בגן - גם אחרי סוכות לא תהיה לי עבודה אחרת, כי מבחינה טכנית אין לי אפשרות להגיע לראיון.
נורא רציתי שזה יצליח בגן. אחרי 20 ומשהו מקומות עבודה שפיטרו אותי מהם - נורא רציתי למצוא כבר את מקומי.
נורא פחדתי שלא אמצא את מקומי במקום אחר, כי העבודה בתור אחראית פניות הציבור לא הצליחה, מה שגרם לי לשקול לוותר על עבודה בשירות לקוחות והיות שגם קשה לי עם פרטים טכניים - פחדתי ששום מקום עבודה לא יתאים לי.
וגם נורא קרץ לי זה שהתחלתי מיד לעבוד שם, כי חיפושים וביוקרטיה וראיונות עבודה נורא מתישים אותי.
נורא רציתי גם להוכיח את עצמי ל-א, שזה דיי נורא, כי אני לא צריכה לפחד שהבנזוג שלי יתאכזב ממני, אלא להאמין שהוא יתמוך בי. תראו כמה הידרדרו ביננו היחסים.
ופתאום הבנתי שאני סתם טוחנת לעצמי במוח וסתם מנתחת את זה למוות בזמן שהמסקנה היא פשוטה וברורה: הגן הוא לא המקום בשבילי. עליי להתפטר ולחזור לחפש עבודה.
וניחמתי את עצמי בכך שעד לפני כמה ימים - לא ידעתי על קיומו של הגן והייתי בסדר גמור, אז עכשיו בסך הכול חזרתי לנקודת ההתחלה בה הייתי לפני כמה ימים ומה רע שהרווחתי ביומיים האלה 500 ומשהו שקל. זה מה שהייתי מרוויחה בחודש שלם בסקרים (אגב, שלחתי הודעה לאחמ"שית בה כתבתי שאני מצטערת שנעלמתי ושאשמח אם תשלח לי שוב הודעות לגבי משמרות והיא אמרה שתעשה כך. זה טוב שאוכל לעבוד בסקרים בשעות הערב, בזמן שאני מתראיינת בבקרים).
אז חזרתי לכל המקומות העבודה שהשאירו לי הודעות במשיבון ביומיים בהם עבדתי בגן, וקבעתי איתם ראיונות לתחילת שבוע הבא. אחר כך התיישבתי מול המחשב, פתחתי את המייל וגיליתי שם 450 מיילים שנשלחו אליי בשלושה ימים האחרונים עם הצעות עבודה. תראו מה זה. 450 הצעות הצטברו בשלושה ימים בלבד!!! התחלתי לעבור עליהם ושלחתי המון קורות חיים לכל מני משרות שנראו לי טובות. משתיים מהם חזרו אליי באותו רגע וקבעו איתי ראיון לתחילת שבוע הבא.
קבעתי ראיונות גם למשרות של פקידת קבלה, מה שדורש ייצוגיות ולכן מיד אחרי השיחה הסתכלתי במראה וכשגיליתי לחרדה שאני קצת מזכירה את סדאם חוסיין בשפם השחור שצמח מעל שפתי העליונה ושגם על זרועותיי יש פלומה מעצבנת - מיד התקשרתי לקוסמטיקאית וקבעתי איתה תור במיידי ולהורדת שפם והורדת שיערות מהידיים ואצתי-רצתי לשם. עתה כל דמיון ביני לבין סאדם הוא מקרי בהחלט. קבעתי גם תור לפן למחר. גם אם העבודה עצמה לא תהיה פרונטלית - מין הראוי להגיע ייצוגית לראיונות עבודה או לפחות בלי שפם.
אגב, באמצע כל ההתעסקות בשליחת קורות חיים ובשעווה מכאיבה על פניי - התקשר אליי הבחור מחברת כוח האדם ששלח אותי לגן ושאל איך הולך לשם וסיפרתי לו והוא אמר שיש לי זכות מלאה לבקש יום חופש בשבוע, לבקש 6000 שקל משכורת פלוס נסיעות ולבקש להיות עם הילדים ולא רק בניקיונות. אמרתי לו שלא נעים לי לבוא בדרישות. שאם אני הייתי מעסיקה והיה מגיע אליי עובד חדש ואחריי יומיים הוא היה בא בדרישות אז הייתי אומרת לו שעליו להתאים את עצמו למקום העבודה, במקום שמקום העבודה יתאים את עצמו אליו. הבחור התעקש שאלה דרישות מקובלות וששווה לנסות. הוא אמר שידבר עם הגננת בעצמו היום וסיכמנו שאני אדבר איתה במוצ"ש. שיהיה.
נמאס לי של-א אין זמן בשבילי. הוא מלא במחויבויות עד מעל הראש. אני לא אומרת שלא. אבל זה עדיין מעצבן אותי שלא מספיק חשוב לו שניפגש. אני מרגישה בעדיפות אחרונה.
