היי לקוראיי,

דיברתי לא מזמן עם חברתי טיטי. הכרתי את טיטי בלימודי ההידרותרפיה והחלטנו לשמור על קשר. מאז היומולדת שלי לא ראיתי אותה, כי כל פעם לוחות הזמנים שלנו התנגשו. קבענו שניפגש ביום ראשון הקרוב ושום כח לא יעצור אותנו.

בכל מקרה, טיטי סיפרה לי שרק שניים-שלושה מתוך ה17 שהיינו בלימודי ההידרותרפיה - קיבלו את הזכאות. חלקם מרחו חובות לשנה נוספת, כמוה. חלקם נכשלו בחלק מהקורסים והם חוזרים עליהם השנה ויש גם כאלה, כמוני, שהחליטו אחרי כשלונות בכמה קורסים - לוותר על העניין.

שמחתי לשמוע את זה. טוב לדעת שאני לא לבד בסירה.

האמת שאני דיי גאה בעצמי על איך שהתגברתי על כל הסיפור הזה. אני כמעט אף פעם לא חושבת על זה.

מסתבר שההחלטה לא להמשיך לעבוד בגן ילדים - הייתה אחת ההחלטות הכי טובות שקיבלתי בחיים.

כאילו לא מספיק שבהתחלה הגננות הבטיחו משכורת של 6000 ואחרי יומיים חזרו בהן ואמרו 5000, שזה בקושי משכורת מינימום, אז עכשיו הן לא רוצות לשלם לי על היומיים שעבדתי שם. עבדתי 9.5 שעות וחצי ביום, מה שאומר שצריך לשלם לי לפחות 500 שקל והגננות הכלבות מוכנות לשלם רק 120 שקל לכל יום ניסיון, כלומר 12 שקל לשעה. הן גם ניתקו לי בפרצוף כשהתקשרתי וכשאימא שלי התקשרה - אמרו שזו טעות במספר. גם את הצ'ק של ה250 שקל הן אמרו ששלחו לפני שבוע וחצי, אבל כנראה ששיקרו כי לא קיבלתי אותו. והן גם ישלמו לי בלי תלוש. גם אל תשכחו שעבדתי ביום האחרון של ספטמבר ואז ביום הראשון של אוקטבר, אז צריך לשלם לי בשתי משכורות נפרדות, אבל גם את זה הן לא מכבדות.

ואין מחלקת משאבי אנוש או מחלקת שכר שאני יכולה לפנות אליה, כמו שיש בחברה גדולה. זה רק מוכיח שאימא שלי צדקה כשאמרה שאסור לעבוד במקום קטן ופרטי. 

אני שוקלת לתבוע אותם, אני שוקלת לפרסם בפייסבוק. אני לא מתכוונת לעבור על העניין הזה בשתיקה.

ואם כבר במקומות עבודה עסקינן: ביום חמישי הלכתי לעבוד בסקרים, אחרי שלא הייתי שם מתחילת יולי. אומנם עכשיו כבר מצאתי עבודה בתור רכזת גיוס, אבל העבודה מתחילה רק ביום שני. ביום חמישי בבוקר (בערך שעה אחרי שפירסמתי את הפוסט הקודם) - שלחו לי הודעה שיש משמרת בסקרים באותו יום. החלטתי שחבל לוותר על הכמה גרושים שארוויח שם ולכן החלטתי להגיע.

ביקשתי מראש ללכת ב-19.30 במקום ב20:00, כי לאף פחוס הייתה מסיבת יומולדת בפאב באותו ערב. מסתבר שאפילו 4.5 ששהיתי שם היו יותר מדי. פשוט לא יכולתי לסבול את זה. אני לא מתכוונת להגיע לשם שוב אף פעם.

ובקשר לעבודה בתור רכזת גיוס: כמה מגיבים שאלו אותי בתגובות לפוסט הקודם, אם לא יהיה לי קשה לנסוע ברחבי הארץ בערך פעמיים בשבוע כדי לראיין אנשים.

