 כינוי:
בת: 37
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
פברואר 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| 1 | 2 | 3 | 4 | 5 | 6 | 7 | | 8 | 9 | 10 | 11 | 12 | 13 | 14 | | 15 | 16 | 17 | 18 | 19 | 20 | 21 | | 22 | 23 | 24 | 25 | 26 | 27 | 28 |
הבלוג חבר בטבעות: | 2/2015
סיכום שבועי
היי,
מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שביום ראשון התחלתי לעבוד בתור קלדנית בבית משפט והקלדניות האחרות קצת הוציאו לי את הרוח מהמפרשים, כי ראיתי שאף אחת לא בשנות העשרים לחייה, אלא כולן מבוגרות והם אמרו שהן שם מחוסר ברירה, אבל שהן לא מבינות מה בחורה צעירה ואקדמאית כמוני עושה שם. החלטתי בסוף לא להתייחס לזה. הן לא יודעות מה השיקולים שלי ומה טוב בשבילי או מתאים לי.
כשחזרתי לדירה אחר הצהריים אז ראיתי שקיבלתי מכתב מביטוח לאומי, בו כתוב שהם אישרו לי קצבת נכות. הדבר מצד אחד שימח אותי, כי אני זקוקה לכסף, אבל מצד שני לא היה לי נעים שהמדינה רואה בי נכה.
יותר מאוחר חברתי דורה באה אליי ואז הלכנו לראות סרט בקולנוע והיה נחמד.
ביום שני בבוקר הלכתי לפסיכיאטר שעשה לי את האבחון בשנה שעברה, כי רציתי שהוא יעלה לי את מינון הקונצרטה או ימצא לי כדור אחר, שיקל עליי לשתוק בעת שהותי בבית משפט. ניצלתי את ההזדמנות כדי לספר לו שאני יודעת שהתנהגתי כמו בהמה במהלך האבחון וכשקיבלתי את תוצאותיו ועל כך אני מצטערת מעומק לבי, אבל שעכשיו אני מבינה שהאבחון עשה רק טוב ועל כך אני מודה לו. סיפרתי לו שהלכתי לבית אקשטיין, סיפרתי לו שהעובדת סוציאלית של גבעתיים מנסה למצוא לי סומכת שיבדוק שאני לא שורפת את הבית, סיפרתי לו שהתחלתי ללכת לקבוצה ללמידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי ושהכלים שלמדתי שם עוזרים לי וגם זה שראיתי שלמשתתפים האחרים אין קרניים ושהם גם כמעט בני אדם, זה מאד הקל עליי, כי יש סטיגמה על המילה "אוטיזם" שהשפיעה עליי בעבר. הוא מאד שמח לשמוע את כל זה. תיבלתי את דבריי בהרבה הומור והוא ממש צחק והייתה אווירה מצוינת.
וגם סיפרתי לו שהכירו בי בביטוח לאומי ושמצד אחד הכסף מאד משמח אותי, אבל מצד שני - קצת העליב אותי שהמדינה חושבת שאני נכה וקבעה לי 100% אי כשירות לעבוד וגם סיפרתי לו שיש לי ידיד מהסקרים שאני אומנם מאד מחבבת ומעריכה, אבל כל בר דעת שיראה את שנינו - יראה שאני במצב יותר מתקדם ממנו, אז שהעליב אותי שנתנו לי דרגת נכות גבוהה יותר משלו.
הפסיכיאטר אמר שאין כמעט אנשים בגילי שעבדו במספר העבודות שאני עבדתי בהן, ולכן ביטוח לאומי הסיקו את אי הכשירות לעבוד. יחד עם זאת, אמר שמי שיושב בביטוח לאומי הם בני אדם ושיש מצב שאם הייתי הולכת עם אותם מסמכים בדיוק ומספרת בדיוק מה שסיפרתי, מול פסיכיאטר אחר שהיה יושב בביטוח לאומי - הוא לא היה מאשר לי אחוז אחד של נכות או שקל אחד של קצבה וגם יכול להיות שאם ידידי היה עושה אבחון במקום אחר או נופל על וועדה אחרת בביטוח לאומי - היו קובעים לו אחוזי נכות יותר גבוהים. זה מאד ניחם אותי. ואז הוא גם אמר שהוא במקום האנשים בביטוח לאומי - לא היה נותן לי 100% אי כשירות לעבוד, אלא פחות, אז גם לו זה נראה מוגזם. גם זה שימח אותי.