הוא מצידו אומר שהוא לא מבין למה אני כל כך מתעקשת להיפגש גם כשלא מסתדר. שהוא שונא את כל הלחץ הזה. שאני רוצה שנבלה ביחד אבל שהגדרה של "בילוי" זה דבר שנהנים ממנו ושזה לא באמת בילוי כשלאחד הצדדים יש מחויבויות אחרות לאותו יום והוא רק חושב עליהם ולא נהנה מהפגישה.
ואני אמרתי לו שמה שהוא אומר - נכון לפגישות אפלטוניות. גם אני לא קובעת עם חברות כשיש לי יום בו אני צריכה להספיק להיות בהרבה מקומות. לא יקרה כלום אם לא אפגוש חברה מסוימת שבועיים, מלבד זה שאני אולי קצת אתגעגע. לעומת זאת, הוא בתור בנזוג מספיק חשוב לי כדי שאני אזיז דברים ואנסה לפנות לו זמן.
כל פעם מחדש אנחנו מגיעים למבוי סתום בוויכוח הזה. יש לנו השקפות אחרות. בכל כך הרבה תחומים יש לנו השקפות שונות.
זה שאני לא עובדת מקשה על הקשר שלנו בהרבה רבדים. לא רק מהבחינה הזאת ש-א מתעקש שאי אפשר לבנות עתיד משותף כשאחד הצדדים לא עובד, אלא גם מהבחינה הזאת שיש לי הרבה יותר זמן פנוי ממנו. אני יושבת ומחכה לו שיגיע אליי, בזמן שיומו מלא וגדוש גם מבלי להיפגש איתי. מבחינתו לחכות לי שעתיים בדירה שלי - זה המון זמן, בזמן שאני יושבת ומחכה לפגישה איתו ימים שלמים בחוסר מעש.
ועצם זה שאחת הסיבות ששקלתי להמשיך בעבודה בגן, למרות שלא היה לי טוב שם, הייתה שפחדתי מתגובתו של א ששוב יתאכזב ממני, מראה עד כמה הידרדרו היחסים שלנו. מותר לי בהחלט שמקום עבודה לא יתאים לי. תמיד התגאיתי בכמה ש-א מכיל אותי וכמה הוא מקבל אותי כמו שאני ושאני יכולה להתנהג לגמרי כמו עצמי מולו ולא לפחד לספר לו כלום ועתה תראו עד כמה המצב השתנה.
זה מזכיר לי ש-א אמר לי שעבדתי בהרבה מקומות עבודה בשנה שעברה וכשאמרתי לו:"על מה אתה מדבר? עבדתי חודש בשירות לקוחות ואז התפטרתי ועבדתי חצי שנה בסקרים, משם לא התפטרתי ולא פיטרו אותי. זה בסך הכול שני מקומות עבודה בשנה." אז הוא הזכיר לי שעבדתי יום אחד בגלידרייה ויומיים-שלושה בחנות לבנים ואמר שארבע מקומות עבודה בשנה זה הרבה.
אבל אני לא חושבת שאפשר להגדיר את הגלידרייה או את חנות הלבנים או עכשיו את גן הילדים, בתור מקומות שעבדתי בהן. יש הרבה מקומות עבודה, שבמקום לעשות ראיון, שבמילא המרואיין בו יגיד שהוא תותח בכל דבר - מעדיפים לעשות ניסיון של יומיים, במהלכם גם העובד יראה אם העבודה מתאימה לו וגם המעביד. בעל הגלידרייה אמר שהוא רוצה שאבוא למשמרת לניסיון דו צדדי, בחנות לבנים אומנם לא אמרו לי שאני מתקבלת לניסיון, אבל עצם זה שקיבלו אותי בלי שום ראיון עבודה מראה את זה ובגן ילדים הגננת בעצמה אמרה לי שהיא רוצה שאעבוד שם יומיים, גם כדי שאבדוק אם זה מתאים לי וגם כדי שהם יבדקו אם זה מתאים להם.
אז אמרתי ל-א שלהכניס כל מקום עבודה, שהייתי בו יומיים - לרשימת המקומות שעבדתי בהם, זה כמו להכניס כל ראיון עבודה שהוא היה בו ולא התקבל - לרשימת העבודות שהוא עבד בהם. והוא קיבל את טענתי.
אני מרגישה כל כך לבד. בכלל לא מרגישה שיש לי בנזוג. אני בקושי רואה אותו, אנחנו בקושי מדברים בטלפון, אין לנו חיים משותפים בשיט, כשאנחנו מדברים או/ו נפגשים - אנחנו רבים. מה נשאר?
אבל לפחות דבר אחד טוב קרה: אתמול א התגרש. עתה הוא גרוש כדת וכדין. זה לא אמור לשנות הרבה, מלבד סטטוס בתעודת זהות, אבל אני עדיין שמחה שאני כבר לא יוצאת עם גבר נשוי, גם אם הנישואים התבטאו רק בתעודת זהות.
גמר חתימה טובה וצום קל למי שצם.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
