היי,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום ראשון הלכתי לדיזנגוף סנטר ולקניון גבעתיים ושדיברתי עם א לגבי זה שאני שוקלת לחזור אליו ושסיכמנו שניפגש ביום רביעי.

מי שקרא את הפוסט הקודם - גם יודע שביום שני בבוקר הגיע אינסטלטור, שהחלטתי לקרוא לו טולי בבלוג, לתקן את הסתימה באמבטיה ואז הוא התחיל איתי וגרם לי להבין שהוא מעדיף במקום לבדוק את הצנרת שלי - שאבדוק את הצנרת שלו (כתבתי על זה סטטוס וחשבתי שזה משעשע, אבל א שלח לי הודעה שאנשים פנו אליו בנוגע לסטטוס הזה ושכדאי לי להפסיק לכתוב שטויות בפייסבוק). מי שקרא את הפוסט הקודם גם יודע שבערב הלכתי לקניון עם צוצו ויותר מאוחר, בחצות בלילה, אכן יצאתי איתו לבית קפה ושבסיום הפגישה הוא הציע לי שאבוא לישון אצלו, אבל סירבתי, אז הוא החזיר אותי הביתה, התנשקנו בפתח הבניין וכל אחד הלך לביתו.

מי שקרא את הפוסט הקודם גם יודע שביום שלישי טולי התקשר אליי והציע לי להפגש. הוא אמר שהוא לומד עד 23:00 והציע שניפגש אחרי זה, אבל אמרתי לו שאני עסוקה באותו יום (כי הלכתי לפאב שכונתי עם דורה) וגם ביום רביעי (כי הרי קבעתי ללכת לסרט עם א) והצעתי את יום חמישי, אבל הוא אמר שהוא לא יכול ביום חמישי.

אז שלחתי לטולי הודעה שאני מסיימת עם החברה שלי עוד איזה רבע שעה, אז אפשר להפגש אם בא לו. הוא שאל איפה אני ועניתי שכרגע הגעתי הביתה, אז הוא שאל אם לבוא אליי ואני שאלתי לאן נצא, אז הוא אמר שהכול סגור, אז הצעתי שניסע שוב לת"א והוא כתב:"עוד פעם על האופנוע בקור הזה? רחמים..." אז שאלתי מה הוא מציע, אז הוא הציע שיבוא אליי לקפה, כתבתי לו שזה לא נשמע לי מתאים והוא אמר שהכול באשמת החורף, ושאלתי אם הוא יכול להפגש יום למחרת בשעה יותר מוקדמת (יכולתי ביום רביעי כי הרי א ביטל לי), אבל הוא אמר שהוא לומד עד מאוחר גם יום למחרת ושוב כתב:"חבל שאי אפשר אצלך." על זה כבר לא עניתי לו.

אגב, יותר מאוחר, ב3:00 בלילה, אף פחוס ואני ראינו פסטיגל 1988 בערוץ 11 בשיא ההנאה. הגענו למצב שאנחנו שרים ורוקדים בישיבה. שיא הפתטיות. כתבתי על זה סטטוס בפייסבוק.

יותר מאוחר באותו יום א שלח לי הודעה בה העיר לי על הסטטוס שכתבתי בפייסבוק יום קודם. אמרתי לו שמעניין לי את התחת אם פרחות שעובדות איתו, פנו אליו ואמרו לו שהן לא אוהבות את הסטטוסים שלי. אני לא מכירה אותן ולא אכפת לי מדעתן. אכפת לי רק מדעתו. ואמרתי לו שזה שהוא כל כך מתחשב בדעתן - מזכירה לי את התכונה שלו שהיא שכל אחד יכול להתייחס אליו איך שבזין שלו ו-א אף פעם לא יעמיד אותו במקום. ו-א אמר שאם אכפת לי מדעתו, אז הוא יגיד לי משהו שלא קשור לדעות של אף אחד אחר, כי הוא לא דיבר על זה עם אף אחד אחר, וזה שמפריע לו שאני שוכבת עם אנשים תפוסים (ביום ראשון סיפרתי לו ששכבתי עם ב ושהתמזמזתי עם בוריס) ושזה לא קשור לקנאה, אלא לכך שמעבר לזה שזה לא מוסרי, זה גם מעיד על הערכה עצמית נמוכה ואמרתי לו שאני מסכימה לגבי זה ולכן גם הפסקתי.

