היי,
מי שקרא כאן לאחרונה יודע שהחלטתי שאני מפסיקה לשלוח קורות חיים ומפסיקה ללכת לראיונות עבודה. אחרי שבע שנים וחצי בשוק העבודה, בהן פוטרתי מלמעלה מ25 מקומות עבודה - החלטתי שנכוותי מספיק והגיע הזמן לשנות גישה. בנתיים יש לי את העבודה בסקרים, אני מחכה למכרז כדי לנסות להתקבל להיות קלדנית בבית משפט ובנוסף החלטתי לפנות לארגון שמפנה אנשים על הספקטרום למקומות עבודה.
אז הלכתי היום לפגישה עם עובדת סוציאלית שקשורה לעיריית גבעתיים. אימא שלי באה מירושלים כדי להצטרף אליי (וגם כי לה ולאבא שלי הייתה פגישה בסוכנות נסיעות בתל אביב. הם נוסעים לתאילנד בחודש הבא).
סיפרתי לעובדת הסוציאלית על כל הקשיים שלי בהקשר לשוק העבודה וגם לכל הקשיים שלי בנוגע לתחזוק דירה. ואימא שלי כמובן הוסיפה שמן למדורה והדגישה שהמצב אפילו יותר חמור ממה שאני מתארת אותו (זה הולך לפי איזורי מגורים והכתובת שלי בתעודת זהות היא בירושלים, אז לפני כמה חודשים פנינו בטעות לעובדת סוציאלית של ירושלים ואימא שלי תיארה את המצב שלי בצורה כזו שגרמה לעובדת הסוציאלית להציע דיור מוגן). אבל הפעם אימא שלי הייתה בסדר.
אחרי בערך שעה של שיחה, העובדת הסוציאלית הסבירה מה עומדת להיות הבירוקרטיה עכשיו - היא תשלח את האבחון שלי שלי, יחד עם חוות הדעה שלה ל"ארגון לאדם עם אוטיזם" (אני לא זוכרת את השם המדויק שלהם) ואחרי שהם יכירו במצבי - הם יפנו לארגון שנקרא "בית אקשטיין". בית אקשטיין יעבירו לי שאלון מעמיק (אבל הפעם בלי שאלות משפילות כמו האם אני מתלבשת לבד או נוסעת באוטובוס לבד, אלא רק שאלות שקשורות לעבודה) כדי שהם יוכלו לבצע התאמה תעסוקתית. בית אקשטיין ימליצו לי על מקומות עבודה, יפנו אותי אליהם, ילוו אותי לאורך כל התהליך. מכיוון שהבוסים שם ידעו על הקשיים שלי - הם לא יחשבו שאני לא שמה זין.
חיפשתי אחר כך באינטרנט על הבית אקשטיין הזה וראיתי שהם מספקים שירותים בתחום הדיור, החינוך והתעסוקה לא רק לאנשים על הספקטרום האוטיסטי אלא גם ללקויי למידה, לאנשים עם קשיי הסתגלות, לאנשים פגועי ראש ולאנשים עם לקויות קוגנטיביות. מישהו סיפר לי שהם עוזרים גם לאנשים שיש להם בעיות נפשיות וגם לאנשים מעל 40 כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה.
קצת ביאס אותי שזו כזו בירוקרטיה שיכולה עכשיו להמרח כמה חודשים. בסתר ליבי קיוותי, למרות שידעתי שזה לא הגיוני, שאני אפגש עם העובדת הסוציאלית, אספר לה על עצמי ואז אחרי שעה של שיחה היא תגיד:"אני יודעת מה תהיה משרת החלומות שלך! את יכולה להתחיל מחר." אבל בסדר. חיכיתי 27 שנה. נחכה עוד קצת.
נרתעתי מלפנות לשירותי הרווחה האלה, כי פחדתי שישלחו אותי להדביק מדבקות על בקבוקים, אבל מסתבר שהם מפנים למקומות עבודה רגילים לחלוטין שעובדים בהם אנשים רגילים לחלוטין ומשלבים בהם אנשים עם צרכים מיוחדים. וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים הם לא אנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים, אלא פשוט אנשים שקצת יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.
