היי,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום חמישי שכבתי עם הבלוגר, הוא נשאר לישון אצלי ועשינו דברים מיניים גם בשישי בבוקר.

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע גם שבמוצ"ש שכבתי עם ב.

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום ראשון הייתה מריבה ענקית ביני לבין אף פחוס, שנוצרה כי זרקתי שפופרת ריקה של משחת שיניים וזה גרם לאף פחוס לאחר לעבודה, כי לא היה לו במה לצחצח והוא כעס, בטענה שלא זורקים שפופרת קודמת מבלי שיש חדשה.

המריבה התפחתה לזה שהטחנו זה בזו את הדברים הכי אישיים והכי כואבים. אני הטחתי בו שהוא בתול (אני לא בטוחה ב100% שהוא בתול אלא רק ב99%, אבל אין ספק שאין לו כמעט ניסיון עם נשים) והוא הטיח בי שאני אוטיסטית, ששכבתי עם הרבה גברים ושפיטרו אותי מהרבה עבודות.

מאוחר יותר, אני ישבתי בסלון וראיתי טלויזיה ואף פחוס עמד לצאת מהבית. כשעמד ליד הדלת - אמר שהוא לא רוצה שאפנה אליו שוב והוא לא רוצה לפנות אליי שוב ואמר לי שאם אני צריכה משהו - שאפנה דרך הודעה בפלאפון. אמרתי לו:"לך תזדיין" ואז הוספתי:"אה, בעצם אתה לא עושה את זה." והוא יצא בטריקת דלת.

הוא חזר בסביבות חצות, כששכבתי במיטה וניסיתי להרדם. הוא הדליק טלויזיה פול ווליום בסלון. קמתי והחלשתי את הווליום ואמרתי לו שהוא העיר אותי. הוא לא הגיב מלבד בתנועות ידיים. ואני אמרתי לו שהוא מתנהג כמו ילד בן ארבע ושזה מגוחך לתקשר בפנטומימה. שוב התחלנו לריב. ביקשתי שיראה טלויזיה בחדר שלו והוא אמר שהוא משלם גם על הסלון. אז הסתרתי לו את הטלוזיה ואמרתי שאעמוד שם כמה שבא לי, כי גם אני משלמת גם על הסלון. הוא אמר לי לסתום. אמרתי שאדבר כמה שירצה. אמר שהוא לא מאמין לי שישנתי, אלא שבטח שכבתי במיטה וטחנתי לעצמי במוח כמה אני מסכנה, כי אף אחד לא מקשיב לי כשאני מדברת, כי לאנשים נמאס לשמוע כמה אני מרחמת על עצמי. זרקתי כיסא בזעם על הרצפה ואמרתי לו כשאני רואה טלויזיה מאוחר בלילה והוא אומר שזה מפריע לו - אני מנמיכה, אז שגם לי מגיע אותו דבר. הוא אמר שלא מגיע לי כלום, אבל הנמיך קצת. לא מספיק, אז לא הצלחתי להרדם עד מאד מאוחר וגם התעוררתי בחמש בבוקר, כולי מוטרדת ומוצפת במחשבות טורדניות.

הרבה מגיבים על הפוסט הקודם כתבו לי שהמריבה הזו הייתה נמנעת אם לא היינו חולקים את משחת השיניים והציעו שנפריד דברים כאלה.

תגובתי היא כזאת: זו הדירה השלישית שאני שוכרת. בדירה הראשונה ששכרתי היינו חמש שותפות, כל אחת בחדר משלה. היה ריחוק מטורף בין השותפות. גרתי שם שנה שלמה ובכל השנה הזאת כף רגל אדם לא דרכה בסלון, אלא כל אחת הייתה מסוגרת בחדר שלה. היה לכל אחת מדף במקרר שהיה אסור באיסור חמור לאחרות לגעת בו. היינו מפעילות מכונות כביסה חצי ריקות, מבלי להעלות על הדעת אם לעוד מישהי יש כביסה ותמיד ידעתי שגם אני וגם כל שותפה אחרת בדירה הזאת, יכולות לא להיות בדירה חודש ואף אחת לא תתקשר לשאול אם היא חיה או מתה, אלא אם כן יגיע פיגור בחשבונות.

