היי לקוראיי,

הרשו לי לספר לכם כמה מאירועי הימים האחרונים:

ביום ראשון אימא ואני סיימנו למלא את כל הטפסים לכל הארגונים שאנחנו פונות אליהן. אחר כך אימא ארזה לי סטוקים של אוכל ונפרדנו לשלום. ידענו שאנחנו עומדות לא להפגש כמעט ארבעה שבועות, כי ביום חמישי הקרוב הוריי נוסעים לתאילנד לשבועיים וחצי וזה נופל על שלושה סופי שבוע. בכל הארבע שנים שאני גרה במרכז, אף פעם לא סגרתי ברצף שני סופי שבוע ועכשיו אני עומדת להשאר בגבעתיים שלושה סופי שבוע ברצף.

נסעתי לגבעתיים. היה היום האחרון של חודש נובמבר ועבדתי בחודש נובמבר בכל יום ולכן החלטתי לפרגן לעצמי יום חופש, אבל בדרכי באוטובוס חזרתי בי ואמרתי לעצמי שכדאי שבכל זאת אעבוד. שלחתי הודעה לאחמ"שית, אבל היא אמרה שהמשמרת כבר מלאה. שוין. הזמנתי את דורה חברתי לבוא אליי והיא הסכימה מיד.

קצת אחרי שהגעתי לדירתי, דורה אכן הגיעה אליי. היא רצתה לאכול בחוץ, אבל אני הרי מנסה לחסוך, אז שכנעתי אותה שנאכל אצלי. היו לי סטוקים של אוכל מאימא שסחבתי מירושלים.

אחרי המשמרת ביום שני חזרתי הביתה, ראיתי קצת טלויזיה והלכתי לישון. קפאתי. קמתי וסגרתי את כל החלונות. קמתי ולבשתי משהו חם יותר. קמתי והוספתי עוד שמיכה. קמתי והוספתי עוד שכבה. עדיין קפאתי. הבנתי שאני מתחילה להיות חולה.

ישבנו בבית קפה במשך שעות ודיברנו ודיברנו. היה משעשע. היה מעניין. נהנינו מכל רגע. כל הזמן החזקנו ידיים. עדכנו זה את זו בחדש בחיינו. בין השאר סיפרתי לו גם על זה ששכבתי פעמיים עם הבלוגר. א לא היה מאושר לשמוע, אבל קיבל את זה, כי הרי טבעי שבחורה רווקה תחפש דרכים למילוי יצרים.

אחר כך התקלחנו ביחד ואז ישבנו לאכול משהו במטבח ודיברנו על כל נושא שבעולם. הייתה הרגשה כאילו החודש וחצי האחרונים לא התקיימו. כאילו מעולם לא נפרדנו. לא הייתה בינינו שום זרות או ריחוק. זה היה כאילו א היה שם לפני יומיים. אמרתי לו את זה והוא אמר שהוא מרגיש בדיוק אותו דבר ושזה מראה על חברות אמיתית ועל קרבה אמיתית.

אחרי שהוא הלך, חזרתי לישון עוד כמה שעות ואז קמתי, אכלתי משהו והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה. מיד כשאסיים אותו אלך לעבודה.

נונה.