וכתפי כתב:"בסדר גמור. זכותך."
ואני הוספתי: "זה לא אישי. לא מתאים לי סקס עם אף אחד בימים אלה."
והוא הוסיף:"אני מבין וזה בסדר. לא הצעתי סקס, אבל אני מבין את החשש שלך שנגיע לזה."
ואני כתבתי:"חשד מבוסס מאד.
"
והוא כתב:"וטוב שכך."
ובזאת הסתיימה ההתכתבות.
היחיד שאני רוצה לשכב איתו זה בוריס. גם ביני לבינו אין רגשות רומנטיים, אבל יש כבוד עצום, אהבה גדולה, ידידות חזקה ומשיכה עזה. בניגוד לכתפי, מסריחוני ושאר גברים מזדמנים, במקרה שלו אני אף פעם לא שונאת את עצמי אחרי הסקס, אלא בדיוק ההפך.
שכבנו לפני תשע שנים והיינו הראשונים זה של זו. לפני שנתיים שוב חזרנו לשכב, הפעם בתור ידידים והפסקנו לפני שנה וחצי. הסיבה שהפסקנו זה ששכבתי עם מסריחוני בלי קונדום ובוריס רצה שאעשה קודם בדיקה. אחרי שנבדקתי, הוא בדיוק התחיל לצאת עם החברה שלו ואחרי זה אני התחלתי לצאת עם א והאופציה לסקס ביננו ירדה מהפרק. לפני חודש נפרדתי מ-א ובוריס עומד להפרד מהחברה שלו בימים הקרובים ולכן דיברנו על זה שאנחנו משתוקקים להזדיין.
בוריס הוא בעל ה...איבר הכי גדול שראיתי בחיים ומלך במיטה. הוא יודע ללטף ולנשק אותי ופוצי מוצי, כמו שאני אוהבת וגם יודע לזיין לי את הצורה, כמו שאני אוהבת. רוב הגברים מתקשים למצוא את האיזון העדין. או שהם עדינים מדי או שהם אגריסיבים מדי. אבל בוריס יודע בדיוק את המינון המושלם שאני כל כך אוהבת.
אני מקווה שבסופשבוע הבא, כשאחזור לירושלים, הוא והחברה שלו כבר לא יהיו ביחד ואני אוכל לבצע בו את זממי.
בפוסט הקודם כתבתי שנפגשתי עם עובדת סוציאלית של גבעתיים וסיפרתי לה על מצבי התעסוקתי העגום וגם על קשיי בתחזוק דירה. העובדת הסוציאלית אמרה שתשלח את האבחון שלי, יחד עם חוות דעת שלה, לארגון "האיש על הספקטרום האוטיסטי" (אני לא זוכרת את השם המדויק של הארגון) והם ישלחו את הטפסים לבית אקשטיין, שזה ארגון שעוזר לאוכלסיות רבות (של אנשים מתפקדים ועצמאיים!) בתחומי דיור, תעסוקה וחינוך. בית אקשטיין יעשו לי אבחון תעסוקתי (רק שאלות שקשורות לתעסוקה. שום שאלות מביישות) ואז ימליצו לי על מקום עבודה, יגמרו לכך שאתקבל אליו וילוו אותי במקום העבודה הזה. מדובר במקומות עבודה רגילים לאוכלסיה רגילה, שמשלבים בתוכם גם אנשים עם צרכים מיוחדים, וגם האנשים עם הצרכים המיוחדים לא דופקים את הראש בקיר או עושים קקי במכנסיים, אלא אנשים עצמאיים ונורמלים שפשוט יותר קשה להם עם שוק העבודה, כמוני.
אתמול אימא שלי דיברה עם העובדת הסוציאלית. העובדת הסוציאלית אמרה שכבר העבירה את הטפסים ושבית אקשטיין אמרו לה שתיפתח קבוצה כבר בינואר (קבוצה שבה נותנים טיפים איך להחזיק מקום עבודה) ולכן סביר להניח שכבר בינואר בית אקשטיין ימצאו לי עבודה. שמחתי מאד.
