אולה,

קצת אחר כך הוא שלח לי הודעה שחשב על זה והחליט שזה לא רעיון טוב שנלך ביחד לסרט. הוא אמר שאין מצב שזה יתפתח בחזרה לקשר רציני. אמרתי לו שאני יודעת.

הוא אמר שזו לא הייתה כוונתו ואמרתי לו שאני יודעת, אבל שכל ההיגררות  הזאת נורא פוגעת בי כל פעם מחדש וסיימתי את השיחה בברכת לילה טוב, שגם הוא ענה עליה בלילה טוב.

אחרי העבודה באמת הלכנו לסרט. הקניון בו נמצא הקולנוע נמצא במקרה במרחק כמה דקות הליכה ממקום העבודה והיה לנו עוד שעה וחצי עד הסרט אז בינתיים הלכנו ביחד לסופרפארם ולעמדה של הוטמובייל ולאכול אוכל סיני. כשאכלנו דיברנו על כל מני דברים.

היה לי נעים לשוחח איתו על כל נושא הקצבה וכל נושא הקבוצה לכישורי חיים, מבלי שהוא יפתח עיניי עגל, כמו שיש לאנשים נטייה לעשות. אני לא מדברת על עניין האוטיזם עם אף אחד, מלבד הוריי וחבריי הקרובים והאנשים מהקבוצה לכישורי חיים, שזה מאד נדיר אצלי, כי יש לי נטייה להיות לוח מודעות בנוגע לכל היבט אחר בחיי. זה גם עשה לו טוב, כי הוא דיבר איתי על אופציה של דיור מוגן בשבילו, מבלי שאני אפתח עיניי עגל. 

אגב, מי שלא יודע אז מחלת ALS נקראת על שם שחקן בייסבול מפורסם שחלה בה, ששמו היה לו גריג. המחלה גורמת לניוון הדרגתי של השרירים ולאחר מכן גם של הנשימה.

נפגשתי איתם בקניון, נכנסו לסופר כדי לקנות במבה ועוגה ואז הלכנו אליי ברגל. זה היה קצת מטומטם. מלכתחילה הצעתי להם לבוא אליי והם ביקשו שניפגש בקניון, אז לא כל כך הבנתי מה ההיגיון להיפגש בקניון, רק כדי לבוא אליי, אבל ניחא. כנראה חששו להסתבך בדרך. בבית שלי הכנתי קציצות לשניים מהם, שהגיעו רעבים והכנתי קפה והגשתי עוגה ובמבה לבחורה הנוספת. 

ולאנשים אחרים. כשאני לבד עם עצמי, אני הולכת הלוך וחזור בבית בעצבנות ולא מסוגל להעסיק את עצמי או להירגע לרגע, ולכן ההרגשה של שלווה דיי זרה לי, למרות שפה ושם בחיי כמובן שהרגשתי שלווה.

אחרי זה הם הלכו כל אחד לביתו, אחד באוטובוס, אחת באו לקחת אותה ואחד ליוויתי לאוטו שלו (ליתר דיוק של הוריו), שחנה ליד הקניון. בדרך ניהלנו שיחה, שלא הייתה כל כך נעימה לי. אני חושבת שהוא אדם קצת מעיק וקצת אובססיבי ואני מקווה שהעולם לא תופס אותי, כמו שהוא תופס אותו. זה אולי לא יפה, אבל זה מה שאני מרגישה.

האחמש"ית ממש נלחצה ורצתה להזמין אמבולנס. התעקשתי שלא. היא התעקשה שאם לא תזמין אמבולנס - שאלך משם ישר לטרם. סירבתי. אמרתי שאין צורך להילחץ כל כך בגלל סחרחורת. אמרתי שאני רוצה הביתה. היא אמרה שתיקח איתי מונית לביתי ותעלה איתי הביתה. ואז אמרתי לה שבולי תיקח איתי מונית.

האחמ"שית קבעה לה ראיון ליום רביעי ב18:00 ואני התעלפתי כמה דקות לפני18:00, אז הצעתי שאחרי הראיון, שבטח לא יהיה יותר מרבע שעה, בולי ואני ניקח מונית ביחד, הרי במילא היא גרה לידי, והאחמ"שית הסכימה. היא אמרה שנביא לה קבלה והיא תחזיר לנו כסף על המונית. היא גם אמרה לי לא לבוא למחרת לעבודה, אלא לנוח.

בולי עלתה איתי הביתה, כדי שלא אפול במדרגות ואז הלכה. נחתי קצת ומאוחר יותר דורה חברתי באה אליי. ישבנו ופטפטנו והרגשתי יותר טוב.

הסרט "כמו שאת" היה נראה לי כמו שילוב של "התאוריה של הכול" (כי הרי גם לגיבורה שם יש ALS) לבין "מחוברים לחיים" שזה הסרט הצרפתי המפורסם והפופולרי בו גבר חסר השכלה וחסר גינונים מטפל באדם משותק מהצוואר ומטה ונוצר ביניהם חיבור. הסרט "כמו שאת" מספר את סיפורה של קייט (הילרי סוונאק) שלוקה פתאום בגיל 35 בALS ולוקחת בתור מטפלת את בק, מישהי חסרת כל ניסיון בתרפיה וחסרת גינונים, אבל כמו שפיליפ, הדמות הראשית ב"מחוברים לחיים" אהב את זה שהמטפל שלו מתייחס אליו כמו אדם רגיל ולא כמו נכה, ככה קייט אוהבת את זה שבק מתייחסת אליה לא בכפפות של משי, אלא כאל אחד האדם. מומלץ! ואם אתם מתכוונים ללכת לאחד מהסרטים, או ה"תיאוריה של הכול" או "כמו שאת", אז אני אישית אהבתי יותר את "התאוריה של הכול", אולי קסם לי שזו ביוגרפיה ולא מומצא, אבל כל אחד וטעמו.

אחרי כן הגעתי הביתה, אכלתי, כתבתי את הפוסט הזה (ליתר דיוק כתבתי רק על היום האחרון. פוסט זה נכתב בשלבים. כל יום כתבתי על אירועי אותו יום ושמרתי בטיוטה) ואחרי פרסום הפוסט אשכב לנוח.

שבת שלום.