ואז עברתי לדירה אחרת, בה גרתי עם עוד שני שותפים ושותפה. שם הייתה את הקיצוניות השניה: האוכל היה משותף לכולם, החבר'ה ישבו בסלון ביחד כל היום ולא הייתה הפרדה בכלום בשום צורה. בהתחלה נורא התלהבתי, כי הגעתי מהקיצוניות השניה, אבל אז גיליתי שדווקא השיתוף הזה היה בעוכרנו. כי אחד השותפים קנה אוכל ב600 שקל וחיסלנו לו אותו ביומיים וכי השותפה התעצבנה עליי כי שאלתי אותה לאן היא הולכת. בדירה הקודמת אולי הייתה אווירה מגעילה, אבל לפחות היו גבולות ברורים. שם אף אחד לא היה מעלה על דעתו לגעת באוכל או לשאול מישהו אחר לאן או הולך, ולכן אף אחד לא צבר מרירות.

וכשעברתי לדירה הנוכחית עם אף פחוס, לפני שנתיים וחצי, שנינו היינו למודי ניסיון בדירות עם שותפים ולכן מצאנו את דרך המלך. מצד אחד אנחנו חברים מאד טובים, שיושבים ביחד בסלון ומדברים וצוחקים. מצד שני, יש הפרדה באוכל. אם מישהו רוצה מהשני כוס קולה, ביצה או קצת קטשופ - כמובן שהשני לא יסרב לו, אבל אין מצב כזה שאחזור מהעבודה ואגלה שהקציצות של אימא שלי, שסחבתי בשלושה אוטובוסים מירושלים, נעלמו. עשינו הסכם להתחלק על השקל בדברים משותפים. למשל, אם מישהו קונה סבון כלים בעשרה שקלים, השני מחזיר לו חמישה שקלים. כנ"ל לגבי אבקת כביסה, נייר טואלט וסמרטוטים למטבח. ככה אף אחד לא מפתח מרירות. בתחילה כל אחד קנה לעצמו משחת שיניים, אבל לפני כמה חודשים, החלטנו שאחד מאיתנו יקנה משחה אחת, והשני החזיר חצי מהכסף. וכך היה.

אני לא יודעת מה יהיה מעכשיו. רבנו פעמים רבות בעבר, אבל הייתה רק פעם אחת שהייתה לנו מריבה גדולה כמו עכשיו. אני חושבת שכן נצליח ליישר את ההדורים, אבל שזה יקח זמן ואני מאד מוטרדת מזה, כי אני באמת אוהבת את אף-פחוס וכי נורא נעלבתי מהדברים שהטיח בי. מצד שני, אני בטוחה שגם הוא אוהב אותי וגם הוא נעלב מהדברים שהטחתי בו. אנחנו ידידים כבר ארבע שנים וחצי, מתוכם אנחנו שותפים כבר שנתיים וחצי ואני לא רוצה לאבד אותו, כידיד וכשותף.

ביום שני הלכתי לעבודה. עבדנו בשלושה שבועות האחרונים על אותו סקר, ואני עובדת שמונה שעות ביום, אז כבר הגעתי למצב שאני יודעת את כל הארבעים ומשהו שאלות של הסקר, לגמרי בעל פה ומתוך שינה. ואז שעה לפני שסיימתי לעבוד, החלפנו סופסוף סקר לסקר בנושאים אקטואליים, קצר ונחמד, אבל שמיועד רק למסורתיים, דתיים וחרדים. מותר לנו להתקשר לאנשים שאנחנו מכירים אז התקשרתי לצוצו חברתי הדתייה ולעוד כל מני דתיים, מסורתיים וחרדים שאני מכירה.

כמה דקות לפני שסיימתי לעבוד, פתאום נזכרתי ב-א. לא התראינו כבר חודש ולא דיברנו כבר שלושה שבועות, אבל נזכרתי ש-א מגדיר את עצמו כדתי ושהוא בטח יסכים לענות לי לסקר, כי הוא תמיד מסכים. אז התקשרתי אליו ועשיתי לו את הסקר. א הסכים כמובן. אחרי שסיימתי לעשות לו את הסקר, הוא התעניין בחביבות בשלומי והתעניין בחביבות מה חדש אצלי ואמר שהתגעגע אליי. הוא גם אמר שהוא מסיים לעבוד ב18:00, ושיותר מאוחר הוא הולך לחתונה בבני ברק, אז שיש לו זמן בין לבין (הוא הרי גר באשדוד ולא הגיוני שיסע מהמרכז לאשדוד ויחזור שוב) ולכן הציע שניפגש לקפה בינתיים. הייתי מאד מופתעת. הרי אם לא הייתי מתקשרת לגמרי במקרה לעשות לו סקר - הוא לא היה מציע. בסוף הסכמתי.