בנוסף, העובדת הסוציאלית המליצה שאלך לקבוצת תמיכה של אנשים על הספקטרום. שוב, לא מדובר באנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים. מדובר באנשים עצמאיים, סטודנטיים, לפעמים נשואים, לפעמים שוכרים דירות, שהם חלק מאוכלסיה רגילה, אבל גם כמוני קצת מתקשים לקרוא את הוראות ההפעלה של החיים. זו לא בדיוק קבוצת תמיכה, אלא קבוצה ללימוד כישורי חיים. מסתבר שהקבוצה הקרובה תיפתח כבר בדצמבר.
סיכמתי עם אימא שלי שאלך להפגש עם האישה שאחראית על הקבוצה הזו ביום שלישי הקרוב (הפגישה נועדה כדי לברר יותר מידע על מה מדובר וגם לשכנע אותה באמת שהיא שאין לי גרוש על התחת ולכן צריך לעשות לי הנחה גדולה במחיר).
סיכמנו גם שאלך לפגישת ניסיון אחת, כשהקבוצה תיפתח בדצמבר, אבל הדגשתי שזו תהיה החלטה שלי ורק שלי אם להמשיך אחרי פגישת ניסיון אחת ושאני לא מוכנה שאף אחד יחפור לי וינדנד לי להמשיך אם אחליט שלא מתאים לי. אימא שלי אמרה שהרי לא תוכל להגיע לגבעתיים לקחת אותי מהאוזן פעם בשבוע. הדגשתי שלא מדובר בזה, אלא בזה שהיא תציק לי ותחפור לי ותנסה לשכנע אותי. היא הבטיחה שלא תעשה זאת ורק ביקשה שאתן לקבוצה הזדמנות אמיתית ולא אפסול מבלי לשמור על ראש פתוח. הבטחתי.
אני הולכת לפסיכולוגית שלי כבר כמעט שנתיים. בפברואר זה יהיה שנתיים. כשהגעתי אליה הייתי עם מחשבות אובדניות, מיואשת מהחיים ומתוסכלת מעצמי. הייתי ממש מוצפת והיא ממש הצילה אותי.
בפעם האחרונה שהייתי אצלה היא אמרה שהשגנו את כל המטרות שהצבנו לעצמנו בהתחלה: שהאינטרקציה איתי הרבה יותר נעימה, שיש לי גישה הרבה יותר בוגרת כלפי דברים, שלמדתי יותר לעצור סיפוקים (אני לא עושה סקס, כי אני יודעת שלא שווה לי בשביל חצי שעה של הנאה - לשנוא את עצמי אחר כך. אני לא מנשנשת כי אני יודעת ששוקולד יגרום לי לכמה רגעים של הנאה, אבל אשנא את עצמי אחר כך ואני עובדת בסקרים כל יום במשך שעות ארוכות למרות שיוצא לי עשן מהאוזניים כי אני יודעת שאני זקוקה לכסף), שאני מקבלת את עצמי הרבה יותר.
סיכמנו שניפגש עוד שלוש פעמים, כל פעם בהפרש של שבועיים ואז נפסיק עם הטיפול. אם יהיה לי קשה בלעדיה - אני תמיד אוכל לחזור.
תכלס, אני חושבת שהדבר העיקרי שהטיפול הזה נתן לי זה מקום לפרוק כל דבר, מבלי שאצטרך לתת שום דבר בתמורה (במקרה של חברים צריך גם להקשיב לצרות שלהם וזה כמובן בסדר, אבל הייתי זקוקה למישהו שרק יקשיב לי, מרוב שהייתי מוצפת), משבצת שיש לי פעם בשבוע ששמורה רק לי (בניגוד לחברים שלפעמים עסוקים). אלה דברים גדולים וחשובים, אבל אני חושבת שעברתי את השלב שבו אני זקוקה למטפל כזה וכעת אני רוצה מטפל שיתן לי עצות פרקטיות. פחות פסיכולוג ויותר קאוצ'ר ולכן אני חושבת שהקבוצה שתיארתי מקודם יכולה להועיל לי.