אחר כך עברנו לדבר על הסיבה שקבעתי את הפגישה הזאת איתו. סיפרתי לו שהתחלתי לעבוד בבית משפט בתור קלדנית ושבית משפט זה לא פיצוציה. מספיק שאפטפט או אצחקק פעם אחת ואני חוששת שהשופט יעיף אותי מהעבודה שם על טיל, ואפילו אולי יאשים אותי בביזיון בית המשפט.
הפסיכיאטר שאל כמה מיליגרם קונצטרה אני לוקחת. כשאמרתי לו שהוא רשם לי 36 מיליגרם - אבל רופא המשפחה הוציא לי בטעות מרשם על 27 מיליגרם ושזה כבר לא מדגדג לי, אז הפסיכיאטר שאל כמה אני שוקלת וכששמע כמה - אמר שביחס למשקל גוף שלי - המינון הזה באמת לא אמור לדגדג לי. הוא הכפיל לי את המינון מ36 מיליגרם ל72 מיליגרם. אמר לי לקחת שבוע 36 מיליגרם, שבוע 54 מיליגרם ואז שבוע 72 מילגרם. הוא גם נתן לי דפים עם קטגוריות שאסמן בהם שינויים בהתנהגותי וגם אמר שנקבע פגישת מעקב לעוד חודש מאותו יום. קצת חששתי שהמינון הגבוה יהפוך אותי לזומבי - אבל הוא אמר שזה ישפיע עליי רק בשעות העבודה, כי היה קונצרטה משפיע לבסביבות 10 שעות, אז בערב אהיה כמו תמיד ושאם אני רוצה באמת להצליח לשתוק בבית משפט - אני חייבת להקריב משהו. הסכמתי איתו.
רציתי גם שהפסיכיאטר יגמול אותי מהציפלרלקס, אבל הוא אמר שזה יותר מדי שינויים בתרופות בבת אחת ושנדבר על זה בפגישה שלנו בעוד חודש. הסכמתי איתו ונפרדנו לשלום.
משם הלכתי לבית משפט, לעבור יום שני של הדרכה. בחלק מהיום ישבתי במשרד של המדריכות ולמדתי לתפעל את המערכת ובחלק מהיום ישבתי בדיון בבית משפט, צמודה לקלדנית אחרת וצפיתי במעשיה.
ישר אחרי העבודה הלכתי להיפגש עם הקבוצה המצומצמת מתוך הסדנא. היה נחמד. הגעתי יותר מוקדם וגם הבחור שאני מחבבת הגיע יותר מוקדם, אז ישבנו שנינו וחלקנו המבורגר ודיברנו ואני התוודעתי בפניו שאני מחבבת אותו יותר מידיד. בהתחלה הוא לא כל כך הבין למה אני מתכוונת. הוא אמר:"את אוהבת גברים. שמתי לב מהתחלה", אז הסברתי לו שזה שאני שוכבת עם כל מני אנשים - לא אומר שיש לי רגשות רומנטיים להרבה אנשים. לא מדובר פה על תאוות בשרים, אלא על חיבה רומנטית והוא לא ידע איך להגיב לזה ואז שאר החבר'ה הגיעו, אז החלטנו שנדבר על זה פעם אחרת.
תרגלנו עם החבר'ה מה כל הבעת פנים אומרת, בדגש על עיניים וזה היה ממש נחמד. גם שמחתי שלי אין את הבעיה שיש כמעט לכל החבר'ה בקבוצה שזה קושי להביט ישר בעיניים. זה, אגב, אחד המאפיינים הראשונים של אוטיזם.
משם הלכתי לביתה של חברתי דורה. הלכתי אליה כי מישהו ביקש ממנו להקליד עבורו בתשלום. הוא שלח לי קובץ pdf (קרי קובץ שאי אפשר לערוך אותו) וביקש שאעתיק מהpdf לוורד. לי אין וורד במחשב בדירה וגם הקובץ pdf לא נפתח לי, אז הלכתי לדורה כדי לעשות את זה מהמחשב שלה. דיברנו וצחקנו והיה נחמד ואז ביצעתי את עבודת ההקלדה.