אגב, באותו יום הגעתי למסקנה סופית ומוחלטת שהבחור בן ה27 מהעבודה, עליו כתבתי בפוסט הקודם, לא מעוניין בי. הוא בכלל לא פנה אליי מלבד:"היי" ו"ביי" וגם הפסיק להציע שנלך ביחד ברגל לעבודה ומהעבודה. הגעתי למסקנה שמה שאמרו בסרט:"הוא פשוט לא בקטע שלך" - נכון. כשגבר רוצה - הוא יוזם. אולי אם הוא ביישן אז יש נסיבות מקלות, אבל הבחור המדובר לא ביישן בשיט ולכן הסיבה הזאת ירדה מהפרק ולכן ירד מהפרק שיהיה ביננו משהו.

מהעבודה נסעתי לקניון, להפגש עם הקבוצה המצומצמת של הסדנא (הרי כל יום שישי יש סדנת כישורי חיים לעשרה אנשים, ואנחנו צריכים להפגש פעם נוספת בשבוע, חמישה מתוך העשרה). היה נורא נחמד. הבחור מהקבוצה, עליו סיפרתי בפוסט הקודם, דווקא הביע עניין בי. הוא שאל אם בא לי שניפגש רק שנינו, הוא פילרטט אותי והיה פשוט מתוק. אחרי שהשאר הלכו, הציעו שנישאר עוד שעה רק שנינו בקניון, אבל הייתה לו רכבת עוד 20 דקות, אז אמרנו שבפעם הבאה אחרי שנסיים עם הקבוצה המצומצמת, אז נלך לאיזשהו מקום רק שנינו. גם דיברנו על זה שכל יום שישי, אחרי הסדנא של הקבוצה המורחבת, אני נוסעת לירושלים וגם הוא במקור מירושלים, אז אולי ניסע ביחד ונעשה משהו ביחד בירושלים. הוא ממש חמוד.

אחרי הקניון לקחתי אוטובוס לבית קפה שצמוד לביתי. נפגשתי שם עם א. ישבנו שם ודיברנו והחזקנו ידיים והיה נחמד. זה מאד בלט שאני עדיין מאד חשובה לו ושגם הוא עדיין מאד חשוב לי. אני חושבת שלנצח יהיה חשוב לי ואני אהיה חשובה לו. יש גם שאריות של אהבה רומנטית, אבל בלט משני הצדדים היא פחתה.

משם ליוויתי אותו לתחנת אוטובוס, כדי שיקח אוטובוס לחתונה בבני ברק. התחבקנו בחום ואחר כך התחלנו גם להתנשק ואז נצמדתי ל-א והרגשתי שעומד לו. חיככתי את רגלי בזקפה שלו ושאלתי אם הוא רוצה לבוא לישון אצלי אחרי החתונה. הוא אמר שיש לו טרמפ לאשדוד אחרי החתונה, אבל אחרי התלבטות הציע שנלך אליי באותו רגע ושיותר מאוחר הוא יקח מונית לחתונה. הסכמתי.

בבית שלי התחלנו להתנשק ולגעת ולהפשיט זה את זו. באמצע התהליך א אמר בצחוק:"אני רוצה שתלקקי לי את הפטמה" (כשישבנו בבית קפה סיפרתי לו שלפני כמה שבועות שכבתי עם טולי, שהוא הגבר היחיד שפגשתי שרצה שאלקק לו את הפטמה ושבלי קשר, התייחס אליי בצורה מחפירה, כי הוא הגיע לשעה רק כדי לזיין אותי, הלך ומאז לא התקשר שוב. מצד שני, אני הזמנתי אותו אליי אז אין לי זכות להתלונן). אחרי ש-א אמר את זה - אמרתי לו שעבר לי החשק ושזה לא בסדר שהוא מזכיר בסיטואציה הזאת אנשים אחרים. הוא התנצל מעמקי נשמתו. אמר שזה באמת לא בסדר ושהוא מאד מצטער. ראו עליו שהוא מתכוון. חזרנו להתנשק ולהתגפף ולהפשיט זה את זו ואז עשינו סקס.

אחרי הסקס, א התחיל להתלבש ואמר שהוא יודע שזו "כלבתיות" (מילה מעניינת. שמעתי אותה רק מהאחמ"שית. אולי זו מילה של חרדים), אבל שהוא ממהר לחתונה. אמרתי לו בציניות שאולי ישאיר לי כסף על השידה. הוא אפילו לא הבין למה אני מתכוונת ואמרתי לו שלזיין ואז מיד אחרי זה להתלבש וללכת, זו התנהגות שבאמת מזכירה לי את טולי. הוא אמר שזה לא יפה ושזה לא נכון. אמרתי לו שזה באמת לא יפה לזיין וללכת. אז הוא נשכב לצידי במיטה, חיבק אותי בחום וליטף את שיערי, הביט לתוך עיניי ואמר לי שהוא אוהב אותי, וראו עליו שהוא מתכוון. יותר מאוחר, הוא התארגן ללכת, שוב חיבק אותי ואמר:"אני שמח שנפגשנו. לא בגלל שהזדיינו, אלא כי באמת שמחתי לראות אותך. התגעגעתי אליך. רציתי לדעת מה חדש אצלך." ואמרתי לו שזה הדדי ואז הוא הלך.

