היי לקוראיי,
בפוסט הקודם סיפרתי שהתחלתי מקום עבודה חדש. מדובר בסטרט אפ שמישהו הקים - לעבור בין בתי עסק (בתיאום מראש) ולהציע לאנשים שם מוצר צריכה בסיסי מסוים (שאני בכוונה לא כותבת מהו כדי לא להחשף, מכיוון שקיימת רק חברה אחת כזאת בישראל). התפקיד שהוא קיבל אותי אליו מורכב משני חלקים: בחלק מהימים להתלוות לבתי העסק האלה ולהציע להם את המוצר הזה ובשאר הימים לחפש חברות באינטרנט, להתקשר אליהם, להציע להם שנגיע גם אליהם ואז לטפל בכל הלוגיסטיקה: להיפגש עם משאבי האנוש בחברה הזאת, לוודא שיש חדר גדול עם מספיק שקעי חשמל wifi וכו'.
מכיוון שאין משרד גדול ואין מחשבים ואין טלפונים - נדרשתי לבצע את העבודה מהמחשב האישי שלי ומהטלפון האישי שלי, כי הרי במילא כל אחד נהנה מחבילה ב50 שקל של שיחות בלי הגבלה.
זה מאד לא נוח לדבר מהנייד האישי שלי ולהפיץ את המספר שלי בכל מקום, גם הדפדפן במחשב בדירה שלי לא תמך בתוכנה הנדרשת לעבודה מהבית ונאלצתי לנסוע במיוחד לבית של ההורים שלי בירושלים וגם לנסוע במיוחד לאוניברסיטה למעבדת מחשבים.
הדאיג אותי שמלבדי ומלבד עוד אנשים שהצטרפו ביום שאני הצטרפתי - הייתה רק עובדת אחת יותר וותיקה מאיתנו שהצטרפה פחות משבוע לפנינו. הדאיג אותי שהבוס שלי מנחית עליי מטלות באמצע השבוע ומשנה דברים באמצע השבוע, הדאיג אותי שלא מילאתי 101 ולא חתמתי על שום חוזה.
גם שנאתי את הבוס. ילד בן 26, שסיים תואר לפני שנה, שחש את עצמו מינימום ראש הממשלה. כולו נפוח ומלא בעצמו ודרש מאיתנו להסתכל עליו מלמטה ולא להעז לשאול שאלות או לפצות פה. סתם דוגמא: באחת הנסיעות, אחת העובדות נהגה ברכב שלו והוא העיר לה משהו על הנהיגה אז היא אמרה לו ברוגז: "זו לא הפעם הראשונה שאני נוהגת" והוא בתגובה התקשר אליה באותו ערב ואיים ב"סיום העסקה אם שוב תדבר אליו בצורה כזאת". אגב, היא עבדה יומיים באוקטובר והוא לא שילם לה עליהם.
שקלתי להתפטר, אבל אמרתי לעצמי שאני לא יכולה להרשות לעצמי, כי אני מרוששת, בחובות ועם המון הוצאות הכרחיות. ואז חשבתי על זה שכשהוא קיבל אותי לתפקיד - הוא אמר שעד ה27.11 זה סוג של הדרכה ואז ב27.11 הוא יקבע לכל אחד מה התפקיד שמתאים לו ואז מתחילה גם התחייבות לשלושה חודשים. אז חשבתי לעצמי שאני פשוט אשאר שם עד ה27.11 ואז אתפטר.
היום התבקשנו להגיע למשרד לאיזושהי הדרכה. עלק משרד. זו הדירה שלו (לא אשכח איך הוא אמר לי בראיון ש"יוצאת הסעה מהמשרד" במקום להגיד "אני נוסע ברכב הפרטי שלי מהדירה שאני שוכר"). שאלתי אותו אם הוא משלם בתלוש והוא אמר שכן. ביקשתי למלא 101 והוא אמר שאין טעם עכשיו, כי במילא המשכורת נכנסת חודש הבא אז שאמלא את ה101 בסוף החודש. ביקשתי למלא היום, הוא נתן לי ומילאתי פרטים. שאלתי אם יש חוזה והוא אמר שכן, אבל שבחוזה יש את הסעיף של ההתחייבות לשלושה חודשים ולכן חשב שאחתום עליו רק ב27.11. אמרתי שלא אחתום עכשיו, אבל אני רוצה בכל זאת לקרוא עכשיו. הוא לא רצה לתת לי, אבל התעקשתי.