כשיצאתי מחדרה של דורה - אימא שלה שאלה אותי אם התחלתי לעבוד בבית משפט וכשאמרתי לה שכן - שאלה אם הם יתנו לי רכב חברה. צחקתי ואמרתי שקודם יתנו לי סוכר. הרי אני צריכה להביא בעצמי קפה וסוכר וכוס חד פעמית, כי אין פינת קפה. למדינה כנראה אין כסף לממן לנו סוכר. זה מאד הצחיק אותה. נפרדתי ממנה והלכתי לביתי לישון.
ביום שלישי קמתי בבוקר והלכתי ליומי השלישי בבית משפט. שוב נצמדתי בבית משפט לקלדנית אחרת וצפיתי במעשיה ואחרי זה הלכתי למשרד. נתנו לי רשימה ארוכה של קיצורי מקשים. אני הכרתי רק ctrl c בשביל להעתיק וctrl v כדי להדביק וctrl home כדי לעלות לראש העמוד וctrl end כדי להגיע לסוף העמוד, אבל מסתבר שגם את שאר הפעולות של הדגשת מילים, הפיכת מילים לנטויות, לשים קו מתחת למילה, יישור דו צדדי וכו' - יש קיצורי מקשים ומכיוון שבבית משפט צריך להקליד כמה שיותר מהר אז צריך ללמוד את הקיצורים כדי לחסוך זמן, במקום להשתמש בעכבר. היה לי קשה לזכור את הקיצורים והמדריכה כבר קצת התעצבנה עליי כי כל פעם אמרתי לה שאני כבר יודעת, אבל כל פעם כשהיא בחנה אותי - עשיתי טעויות.
אחרי העבודה הלכתי לקנות את הקונצרטה. בסופר פארם אחד אמרו לי שהם לא עובדים עם הכללית, אז כדאי לי ללכת לסופר פארם שכן עובד עם הכללית, כי אם לא - זה יעלה לי כפול. הלכתי לסופר פארם שכן עובד עם הכללית ואחרי המתנה ארוכה בתור - נאמר לי שגם הם לא יכולים לעזור לי, כי אם הייתי באה עם מרשם של הכללית - הייתי מקבלת את ההנחה, אבל מכיוון שהגעתי עם מרשם של רופא פרטי - רק בבית מרקחת אוכל לקבל את ההנחה. עצבנית ועייפה הטרטרתי לבית מרקחת של הכללית, חיכיתי שעה ארוכה בתור ואז סופסוף קיבלתי את מבוקשי.
ביום רביעי קרתה לי פדיחה. לא התעוררתי ליומי הרביעי בעבודה. השעון המעורר לא צלצל, אז המשכתי לישון. המדריכה התקשרה אליי והעירה אותי משינה ב9:00 בבוקר, בזמן שהייתי צריכה להיות שם ב7:30 בבוקר. התנצלתי עד עמקי נשמתי, התארגנתי במהירות וטסתי לשם.
בדרך ראיתי ש-א שלח לי הודעה. היינו אמורים להיפגש באותו יום, אבל הוא אמר שהוא צריך לספר לי משהו וסיפר שהוא התחיל לצאת עם מישהי. היא בגילי, עובדת איתו, דתל"שית, גרה בת"א עם אימה אבל יש לה יחידת דיור. אז איחלתי להם בהצלחה ושאלתי שאלות עליה ואז סיכמנו שלא נפגש באותו יום. מצד אחד, זה עצבן אותי ופגע לי באגו. מצד שני, טוב שביטלנו את הפגישה. נפרדנו לפני ארבעה חודשים וכל פעם אני מתגברת עליו ואז פגישה כזו מחזירה אותי אחורה. אני צריכה להוציא אותו מהחיים שלי בצורה טוטאלית.
כשהגעתי לעבודה - התנצלתי שוב בפני המדריכה, עד שהיא סלחה לי. באותו יום לא הלכתי לדיונים, אלא רק ישבתי במשרד ותרגלתי את קיצורי המקשים ואת המערכת. היא גם בחנה אותי על מהירות הקלדה ועברתי את זה טוב. היא קצת הופתעה שאני מקלידה בשתי אצבעות ולא בשיטה עיוורת, אבל זה בסדר, כי גם ככה אני מגיעה ל70 מילים בדקה.
אחרי העבודה חזרתי לדירה ואז בערב שוב הלכתי לבית של דורה, כדי להמשיך להעתיק מקובץ pdf לקובץ וורד.
