היי,
מי שקרא את הפוסט הקודם, אולי זוכר שביום ראשון נסעתי מג'רוזלם לתל אביב ובדרך עזרתי לאיש עיוור, שאחר כך קפצתי לדירה לשים במקרר את הסטוקים של האוכל שאימא הביאה לי, אחר כך קפצתי לדואר לשלוח לאחותי אוניברסיטה לתינוקת ואז הלכתי לעבודה. בערב הלכתי לדורה חברתי ומילאתי מהמחשב בבית שלה את הפרטים החסרים במכרז לבית משפט שהגשתי.
ביום שני קמתי בבוקר והלכתי לעבודה. אחרי העבודה נפגשתי עם טיטי חברתי בדיזנגוף סנטר (גם דורה הצטרפה אלינו בשלב מסוים).ישבנו בבית קפה, דיברנו וצחקנו והיה ממש נחמד.
בין השאר, סיפרתי לטיטי שעומדת להיות לי ועידה רפואית בביטוח לאומי ושאני מתכוונת לענות לשאלותיהם בקיצור נמרץ ולהציג רק את קשיי. בהתחלה טיטי לא קיבלה את כל כך טוב, כי חשבה שלהסתיר דברים זה בדיוק כמו לשקר, ואז גרמתי לה להבין את זה.
אמרתי לה:"את טיטי בת 27, לא הצלחת להוציא תואר למרות שניסית שני תארים שונים, את עדיין גרה עם ההורים ואף פעם לא הייתה לך מערכת יחסים זוגית רצינית. זו אמת?"
טיטי הודתה בחוסר רצון שזו האמת ואז אמרתי לה:"את יפה, את חברה ממש טובה, את מאד אינטלגנטית, את בדרך הנכונה לרכישת מקצוע ובר מזל הגבר שיזכה בך. זו אמת?" וטיטי חייכה והודתה שזה נכון.
אז אמרתי לה:"איך שתי הדרכים שהצגתי אותך נכונות ושתיהן אמת, אבל נשמעות כל כך שונה?" וזה גרם לה להבין שזה שאני אקדמאית, מחזיקה דירה, אינטלגנטית, בעלת חברים ושהיו לי בני זוג - לא אומר שאין לי קשיים רציניים בשוק העבודה, ושכן מגיעה לי קצבה מביטוח לאומי.
ביום שלישי עבדתי.
ביום רביעי נפגשתי עם אימא בתל אביב. החמודה באה במיוחד מירושלים באוטובוסים. ישבנו לקפה ומאפה ואחר כך לקחנו אוטובוס ביחד לבית אקשטיין. בבית אקשטיין נפגשנו עם שתי עובדות סוציאליות חמודות, שנראו לי בערך בגילי ועם העובדת הסוציאלית של גבעתיים, שהיא זו ששלחה אותי לשם.
הפגישה התחילה בזה שהן שאלו אותי מה אני יודעת על בית אקשטיין, אז אמרתי להם שלפי מה שקראתי באינטרנט, בית אקשטיין זה ארגון שעוזר בתחומי תעסוקה, דיור וחינוך לאוכלסיות מיוחדות. לא אנשים שדופקים את הראש בקיר ועושים קקי במכנסיים, אלא פגועי ראש בפגיעות קלות, חולים במחלות נפש קלות, ליקויי למידה ואפילו אנשים מעל גיל ארבעים, כי בגיל הזה יותר קשה למצוא עבודה. אמרתי שאני על הספקטרום האוטיסטי ושפניתי אליהם כדי לקבל עזרה בתעסוקה. שהם יעשו לי אבחון תעסוקתי, אחר כך יעשו לי סדנאות איך להחזיק מקום עבודה, ימצאו לי עבודה ויגרמו שאתקבל אליה ואז גם ילוו אותי במהלך העבודה.