ההורים שלי נוסעים לתאילנד בדצמבר. הם עומדים לנסוע לשבועיים וחצי וזה נופל על שלושה סופי שבוע, כך שלא אהיה בירושלים במשך ארבעה שבועות רצופים.
זה קצת מציק לי. בכל הארבע שנים שאני גרה במרכז אז אף פעם לא סגרתי שני סופי שבוע רצופים ופה מדובר על לסגור שלושה סופי שבוע. הייתי רוצה שיהיה לי את המקום הזה בסופי שבוע: לאכול עם המשפחה בשישי בערב, לשבת איתם ותכלס, גם לקחת אוכל וכסף כשאני עומדת לחזור למרכז.
אני כמובן לא אגיד להם לא לנסוע. אני מפרגנת ומאחלת להם להנות ואף מרגיעה את אימא שלי, שממש מודאגת להעדר מהארץ כל כך הרבה זמן ולהשאיר את ילדיה בלעדיה. אמרתי לה שאנחנו גדולים ושנסתדר.
התפזרנו בכל הארץ ואנחנו באמת גדולים:
אחי בן ה35 חי עם אישתו ושלושת ילדיהם (ילדה בת 5 וחצי, ילד בן כמעט שלוש ותינוקת בת שלושה חודשים) במושב על גבול עזה.
אחותי בת ה32 חיה עם בעלה ושני ילדיהם (ילד בן שלוש וילדה בת חודש) בקיבוץ בערבה.
אחיותיי התאומות בנות הכמעט 20 משרתות בצבא: אחת מהן במרכז הארץ והשניה בישוב ליד ירושלים.
אימא שלי שאלה אם אני רוצה באחד מסופי השבוע לנסוע לבקר את אחותי הגדולה ואמרתי לה שאסע.
אחותי ואני היינו פעם קרובות. בשנים האחרונות ובמיוחד בשנה האחרונה, התרחקנו מאד. נמאס לי שהיא מתנהגת כמו אימא ולא כמו אחות. ההפרש ביננו הוא רק 5.5 שנים. כשאני הייתי בת 5 והיא הייתה בת 11 זה היה משמעותי וגם כשאני הייתי בת 15 והיא הייתה בת 21, אבל עכשיו כשאני בת 27 והיא בת 32 - אני לא חושבת שיש הבדל. אני חיה עם מישהו מבוגר ממנה, בני הזוג שהיו לי מבוגרים ממנה, יש לי חברים מבוגרים ממנה ואני בעצמי לא רחוקה ממנה בגיל.
אני יודעת שיש הבדל כי היא נשואה עם ילדים ואני רווקה פוחזת, אבל הסיבה שהיחסים האלה התקבעו, הם שאחותי מאד טיפלה בי כשהייתי ילדה כשהייתה אלימות בבית ואיכשהו המצב נשאר כזה. אחותי בכלליות טיפוס מטפל ואימהי (לא סתם בחרה להיות יועצת חינוכית בבצפר ולא סתם העבירה במשך שנים חוג בפסיכודרמה לבנות עם פיגור שכלי ולא סתם היא האימא הכי חרדתית בעולם לילדיה).
אבל אולי באמת הגיע הזמן שנשקם את היחסים ונחזור להיות קרובות. אולי גם אני יכולה לעזור לה. אני יודעת שקשה לה כי היא גרה בקיבימינט, מרוחקת מהמשפחה ומהציביליזציה וגם כי בעלה לא עוזר לה מספיק בגידול הילדים.