תשובתי היא: גם אותי זה הרתיע בפעם הראשונה ששמעתי על זה. חשבתי על זה הרבה והגעתי למסקנה שאוכל להתמודד עם זה.

הבטיחו לי שמדובר במקומות שיש אליהם תחבורה ציבורית נוחה ונגישה, כמו חיפה וירושלים ושלא מדובר בחורים שאליהם צריך להטרטר.

גם אל תשכחו שישלמו לי לא רק החזר על הנסיעות, אלא גם שכר על הזמן שאני בנסיעות.

ומלבד זה, אולי דווקא יהיה נחמד לטייל בארץ ולהתאוורר, במקום להיות תקועה כל היום במשרד. אני הולכת לראיין אנשים בקניונים. זה דווקא יכול להיות כיף.

ודבר אחרון: אני צריכה עבודה! וההיתרונות בעבודה הזו בהחלט נשמעים גוברים על החסרונות.

אני כבר לא יכולה לחכות להתחיל ביום שני.

אולי לא לעניין לשתף את זה במקום פרוץ כמו האינטרנט, אבל אני סובלת מדלקת מהגיהנום. זוכרים שכתבתי שביום רביעי הלכתי לגניקולוג? זה כי שרף לי בטירוף. הגניקולוג בדק אותי ואמר שיש לי דלקת. הוא רשם לי אנטיביוטיקה (נרות להחדרה ל...אתם מבינים לאן), אבל מכיוון שאמרתי לו שאני עומדת לקבל מחזור - הוא אמר לי לחכות עד סיום המחזור, כדי להתחיל בטיפול. שאלתי אם הוא לא יכול לתת לי משהו לבנתיים, כי אני ממש סובלת והוא אמר שאין מנוס מלבד להתאזר בסבלנות עד קבלת המחזור וסיומו. מה שכן, הוא אמר שבזמן המחזור אני פחות ארגיש את הדלקת. הוא צדק. באמת מאז קיבלתי מחזור, אתמול, הדלקת פחות מפריעה לי, אבל היא עדיין קצת מפריעה וכשמוסיפים לזה כאבי מחזור - המצב קצת מבאס. אבל אני גיבורה ואתגבר. עוד כמה ימים אני אחזור להיות בריאה כמו חדשה.

אני מתמודדת יפה עם הפרידה מ-א. לא בכיתי מאז יום רביעי, שהוא היום בו נפרדנו. אני בטוחה שזו הייתה ההחלטה הנכונה. עם זאת, אין לי ספק שאני עוד אתגעגע אליו. וגם אתגעגע ללהיות בזוגיות. הבטחתי לעצמי לא לחזור להשתרלל, אבל הבטחתי את זה לעצמי המון פעמים בעבר ואף פעם לא עמדתי בזה. בסוף התפשרתי עם עצמי על הדבר הבא: אני לא מבטיחה שאף פעם לא יהיה לי סטוץ, אבל כן מבטיחה לעצמי שלא אחזור שוב מצב שבו אני מסמסת לחמישה גברים במקביל לבוא לזיין אותי. ואני אעמוד בהבטחה. אתם תראו.

ברגעים אלה ממש אחותי יולדת. ההורים שלי נסעו לאילת כדי לתמוך בה ואחר כך כדי לשמור על הילד שלה, בזמן שבעלה יהיה בעבודה או איתה בבית החולים.

יפה מצידם איך שהם היו ב"היכון" להודעה על הלידה וברגע שאחותי הודיעה להם שיש צירים, הם עזבו הכול ונסעו באותו רגע לאילת (היא גרה בחור בערבה באמצע המדבר, בערך שעה נסיעה לפני אילת).