הן אמרו שהכול נכון וחידדו שזה לא יהיה כל כך קל ושזה גם ימרח הרבה זמן. בחודש מרץ (הן עדיין לא יודעות באיזה תאריך בחודש מרץ) יפתחו סדנאות ואצטרך להגיע לבערך שבעה מפגשים. במקביל, יהיו גם שתי פגישות כדי לבחון איזו עבודה מתאימה לי, שגם אימא תצטרך להתלוות איתי. לא מדובר בבדיוק אבחון תעסוקתי כי לא פסיכיאטר מעביר את זה, אלא עובדת סוציאלית. ייקח זמן עד שימצאו לי עבודה ושזה אותו שוק עבודה שתמיד עבדתי בו, אז שלא אצפה לנסים ושתהיה לי מלווה תעסוקתית שתגיע כל כמה ימים למקום עבודה כדי לנסות לעזור לי.
אחר כך הם ביקשו ממני לספר על עצמי. פתחתי במונולוג ארוך, בו סיפרתי גם על הישגיי: התואר, הדירה, החברים, הבני זוג לשעבר. וגם על קשיי: זה שפיטרו אותי מיותר מ25 מקומות עבודה.
הן שאלו אם לא יהיה לי קשה לעבור את כל התהליך. שיהיו אנשים במצב יותר קשה משלי בסדנאות, שאולי לא יהיה לי נעים לשמוע מה יש למלווה תעסוקתית להגיד, שזה ימרח הרבה זמן. בתגובה, ציטטתי את איינשטיין שאמר שההגדרה של טירוף זה לחזור שוב ושוב על אותה פעולה ולצפות שהתוצאות ישתנו. אני כמעט שמונה שנים בשוק העבודה, ניסיתי בדרך מסוימת בבערך 25 מקומות עבודה וזה לא הצליח. אני חייבת עזרה. אני חייבת לשנות משהו. אמרתי להן שבין השאר אני רוצה להכיר מישהו ואז להתחתן ולהקים איתו משפחה ושלא אוכל להקים בית, כשכל חודש מפטרים אותי. הן הסכימו איתי ומאד התרשמו ממני.
שאלתי למה אימא צריכה להיות שם ולמה היא צריכה להצטרף גם לאבחון במרץ. הן אמרו שצריך נקודת מבט של מישהו נוסף ושאם הייתי נשואה - היו מבקשים מבעלי לבוא. צחקתי ואמרתי שחבל שהחבר שלי ואני נפרדנו.
אחרי הפגישה איתן, אימא הזמינה אותי לארוחה ב"ארומה" וישבנו ודיברנו והיה נחמד.
משם הלכנו בגשם שוטף לתחנת אוטובוס ומשם לקחנו שני אוטובוסים לביטוח לאומי. הגענו סחוטות במים.
הקדמנו וגם קראו לי באיחור, ולכן ישבנו שם בחדר המתנה הרבה זמן. היה לי מאד קשה. ישב מולי נער מפגר והתמלאתי פחד שאני כמוהו. אמרתי לאימא שאני רוצה ללכת. שלא טוב לי. התמלאתי בחילה וחרדה. אימא ניסתה להרגיע אותי.
בסוף, כשקראו להכנס, כל הסיפור לקח חמש דקות. קצת מעצבן שהייתי כל כך בלחץ בשביל חמש דקות ושאימא הגיעה במיוחד מירושלים ושרק בשביל זה שיניתי כתובת בת.ז ומילאתי כל כך הרבה מסמכים ועברתי כל כך הרבה טררם ובירוקרטיות ופרוצדרות, אבל ככה זה בחיים.
בכל מקרה, היה שם פסיכיאטר ועוד מישהו, שכתב כל מילה שנאמרה. לא שיקרתי בכלל. לא רק שלא שיקרתי, אלא אפילו לא ניפחתי את המציאות. פשוט עניתי לשאלותיו של הפסיכיאטר בקיצור והסתבר שהאמת נשמעת מספיק גרועה.
"בת כמה את?"
"27".
"מה את עושה?"
"מחפשת עבודה."
"באיזה תחום?"
"כל תחום שאצליח להחזיק בו מעמד."
"איפה עבדת בעבר?"
"ביותר מ25 מקומות עבודה ולא הסתדרתי באף אחד מהם."
"עשית צבא?"
"לא. לא רצו לגייס אותי ואני גם לא רציתי להתגייס."