ביום חמישי קמתי בבוקר והלכתי לעבודה. שתי המדריכות שלי לא הגיעו באותו יום (הן אמרו לי את זה מראש) אז הן ביקשו ממישהי שתדאג לזה שאכנס לשני דיונים ואמרו לי מראש שבזמן שלא אהיה בדיונים - אז שאשב במשרד ואתרגל הקלדה (יש טייפ שמקריא לי משהו ואני כותבת מה שנאמר לי בקלטת כמה שיותר מהר).
עכשיו תראו איזה מוסר עבודה גבוה יש לי ואיזה אדם ישר, אמין וקושקוש אני. מה שקרה זה שלא היה שם אף אחד שיפקח עליי. יכולתי להגיע ב9:00 ולא ב7:30, כי רק ב9:00 היה לי דיון ראשון. הדיון השני והאחרון שנכנסתי אליו הסתיים ב13:45. התקשרתי לזאת שהמדריכות ביקשו ממנה שתדאג לי לדיונים והיא אמרה לי שאני משוחררת, אז שאלתי אם לשבת במשרד ולתרגל והיא אמרה שכן. תחשבו על זה שאין לי עדיין כרטיס ושהמשרד היה ריק. אף אחד לא ראה אותי. יכולתי בקלות רבה ללכת הביתה באותו רגע. לא משנה מאיזה כיוון אני מסתכלת על זה, אז אני לא רואה איך הם היו עולים על זה אם הייתי הולכת ב13:45 במקום ב16:00 כי, כאמור, אף אחד לא ראה אותי בשעתיים האלה ואני לא מחתימה עדיין כרטיס בעבודה. אבל חשבתי על זה שבשביל מה לעקוץ את המערכת, גם בשביל העשירית אחוז סיכוי שהם איכשהו יעלו על זה וגם בשבילי. מילא אם הייתי צריכה להוציא ילד מהגן או אם היה לי תור לרופא, אבל במילא לא מיהרתי לשום מקום.
אז ישבתי במשרד ושמעתי מהטייפ את הטקסט והקלדתי למחשב. שוב, זה לא ידע טכני או תיאורטי, אף אחד לא יבחן אותי על זה וגם לא שמרתי את זה מה שהקלדתי, אז אין לי מה להראות להם ליום ראשון בבוקר. עשיתי את זה נטו בשבילי.
בנוסף, הרי נאמר לי שיהיו מתישהו מבחנים פסיכו-טכניים שאם לא אעבור - אעוף באותו רגע. חשבתי שזה יהיה עוד חודשים, אבל עכשיו נאמר לי שזה יהיה עוד שבועיים בערך. אז ניצלתי את הזמן כדי להתחיל ללמוד אליהם. ישבתי במשרד ועניתי על שאלות מתוך חוברת, שנתנו לי כבר לפני כמה חודשים. חשבתי שזה יהיה כמו עם הפסיכומטרי, כלומר שאת החלק המילולי אעבור בעיניים עצומות ועם החלק הכמותי יהיה לי קשה, אבל גיליתי להפתעתי שיש לי יותר טעויות במילולי מאשר בכמותי. בכמותי אין, עם כל כמה שזה נשמע מצחיק, מספרים אלא מילים. לא נותנים לי תרגילים לפתור, אלא בעיות מילוליות כמו:"אם על כל תשובה נכונה מקבלים 5 נקודות ועל כל טעות מורידים שתי נקודות ויוסי ענה על 10 שאלות נכון וטעה ב7 שאלות - כמה קיבל יוסי?" החישוב המתמטי הוא מאד פשוט. צריך רק להבין את השאלה והרי אני מבינה מילולית דברים מצוין. בקיצור, נראה שיש בסדר במבחן כי ברוך השם אין אנגלית. יש רק חלק מילולי, שתמיד היה קל לי וחלק כמותי, בו רק שאלות מילוליות. אה, יש גם השלמת צורות, שזה כן קשה לי אבל אני אתרגל וגם נותנים שתי שורות מספרים, אותיות או צורות ואני צריכה להחליט אם הן זהות או שיש ביניהן הבדל קטנטן וגם בזה אני טובה כי הרי בתור מישהי שרצתה להיות עורכת לשונית - אני שמה לב לכל מקף וכל פיפס.