החוזה היה מפלצתי. בשבע שנים וחצי בשוק העבודה, במהלכן עבדתי בעשרות עבודות, לא נתקלתי בחוזה כזה. אין מילה אחרת להגדיר אותו מלבד מפלצתי. כל מני סעיפים הזויים כמו למשל שאם לא נעשה כל מה שהוא יגיד - הוא יכול לקנוס אותנו. ושאם נפרסם משהו שקורה בחברה - הוא יכול לתבוע אותנו. אבל הסעיף הבלתי נתפס מכל היה שאם חותמים על החוזה ואז עוזבים לפני שעוברים שלושה חודשים - יש קנס של 3000 שקל!!! פאקינג 3000 שקל!!!
כשעבדתי בחברת אשראי ועשו לי קורס של חודשיים בן תשע שעות, עליו שילמו לי מחיר מלא וגם שילמו לי על כל ימי החגים באמצע הקורס, קרי שילמו לי על הקורס בסביבות 6000 שקל בהן רק נתנו לי הכשרה ואני לא נתתי שום דבר לחברה בתמורה אז אחרי זה הייתה התחייבות שאם עוזבים לפני שעוברים כמה חודשים - יש קנס של 3000 שקל ולגמרי כיבדתי את זה כי הם באמת השקיעו בי המון כסף.
אבל במקרה של העבודה הזאת, לבוס אין שום הוצאות עליי: אני הרי משתמשת במחשב האישי שלי ובטלפון האישי שלי. ההכשרה לעבודה לקחה שלוש שעות. אז על מה ולמה אני אשלם 3000 שקל???
עדיין שקלתי להישאר עד ה27.11, כי אני זקוקה לכסף, אבל מצד שני ידעתי שאני שונאת את העבודה, שלא אהיה טובה בה, שאסבול ושאני גם מפחדת שהוא לא ישלם לי כמו שצריך על העבודה. ולא ידעתי מה להחליט.
ואז משם הלכתי לעבוד בסקרים והאחמ"שים אמרו לי שבשבועיים הקרובים תהיה עבודה כל יום גם בבוקר וגם בערב. הייתי בשוק. אני עובדת שם כבר תשעה חודשים ובדרך כלל יש בערך שלוש משמרות בחודש. הכי הרבה שנתקלתי בו זה שתיים-שלוש משמרות בשבוע, אז שבועיים רצופים בהם יש משמרות כל יום, גם בבוקר וגם בערב ושיש משמרות גם בשישי - פשוט היה מזל משמיים שנחת עליי בדיוק בזמן.
חשבתי על זה שאני יכולה לעבוד אצל הבוס הזה עד ה27.11, לסבול מהעבודה וגם לפחד שהוא לא ישלם לי, או שאני יכולה לעבוד כל יום בסקרים עד ה27.11. וכמובן שבחרתי באופציה השנייה.
אגב הסקרים, הסקרים הם ממש לא פסגת השאיפות שלי. זה לא כזה כיף בתור אקדמאית בת 27 לעבוד עם ילדות בנות 16, עם חרדיות בנות 20 ועם נשים בעלות פיגור סביבתי בנות 50, אבל מצד שני זו עבודה שאני יודעת שאני טובה בה, מקום שאני לא מפחדת שיעיפו אותי ממנו ואני גם לא צריכה להתנשא ולחשוב שאני יותר טובה משאר העובדים. מלבד זה, לא מגיעים למקום עבודה כדי לרכוש חברים אלא כדי לעבוד וגם דווקא יש שם כמה אנשים ממש נחמדים.
ועוד יתרון של חברת הסקרים הזו: זה אומנם עצוב שאני מעריכה את זה, אבל אני מעריכה את זה שבכל תשעת החודשים שאני עובדת שם - כל המשכורות שלי שלי היו נכונות עד השקל האחרון ושילמו לי על כל השעות שעבדתי, עד הדקה האחרונה.