אני לא בטוחה בדיוק למה, אבל הייתי על סף בכי. בקושי הצלחתי לנשום. היכה בי ששכבתי עם טולי החלאה לפני שבועיים וחצי וששכבתי עם הבלוגר ביום חמישי וביום שישי בבוקר וששכבתי עם ב במוצ"ש ושעכשיו (זה היה ביום שני בערב) שכבתי עם א. הרגשתי כל כך זולה באותו רגע.

גם זיכרון המריבה עם אף פחוס היכה בי, והתמלאתי עצב וחרדה.

היום (יום שלישי) התעוררתי משיחת טלפון. התקשרה אליי מישהי מהבית משפט. העניין הוא כזה: עשיתי את המבחן הקלדה שבו נדרשתי להקליד 70 מילים בדקה ב5.11 ונאמר לי שאני צריכה לחכות למכרז של נציבות המדינה ואחריו למבחנים פסיכו-טכניים. המכרז היה רק ב5.1, קרי חיכיתי לו חודשיים שלמים. מאז עבר עוד חודש, כלומר עברו כבר שלושה חודשים מאז עברתי את המבחן הקלדה ועדיין אין מבחנים פסיכו-טכניים באופק. האישה אמרה לי שהם זקוקים לעובדים ושאנשים נושרים במהלך סחבת כל כך ארוכה. אני אמרתי לה שגם אני זקוקה לעבודה. לפיכך, היא הציעה שאגיע אליהם, אעשה מבחן הקלדה חוזר כי בפעם הקודמת הקלדתי 64 מילים בדקה והם דורשים 70 ואז אמלא טפסים לסיווג ביטחוני. יקח בערך שבועיים אז שאעבור את הסיווג הביטחוני ואז אוכל להתחיל לעבוד בתור עובדת זמנית ובמקביל לחכות למבחנים הפסיכו-טכניים. שאלתי מה זה אומר סיווג ביטחוני והיא אמרה שזה בעיקר לבדוק אם אין לי עבר פלילי. אין לי עבר פלילי ולכן זה היה נשמע לי מעולה. היא רצתה לקבוע להיום או מחר, אבל אני הצעתי את יום חמישי, כי רציתי להתאמן בנתיים על ההקלדה.

מצד אחד, אני נורא שמחה. מצד שני, כמה דברים מטרידים. מטריד אותי שאומנם אין לי עבר פלילי, אבל שבית אקשטיין לא הסכימו לטפל בי מבלי שיכירו לי ביחידה לאדם עם אוטיזם ולכן חששתי שהבית משפט עלול לגלות על זה עכשיו, אבל הוריי אמרו לי שזה מידע רפואי מסווג, שאין דרך לגלות ושבית המשפט גם לא ינסה לברר שם, אלא במשטרה. והרי במשטרה אין לי תיק.

גם מטריד אותי שלא אצליח לעבור את מבחן ההקלדה, אבל אני חושבת שמהבחינה הזאת רוב הסיכויים שיהיה בסדר.

ועוד דבר שמטריד אותי זה שגם אם אתקבל להיות קלדנית, אז אולי יחזירו לי תשובה מביטוח לאומי שמגיעה לי קצבה, ואז כי ארוויח מהבית משפט יותר מדי, לא אהיה זכאית לקצבה וגם שנאמר לי בבית אקשטיין שבחודש מרץ יפתחו סדנאות ואני אחמיץ אותם, כי אהיה בבית משפט.

אבל מוקדם מדי להיות מוטרדת מכל זה. צריך לחכות ולראות איך דברים מסתדרים. בנתיים אני רק צריכה לשמוח שדברים סופסוף מתקדמים.

זה הפיח בי תקווה מחודשת.

עכשיו אני צריכה לקום מהמחשב, כדי להתארגן. אני מלווה את חברתי דורה לרופאת שיניים שנמצאת סמוך לביתי, כדי שתעקור לה שן בינה ואז דורה תבוא אליי לנוח. יותר מאוחר אלך לעבודה.

שיהיה יום קסום לכל הקוראים.

שלכם,

נונה.