ניצלתי את הזמן גם כדי לקפוץ למשאבי אנוש ולסיים סופסוף עם כל הניירת והבירוקרטיה סופית ולחתום על חוזה.
ואני מודה שהיה לי עוד אינטרס אחד פיצי שהוא שהייתי צריכה ללכת לבנק. גיליתי שיש סניף של הבנק שלי צמוד לבית משפט ושהוא נפתח ב16:00 והרי הייתי אמורה להישאר עד 16:00, אז אמרתי לעצמי שאלך ישר מהבית משפט. אבל באותה מידה יכולתי ללכת לסניף שצמוד לדירה שלי, אז אני כן אדם אדם מאד ישר.
מהעבודה הלכתי, כאמור, לבנק. פרעתי את ההלוואה שהייתה לי שם. לקחתי לפני כמה חודשים הלוואה של 25,000 וחילקתי ל60 תשלומים, קרי חמש שנים בהם אני משלמת כל חודש 450 שקל, כולל הריבית. נשאר מההלוואה בערך 22,000 ואני פרעתי את הכול. הסניף שלי בירושלים, אבל הם שלחו להם מזכר פנימי. הם גם התקשרו לסניף בירושלים, אבל לא ענו להם. מאוחר יותר קלטנו שהסניף בירושלים בטח סגור, כי עמד לרדת שלג, אבל זה בסדר. הם יפרעו לי ההלוואה דבר ראשון ביום ראשון בבוקר. שמחתי להיפטר מההלוואה, למרות שקצת ביאס אותי ששוב אין לי כסף בחשבון. אבל בסדר. לפחות אני נפטרת מחובות. עכשיו נשאר לי רק להיפטר מה11,000 שקל שאני חייבת לחברת האשראי. כרגע אני מחזירה 1,000 שקל בחודש ואני מתכוונת להעלות את זה ל2500 וכך תוך ארבעה-חמישה חודשים אפטר גם מזה.
מהבנק הלכתי לדירה. יותר מאוחר דורה קפצה אליי, וראינו ביחד "זגורי - אימפריה" ואז היא הלכה. הלכתי למקלחת, גילחתי שיער מכל מקום אפשרי בגוף וקיבלתי את פניו של הבלוגר. קבענו שהוא יבוא אליי, גם כדי לעזור לי ללמוד למבחן (מה שמאד הערכתי, כי זה באמת נחמד מצדו) וגם כדי שנזדיין. אז ישבנו בסלון ופתרנו ביחד שאלות ועברנו גם על שאלות שכבר עניתי אליהם ומאוחר יותר התחלנו לגעת זה בזו, הלכנו לחדר שלי ושכבנו.
האמת שקצת התאכזבתי. אני עשיתי כמיטב יכולתי לפנק אותו, אבל הוא כמעט לא פינק אותי. קיוויתי שהזיון עצמו (כלומר החדירה), יהיה לפחות ארוך ומענג, כמו באחת הפעמים ששכבנו, אבל הפעם הוא גמר מהר. אחרי זה שכבנו מחובקים ודיברנו, אבל הוא היה צריך ללכת אז דיי מהר הוא קם, התלבש ואמר שהוא זז. פתאום נזכרתי שההוא שהקלדתי למענו - נתן לבלוגר את הכסף עבור ההקלדה ושהבלוגר צריך להעביר לי את הכסף אז אמרתי לו את זה. הוא הוציא כסף מהארנק שלו ושם על השידה שלצד מיטתי ופתאום קלטתי שאני שוכבת במיטה, עירומה לחלוטין מתחת לשמיכה וגבר שזה עתה שכבתי איתו קם, התלבש, שם לי כסף על השידה ועכשיו הוא ילך. אמרתי לו את זה והוא צחק ואמר שזה סתם במקרה והרי גם הכסף לא היה עבור הסקס. ביקשתי שירים את הכסף מהשידה וישים במקום אחר. הוא הרים את הכסף ושם על המדף. הוא נשק לי לשלום והלך, אבל טעם מר נותר בפי. אני יודעת שהבלוגר מחבב אותי גם בתור ידידה ושאנחנו מדברים גם בלי קשר לסקס, אבל הסיטואציה הזו שנקלענו אליה - לא הייתה נעימה לי.
קמתי מהמיטה להתלבש ואז חזרתי למיטה לישון. באמצע הלילה ברקים ורעמים העירו אותי ולא נתנו לי להירדם שוב.