ובנוגע לעזרה בדיור: דיור מוגן זה פחות נורא ממה שחשבתי. זה לא הוסטל. זה דירות של כמה אנשים על הספקטרום שמגיע מישהו פעם ביום לפקח ומנסה ללמד אותם כישורי חיים. עדיין אין מצב בעולם שאסכים ללכת לזה, כי זה עדיין נשמע לי לא נחוץ לי וקיצוני מדי.
מה שכן, יש דבר כזה שאנשים על הספקטרום גרים איפה שבא להם עם מי שבא להם (לצורך הדוגמא אני יכולה להמשיך לגור עם אף פחוס בדירה הנוכחית כרגיל) ופשוט בא מישהו פעם בחודש בערך כדי לבדוק שהכול בסדר ולתת טיפים בנוגע לניקיונות ותחזוק הדירה. גם את זה לקח לי כמה חודשים לעכל, אבל בסוף הגעתי למסקנה שזה דווקא משהו שיכול מאד לעזור לי. ועכשיו אני כן רוצה לקבל את זה.
ויש גם סוג של קבוצת תמיכה לאנשים על הספקטרום. זה פחות קבוצת תמיכה ויותר קבוצה ללמידת כישורי חיים, אבל את זה אני לא רוצה.
אגב, זה פרטי ובתשלום ולכן לזה אין בירוקרטיה כדי להתקבל. שמתי לב איך בכל דבר כשרוצים משהו בחינם - צריך לחכות חודשים ולעבור טררם, אבל ברגע שפותחים את הארנק - אפשר להתחיל יום למחרת. נו מילא. ככה זה העולם.
אז עכשיו אני צריכה לחכות עד שהעובדת הסוציאלית של גבעתיים תעביר את האבחון ואת חוות הדעת שלה לארגון האוטיסטים או איך שלא קוראים להם ושהם יכירו בי ואז יעבירו את זה ל"בית אקשטיין" ואז לחכות שבית אקשטיין יזמנו אותי לאבחון תעסוקתי. נראה לי שבית אקשטיין הם גם אלה שמספקים את החונך שיגיע פעם בחודש לדירה.
בלי שום קשר לכל זה, אני עומדת לפנות לביטוח לאומי כדי שיכירו בי כנכה ויתנו לי קצבה. זה עומד לכלול בירוקטיה מגעילה ושוב ישאלו אותי שאלות כמו האם אני מתלבשת לבד, נוסעת באוטובוס לבד או מנגבת את התחת לבד. אבל אין ברירה.
כל הסיפור קשה לי. אני אקדמאית, אני גרה דירה נפרדת מההורים שלי שממוקמת אפילו בעיר אחרת, יש לי הרבה חברים טובים. אני אינטגלנטית, צעירה ונאה, אז המילה אוטיזם מפחידה אותי.
אבל עברה כבר חצי שנה מאז קיבלתי את תוצאות האבחון ומאז עיכלתי את הדברים יותר ואני עכשיו בשלה יותר לנסות לקבל עזרה.
שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא כל מי שאוטיסט דופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים (אגב, קיבלתי מכה בראש בטעות ממדף בשבוע שעבר ואתמול הייתי שעות בדרכים מירושלים לגבעתיים והייתי נורא נורא נורא צריכה לשירותים מבלי שיהיו שירותים בנמצא, אז קרתה לי סוג של תאונה קטנה, אבל זה לא קרה לי איזה עשר שנים אז ניחא
).
אני מזכירה לעצמי כל מה שעברתי בשבע שנים וחצי שאני בשוק העבודה ולפני כן בשירות לאומי ואני מבינה שמשהו בסיסי שם לא מצליח ושההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות שהתוצאות ישתנו, אז כדאי לי לנסות שיטה אחרת.