זה אומנם אמור להיות מובן מאליו, אבל בשבע שנים וחצי בשוק העבודה, בהן תמיד עבדתי, כלומר קיבלתי בסביבות 90 תלושי שכר - אולי 15 תלושים היו נכונים ואני שונאת את זה שאני צריכה להלחם כדי לקבל כסף שמגיע לי. הרי אני לא מבקשת נדבה. עבדתי בשביל הכסף הזה.
אז התקשרתי לבוס שלי והתפטרתי. חשבתי שזו תהיה שיחה ארוכה וקשה. שאני אגיד לו כל מה שאני חושבת עליו והוא יגיד לי כל מה שהוא חושב עליי. להפתעתי הוא רק הגיב ב"בסדר גמור" כשאמרתי לו שאני מתפטרת. שאלתי אם אקבל כסף על כל השעות שעבדתי ועל כל הנסיעות שעשיתי והוא אמר שכן. אמר בצורה דיפלומטית שהוא יכול לשלם לי בשחור או לשלם לי בתלוש בחודש הבא ואמרתי שאני מעדיפה תלוש, אז הוא אמר לי לשלוח לו את פרטי חשבון הבנק שלי ובזאת נפרדו דרכנו.
החלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומספיקה ללכת לראיונות עבודה. נמאס לי. אני עושה את זה כבר שבע שנים וחצי. כל פעם עוברת סשן של ראיונות עבודה, לא מתקבלת לחלקן ולאלה שאני כן מתקבלת - אני מפוטרת אחרי תקופה קצרה.
החלטתי שאני מחכה שיהיה מכרז לתפקיד הקלדנית בבית משפט שכתבתי עליו בפוסט הקודם. בנוסף, יש לי בשבוע הבא פגישה עם הארגון ששולח אנשים על הספקטרום למקומות עבודה מותאמים (שגם על זה כתבתי בפוסט הקודם) ובנוסף יש לי בנתיים את הסקרים. אני יודעת שאני יכולה לא להתקבל לתפקיד הקלדנית ושיכול להיות שמקומות העבודה לאנשים על הספקטרום לא ימצאו חן בעיניי, אבל בהחלט מקווה שלפחות אחת מהאופציות תסתדר.
בפוסט הקודם סיפרתי שחמישה ימים אחרי הפרידה מ-א - שלחתי לו הודעה ואז הוא התקשר אליי ודיברנו על זה שדווקא עכשיו שהוא התגרש וסיפר עליי למושקי ונתנו לו קביעות בעבודה - נפרדנו. סיפרתי גם שהחלטנו שכל אחד יעשה את החושבים שלו עד ה30.11 ואז ב30.11 ניפגש ונדבר, כל אחד מהצד שלו, על האם אנחנו מוכנים לחזור להיות ביחד ולעשות את ההקרבות כדי להיות בזוגיות בוגרת. סיכמנו שעד אז אנחנו לא בפסק זמן, אלא יכולים לעשות מה שאנחנו רוצים עם מי שאנחנו רוצים וגם סיכמנו שלא נדבר בחודש הזה, מלבד ביומולדת שלו ב16.11.
ואז במוצ"ש אף פחוס סיפר לי שכשהייתי בירושלים - הוא הציע ל-א לבוא לדירה לראות איתו משחק כדורגל. הייתי בשוק. אמרתי לאף פחוס:"אבל נפרדתם!" (אחרי ש-א ואני נפרדנו אז א התקשר במיוחד לאף פחוס כדי להפרד גם ממנו והם דיברו כש-א עומד מתחת לדירה ואף פחוס מסתכל עליו מהחלון. כמה רומנטי. ממש רומיאו ויוליה).
ואז אף פחוס ואני התחלנו להמציא בדיחות על כך ש-א היה איתי רק כדי להתגנב לחדר של אף פחוס בלילות ושתמיד ראיתי באיזה מבט עורג אף פחוס הסתכל על א כש-א הסתובב בדירה בתחתונים.