ואז א אמר שהוא חושב שלא כדאי שנלך לסרט יום למחרת, כי זה מיועד לזה שננסה לחזור והוא חושב שלא כדאי שננסה לחזור, כי אחת הסיבות שבגללן נפרדנו זה שהרגשתי שהוא איבד אמון בי ושהוא מרגיש שהבעיה הזאת עדיין קיימת. שאלתי אם הוא לא מאמין בי, והוא אמר שכן, ושהוא גם עדיין מאד אוהב אותי, אבל שיש דברים שבהם הוא מרגיש שאני תקועה.

והוא אמר שסליחה אם הוא עיצבן אותי או אם אני מרגישה שהוא נכנס בי, ושזה היה הכול כדי להגיד כאן משהו ולפי דעתו, בשביל זה יש חברים ואמרתי לו שאני לא כועסת בכלל ושאני יודעת שהוא רוצה רק את טובתי. והוא כתב שנכון מאד ובזה הסתיימה השיחה.

אחרי העבודה חזרתי לדירה וראיתי "עובדה". הכתבה על ביטוח לאומי גרמה לי לבכות בדמעות ושום דבר בטלויזיה לא גרם לי לבכות בסביבות ה15 שנה. זה פשוט מזוויע, מחריד, מזעזע, טרגדי וכל מילה קיצונית אחרת שתחשבו עליה, מה שביטוח לאומי מעבירים את הנזקקים שפונים אליה. זה גרם לי להבין שהם לא יתנו לי את הקצבה. ולבי כאב על האנשים שראיתי בכתבה ועל דומיהם.

ביום שישי קמתי בבוקר והלכתי לפגישה הראשונה של הקבוצת תמיכה שמיועדת לאנשים בתפקוד גבוה שנמצאים על הספקטרום האוטיסטי. האמת שאני חייבת להפסיק לקרוא לזה "קבוצת תמיכה" כי זו לא קבוצת תמיכה, מטרתה לא שכל אחד ישב ויפרוק כל שעל גבו, אלא זו סדנא לכישורי חיים. יהיו שלושים מפגשים, בימי שישי, כל פעם לשעה וחצי. עשרת המפגשת הראשונים נועדו ללמוד על רגשות, עשרת המפגשים שאחרי זה נועדו ללמוד על אינטרקציה בזוג ועשרת המפגשים האחרונים על אינטרקציה בקבוצה. בנוסף למפגשים בימי שישי, שבהם נוכחים בערך עשרה אנשים, אז גם יחלקו אותנו, או שנתחלק, לקבוצות של שלושה-ארבעה בקבוצה וניפגש פעם נוספת בשבוע כדי לתרגל.

ולכן רק אומר שמדובר באנשים מן השורה. חלקם לומדים, חלקם שוכרים דירות, כמעט כולם עובדים. אני היחידה שם שאקדמאית, אבל אולי זה גם נובע מזה שאני הכי מבוגרת. והם פשוט עדיין לא הפסיקו לסיים תואר. אף אחד מהם לא דופק את הראש בקיר או עושה קקי במכנסיים. אם מישהו היה נכנס לחדר - הוא לא היה מנחש לעולם שמדובר באוטיסטים. בדיוק כמו במקרה שלי.

ההורים שלי קנו לי בתאילנד (או בשדה תעופה) סט של בושם (אמור-אמור), קרם ידיים מעולה שמפיץ ריח טוב ומשהו לשפתיים. הם קנו לי גם תיק צד, שזה שימח אותי מאד כי יש לי כמה תיקי צד, אבל כולם או גדולים מדי או קטנים מדי וזה היה בגודל אידיאלי. אימא קנתה לי בחנות בארץ גם שתי זוגות מכנסיים, כי ידעה שכמעט אין לי זוגות מכנסיים במידה שלי/לא קרועים ולכן אני מסתובבת עם אותם שתיים-שלוש זוגות כל הזמן. הודיתי להם מקרב לב.

שתהיה לכם שבת שלום, שנה אזרחית טובה, יומולדת של בוריס שמח, כל מני דברים נחמדים.