וחוצמזה, לא פניתי לעזרה קיצונית. אף אחד לא מעלה על דעתו לשכן אותי בהוסטל של אוטיסטים או לתת לי לעבוד במפעל בעבודה של הדבקת מדבקות על בקבוקים. בסך הכול אבחון תעסוקתי, שזה משהו שהמוני אנשים ישמחו לקבל ולבקשתי גם מישהו שיגיע פעם בחודש לעזור לי ללמוד לנקות יותר טוב. ויש אנשים בכל המשק שמקבלים קצבת נכות. אפילו בממשלה.
אז יהיה בסדר בעזרת השם. או בעזרת בית אקשטיין. או גם וגם. ובעיקר יהיה בסדר בעזרתי ובזכותי.
לא שכבתי עם אף אחד כבר חמישה שבועות. אני מאד גאה בעצמי. זו שבירת שיא מטורפת מבחינתי. אני באמת רוצה לחכות לכך שהאדם הבא שאשכב איתו - יהיה מישהו שאצא איתו, כלומר תהיה לי מערכת יחסים איתו, ולא סתם מישהו מהרחוב. שוב ושוב אני מזכירה לעצמי שלא שווה לי בשביל חצי שעה-שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך.
מה שכן, בהחלט יכול להיות שאשכב בקרוב עם בוריס. אני מזה מתגעגעת לשכב איתו. וגם הוא מת לשכב איתי. לא שכבנו כבר שנה וחצי (איזה קטע שהוא היה הראשון שלי ואני הייתי הראשונה שלו. ב1.1 ימלאו בדיוק תשע שנים לפעם הראשונה שלנו). אין שום סיכוי ביקום שאשנא את עצמי אחר כך כי בוריס אוהב אותי אהבת נפש וגם אני אוהבת אותו אהבת נפש. הוא יתן את המעיים למעני ואני אתן את המעיים למענו (כפי שכבר הוכח כשעמד לצדי שוב ושוב בשנים האחרונות). יש ביננו גם משיכה מאד חזקה. אין רגשות רומנטיים, אבל אם כבר לשכב עם מישהו שאין ביננו רגשות רומנטיים - בוריס הוא האידיאל של האידיאל.
בימים הקרובים הוא כנראה יפרד מהחברה שלו. לא יפה להגיד את זה, אבל אני כבר ממש לא יכולה לחכות.
רציתי לכתוב פה על זה שלאחרונה אני עובדת כל יום בסקרים וכל מה שאני חושבת על זה, אבל אז קראתי פוסטים קודמים מהתקופה האחרונה וראיתי שכבר אמרתי את כל מה שיש לי להגיד (לכתוב) בנושא.
ורציתי גם לכתוב על זה שאני שמחה שקבעתי עם חברות מלימודי ההידרו שניפגש השבוע ושאנג'ל ואני שוב התקרבנו ונפגשים לעתים קרובות ושכיף לי בחברת צוצו ובחברת דורה ושאני שמחה שאני גרה עם אף פחוס ידידי הטוב ושאני שמחה שנפגשתי סופסוף עם מימי ועוד כל מני פירוטים כאלה על המצב החברתי שלי, שטוב מאיי פעם, אבל גם על זה כבר כתבתי בפוסטים קודמים.
ורציתי גם לכתוב על זה שבסוף החודש א ואני ניפגש ונחליט אם אנחנו חוזרים, אבל אין משהו חדש בקשר לזה. הדבר היחיד שהתחדש זה שדיברנו אתמול כי היה לו יומולדת אז התקשרתי לברך אותו ונסחפנו לשיחה של 40 דקות.
אז בקיצור הכול כרגיל (או חראגיל. תלוי איך מסתכלים על זה). לא התחדש שום דבר מיוחד מלבד הפגישה הזאת עם העובדת הסוציאלית היום שאני מרגישה שהיא אבן דרך חשובה. אני חושבת שאת החלק הקשה כבר עברתי.
יאללה, אני אלך לישון. לילה טוב.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