"עשית שירות לאומי?"
"כן, אבל לא הסתדרתי."
"במה לא הסתדרת בשירות לאומי?"
"לא עם הצוות ולא עם השותפים לדירה ולא עם העבודה עצמה. העיפו אותי משלוש מקומות בשמונה חודשים."
"את לומדת?"
"לא."
"לא למדת בשנה שעברה הידרותרפיה?"
"כן, אבל לא הוסמכתי. לא הסכימו לתת לי את התעודה."
"את והשותף שלך מסתדרים?"
"אנחנו בסדר, אבל לפעמים רבים."
היה קטע אחד קצת משעשע שהוא שאל על מה אני והשותף שלי רבים ואמרתי לו שעל זה שאני לא מנקה את הבית ואז הוא גיחך ואמר:"מה, הוא אישתך?" ואני אמרתי:"אנחנו צוחקים על זה שאנחנו כמו זוג נשוי. אנחנו גם לא מקיימים יחסי מין, אז יש לנו את כל הקריטריונים." ואז הוא גיחך עוד יותר. קצת דאגתי שאולי זה מציג אותי בתור משעשעת ושנונה, אבל אימא אמרה אחר כך שזה היה לא לעניין להגיד את זה, אז המשכתי ליצור רושם גרוע, כמו שהיה צורך.
"לקחת בעבר ציפרלקס?"
"אני עדיין לוקחת. כבר שנתיים."
"את בטיפול?"
"כן, קבוצה ללמידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי."
"גם לפני כן היית בטיפול?"
"כן, הלכתי לפסיכולוגית במשך שנתיים והפסקנו לפני שלושה שבועות." ואז אימא הוסיפה שגם בתור ילדה הייתי בטיפול ולמעשה דיי כל החיים.
"מה את עושה כשאת לא מחפשת עבודה?"
"רואה טלויזיה."
אחרי כמה דקות בהן הוא שאל אותי את כל השאלות האלה ועוד שאלות, הוא אמר שישלחו לנו את התשובה בדואר ושלח אותנו לדרכנו. אימא רצתה לדבר, אבל הוא לא נתן לה. בתגובה, היא נתנה לו את הדף עם הראשי פרקים, שהכינה מראש כדי לדבר איתו. למשל היה כתוב שם שאני לוקחת ריטלין וקונצרטה ושהיו לי מחשבות אובדניות בעבר, שאלו דברים שהוא לא שאל עליהם, אז לא אמרתי לו.
אימא ואני הלכנו ברגל לדירה שלי, שם ישבנו לאכול משהו עם אף פחוס ואז אימא חזרה לג'רוזלם ואני המשכתי לשבת עם אף פחוס וסיפרתי לו כל מה שכתוב בפוסט הזה.
היום (יום חמישי) קמתי בהרגשה קצת קשה. אני דיי שונאת את מה שעברתי אתמול. אני שונאת להפגש עם אנשים זרים לגמרי ולספר להם את הדברים הכי קשים בחיים שלי ואז שהם נעלמים לי, אבל אין ברירה. אני גם שונאת את הבירוקרטיה וכל ההסחבות, אבל מבינה שמטרת כל זה, היא לעזור לי.
אחרי שאסיים לכתוב את הפוסט הזה אלך לעבודה, אחרי אני נפגשת עם חברתי צוצו ובערב יבוא לישון אצלי הבלוגר. (לפטפט, להתכרבל, לצחוק ולעשות עוד כמה דברים...)
ביום שישי אני נפגשת על הבוקר עם החמש מתוך עשר של הקבוצה על הספטקרום האוטיסטי ואחרי זה נפגשת עם כל הקבוצה של העשר במפגש הרגיל של ימי שישי. אחרי זה אסע לג'רוזלם לסופשבוע לבקר את ההורים.
ביום שבת אני אנוח ואראה טלוויזיה ואולי בערב אפגש עם אנג'ל, ידידי הירושלמי, או עם בוריס, שלא דיברנו בכלל בשבועיים האחרונים כי הוא היה עסוק מעל הראש.
וזהו. תם הפוסט.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