יש לי רגעים בהם אני מרחמת על עצמי ושואלת את עצמי למה דווקא אני נולדתי על הספקטרום האוטיסטי. ברגעים כאלה, כדי לנחם את עצמי, אני מריצה בראש את כל האנשים שאני מכירה ומגלה שכולם, בלי יוצא מהכלל, יכולים לשאול את עצמם "למה דווקא אני."
למה דווקא לחברתי דורה יש אחות תאומה עם פיגור קשה מאד, למה דווקא אבא שלה נפטר, למה דווקא אימא שלה משגעת אותה, למה דווקא היא כל כך נמוכה ורזה עד שחושבים שהיא בת 16 למרות שהיא בת 24.
למה דווקא אחיה של חברתי צוצו נפטר, למה דווקא לה יש גן במשפחה שגורם לכך שיוולדו ילדים עם פיגור, למה דווקא היא רווקה דתיה בת 29, למה דווקא אבא שלה חולה, למה דווקא לה לקח חמש שנים לעשות תואר, למה דווקא היא הייתה חיה בדירה מגעילה במשך שנים.
למה דווקא חברתי טיטי היא בתולה בת כמעט 27, למה דווקא היא עדיין גרה עם ההורים וחולקת חדר עם אחותה בגיל כזה, למה היא לא הצליחה להוציא תואר למרות שניסתה שני תארים שונים, למה דווקא לה אין כסף.
ועוד ועוד דוגמאות.
זה מזכיר לי שבפרק הראשון של העונה השניה ב"פלפלים צהובים" - אבא של איילת אומר שהיא מוכת גורל כי היא גרושה וכי נולד לה ילד על הספקטרום האוטיסטי ואז איילת לקחה לוח וגיר, ביקשה ממשפחתה לתת לה שמות אקראיים של אנשים שהם מכירים והצליחה להוכיח שכל האנשים האלה, אבל ממש כולם מוכי גורל: לכולם יש הורים חולים או שהתגרשו או שהם רווקים מבוגרים או שיש להם בעיות בחיים המקצועיים או בעיות בריאותיות בעצמן.
כן כן. כולם מוכי גורל. לא רק אני או הדמות של איילת מ"פלפלים צהובים".
היום הלכתי לקופת חולים כדי לקחת מרשם לקונצרטה ולקנות. כשנכנסתי למעלית, מישהו לא שם לב שאני באה ולכן לחץ על הכפתור של סגירת דלת המעלית. הדלת נסגרה לי על הכתף וזה כאב. הוא שאל אם כואב לי, אמרתי שזה יעבור ואז הוא אמר:"בואי אני אעביר לך", שלח יד וליטף את כתפי. נרתעתי מאד, אז הוא סילק את היד. ואז הגיעה הקומה שלו, אז הוא אמר:"שבת שלום", אני אמרתי:"שבת שלום" והוא יצא מהמעלית. הרגשתי מאד לא בנוח עם זה שנגע בי. אם היה מדובר בבחור צעיר ולא באדם מבוגר וחולה שלא שם לב מה הוא עושה - הייתי נכנסת באימ'אימא שלו. באיזשה מקום הרגשתי אפילו שהוטרדתי מינית.
אבל אחר כך, כשחזרתי הביתה וכתבתי על זה סטטוס בפייסבוק אז הרבה אנשים כתבו לי שזה נראה שכוונתו הייתה טובה, שלגעת בכתף זו לא הטרדה מינית, שטוב שלא התפרצתי עליו ושחבל שאני רואה דברים ככה.
אני גם חושבת שהוא לא התכוון להטריד אותי מינית, אבל עדיין שזה לא בסדר שאנשים זרים יגעו בי ושהוא צריך, גם אם הוא לא מודע למעשיו, לשמור את הידיים שלו לעצמו.
מה אתם חושבים?
שבת שלום.
שלכם,
נונה
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