אז שלחתי ל-א הודעת וואטספ עם הבדיחות האלה ו-א ענה לי"זה באמת נכון אבל ששש...אל תספרי לאף אחד" ואז הוא שאל מה שלומי ומה חדש ואני שאלתי מה שלומו ומה חדש ונסחפנו להתכתבות ארוכה של כמה שעות בוואטספ. בין השאר סיפרתי לו שאני עומדת לפנות לארגון שמפנה אנשים על הספקטרום למקומות עבודה ושקצת קשה לי עם הרעיון.
ואז למחרת א עשה מעשה ממש מתוק. מסתבר שג'רי סיינפלד (ג'רי סיינפלד בחיים האמיתיים. לא הדמות של ג'רי סיינפלד), אובחן על הספקטרום האוטיסטי. המעשה המתוק ש-א עשה זה לצלם עמוד שער של עיתון בו הייתה כותרת: "סיינפלד: אני סובל מאוטיזם" והתת כותרת הייתה:"הקומיקאי הנודע לא התבדח כשסיפר שהוא על הרצף האוטיסטי. הסביר: רוצה לעורר מודעות. זו לא בושה." אז א שלח לי בוואטספ את הצילום של עמוד השער הזה בעיתון והוסיף הודעה:"אולי הרגשה שלך תשתפר אחרי זה" ואני שלחתי לו:"באמת שיפר לי את התחושה. תודה, מאמי." ממש הערכתי את המחווה והיא באמת גרמה לי להרגיש יותר טוב. אני מתה על ג'רי סיינפלד ורואה בו אדם מאד מוצלח. אם גם הוא אוטיסט - השמיים הם הגבול לאוטיסטים.
אני בכלל לא בטוחה ש-א ואני נחזור בסוף החודש, אבל עצם זה שיש מישהו שכל כך אוהב אותי - מחזק אותי. לעולם לא אשכח איך א בכה וחיבק אותי באמצע הרחוב בפרידה ולא הפסיק להגיד עד כמה הוא אוהב אותי ועד כמה יתגעגע ועד כמה הוא מאחל לי רק טוב ועד כמה היה לו לכבוד להיות איתי (וגם אני אמרתי את אותם דברים והתכוונתי לכל מילה).
ואני מאד שמחה שעברו כבר בדיוק ארבעה שבועות מאז שכבתי עם ב ולא עשיתי שום דבר עם אף אחד מאז. מאז איבדתי את בתוליי לפני תשע שנים, אז היו רק פעמיים-שלוש שהצלחתי להעביר חודש בלי סקס. אני שמחה שאני מצליחה לעצור את עצמי. לעולם לא אשכח איך בתקופות מסוימות שלחתי לחמישה גברים במקביל הודעה:"רוצה לזיין לי את הצורה?" וכל הקודם זוכה.
גם עכשיו יש רגעים פה ושם שאני מתפתה ואז אני מזכירה לעצמי שבשביל חצי שעה-שעה של הנאה - לא שווה שאשנא את עצמי אחר כך. אז אני עוצרת את עצמי. דחיית סיפוקים תמיד הייתה דבר שמאד קשה לי. אני גם מצליחה עכשיו לדחות סיפוקים בנוגע לנשנושים. גם זה על אותו קונספט: להנות כמה רגעים ולשנוא את עצמי אחר כך. אז עכשיו אני מקפידה על התזונה שלי וכבר מתחילים לראות תוצאות בגופי.
בפוסט הקודם כתבתי שמצבי החברתי טוב מאיי פעם. התכוונתי לזה. כל יום מחדש אני מגלה שיש כמה וכמה אנשים שאוהבים אותי ומעריכים אותי ושהקשר איתי מאד חשוב להם. תראו מה זה. מסתבר שיש אנשים שרוצים לבלות במחיצתי גם מבלי שאשכב איתם.
אני בהחלט לא חושבת שצוצו למשל רוצה שאשכב איתה. בתור בחורה דתייה בתולה בת 29 - לא נראה לי שהיא תרצה שהפעם הראשונה שלה תהיה כזו ועוד בלי חתונה קודם.
תאכלו תמיד את הקשה של הלחם.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