וחשבתי על כמה אני אסירת תודה להוריי. לפני שבוע בערך הם נתנו לי 3500 שקל, כדי שאסגור את המינוס. לא ביקשתי. לא העלתי על דעתי לבקש. זו הייתה יוזמה שלהם.

ואתמול הם חיפשו בשבילי באינטרנט מיטה חדשה (המיטה שלי נשברה לפני בערך חצי שנה ומאז אני ישנה על מזרון. לא היה כל כך אכפת לי בקיץ, אבל עכשיו שמתחיל להתקרר, זה כבר לא אפשרי להיות עם יד על הרצפה הקפואה). הם תיכננו לנסוע למרכז רק כדי ללכת לחנות, לקנות את המיטה ולהביא אותה לדירתי, אבל ברגע האחרון מצאו חנות שמוכנה לעשות משלוח ב-100 שקל. אז הם שילמו דרך הטלפון 300 שקל על המיטה ולי נותר רק לחכות לשליח שיגיע ביום ראשון. הם רצו לתת לי גם 100 שקל, כדי שאשלם את דמי המשלוח לשליח, אבל לזה לא הסכמתי בשום פנים ואופן.

חמודים שכמותם.

מה שכן, אני מאד רוצה להיות יותר עצמאית. למשל העניין עם המיטה: יכולתי לחפש לבד באינטרנט. יכולתי לעשות את זה לפני חודשים. מקסימום יכולתי לבקש מהם רק לשלם, אבל לחפש לבד. אולי גם יכולתי לשלם לבד. אני משלמת 2000 שקל כל חודש שכר דירה, משלמת בערך 500 שקל בחודש על חשבונות, אז הוצאה חד פעמית של 400 שקל לא הייתה הורגת אותי.

אבל הם החליטו לעזור לי, כי בזמן האחרון הגיעו לי ולאף פחוס, חשבונות שהסתכמו בסכום של יותר מ1000 שקל לכל אחד. גם חיפוש העבודה שלי התעכב בגלל החגים. ונראה שהדירה הזאת היא מקור בלי פוסק להוצאות.

רק ביום חמישי האחרון הזמנו בעל מקצוע, כי המקרר התקלקל בפעם המליון והוא גבה 400 שקל, כלומר 200 שקל לכל אחד. וכאילו לא מספיק ההוצאה על תיקון המקרר, הייתי צריכה לזרוק את כל האוכל שקניתי יום קודם, אז עוד 200 שקל נזרקו לפח.

וגם עכשיו נגמר לי הקוד של הסטודנט ברב קו, אז אני אצטרך להתחיל לשלם מחיר מלא על נסיעות. וגם החשבון סטודנט עומד להגמר, אז יתחילו לגבות ממני יותר עמלות מהבנק.

בקיצור, לא חסרות הוצאות הכרחיות שאני משלמת בעצמי.  

החלטתי שאני חייבת דיאטה באופן דחוף ומיידי. 86 הקילו שאני שוקלת באים לידי ביטוי יפה בגופי, וזה חבל, כי דווקא יש לי נתונים של גוף יפה. כל פעם שאני מצטלמת (אני משתדלת שלא להצטלם, אבל באירועים כמו מסיבת היומולדת של אף פחוס שהייתה ביום חמישי - אין ברירה), אז כל פעם שאני מצטלמת - אני מזדעזעת מהסנטר שלי, מזרועתיי המדלדלות, מקפל השומן בבטן ומירכיי האימתנות. גם במראה רואים את הדברים האלה, אבל משום מה בתמונות הם נראים הרבה יותר גרוע, לפחות בעיניי. אולי זה נכון שהמצלמה מוסיפה 5 קילו. ואני גם לא פוטוגנית.

אגב, זו אחת הסיבות שאני לא רוצה להצטרף לאתר היכרויות, כמו שמגיבים רבים הציעו לי. לא בא לי לפרסם תמונה לעיניי כל. 

שבת שלום.

שלכם,

נונה.