היום (יום שישי) קמתי בבוקר עייפה ועצבנית ובנוסף גם כאב לי הגרון. התקשרתי לאגד, כדי לברר אם אוכל לנסוע לירושלים בצהריים או שהאוטובוסים בוטלו בגלל השלג ונאמר לי באמת שאין אוטובוסים.
התארגנתי והלכתי לקבוצה של הסדנא ללמידת כישורי חיים. הייתי עצבנית. במיוחד כי קלטתי שיכולתי לנסוע לירושלים יום קודם, אבל רק בגלל הסדנא (וקצת בגלל הבלוגר) נשארתי במרכז ועכשיו הגעתי למצב שאני גם גמורה מעייפות בגלל הברקים והרעמים שהיו במרכז בלילה וגם שלא אוכל לנסוע לירושלים אחרי הסדנא, בגלל השלג. ביום שישי בשבוע הבא גם לא אוכל לנסוע, כי טיטי חברתי תחגוג יומולדת.
פגשתי בכניסה לבניין של הסדנא את הבחור שאני מחבבת ודיברנו. שאלתי אותו מה הוא אומר על מה שאמרתי לו בפעם הקודמת שנפגשנו. הוא אמר שהוא לא הבין. אמרתי לו שאני מחבבת אותו כיותר מידיד. הוא שאל אם אני מתכוונת שאני רוצה לשכב איתו ואני הסברתי שלא, אני לא רוצה לנצל אותו כמו חתיכת בשר, אלא שיש לי רגש רומנטי אליו. הוא שאל אם אני מאוהבת בו. ואמרתי שלא. שיש גם אמצע. הוא היה נבוך, לא ידע מה לומר, אמר שהוא לא מבין כלום בסיטואציות האלה וזה גם מאד ניכר. שאלתי אם הוא מרגיש כמוני ובחוסר נוחות הוא הודה שלא, אז אמרתי לו לשכוח מזה. הוא אמר שהוא רוצה שנמשיך כרגיל ושלא ארגיש רע עם עצמי והבטחתי לו. ואז נכנסנו לסדנא.
הייתה פגישה חשובה בסדנא. למדנו על תקשורת לא מילולית. אני שמחה שהלכתי בכל זאת, כי הסתבר שזה היה שווה את זה. בסוף הפגישה הפסיכולוגית נפרדה מאיתנו. מסתבר שמקצצים בתקציב, אז מעיפים אותה ונישאר רק עם העובדת הסוציאלית. אחרי שהפגישה הסתיימה - דיברתי קצת עם הפסיכולוגית. הפסיכולוגית הזו לגמרי במקרה גם עשתה לי את האבחון והתנהגתי אליה כמו בהמה בזמנו. אז שוב ביקשתי סליחה על התנהגותי במהלך האבחון. אמרתי לה שכשקיבלתי את תוצאות האבחון - הרגשתי נורא והתנהגתי נורא, אבל מסתבר שהאבחון עשה רק טוב. סיפרתי לה על כל הדברים הטובים שקרו בזכות האבחון: בית אקשטיין, ביטוח לאומי, זה שמארגנים לי סומכת ובמיוחד הקבוצה שממש עוזרת לי. אמרתי לה שאני מאד מעריכה אותה בתור אשת מקצוע ושאני מאחלת לה רק טוב. הודיתי לה שעשיתי לה את האבחון, ששינה את חיי בצורה משמעותית כל כך ואמרתי לה שכיף לה שיש לה מקצוע שכל כך משפיע על חיים של אנשים ושוב חזרתי על זה שאני מעריכה אותה בתור אשת מקצוע ושהאבחון עשה לי רק טוב. היא מזה שמחה. כמעט בכתה מהתרגשות. היא אמרה שגם היא מאד מעריכה אותי ומאד מעריכה את דבריי ושהיא מאד שמחה בשבילי שחיי קיבלו מגמה חיובית. ניצלתי את השיחה כדי לשאול אותה אם היא בסטאז, כי במהלך הפגישות בסדנא היא בעיקר ישבה וכתבה, אז היא אמרה שלא ושהיא מוסמכת ושהיא כתבה כי זה חשוב שיש מישהו שיכתוב וגם כי זו הפעם הראשונה שלה בסדנא כזו והעובדת הסוציאלית מעבירה אותה שנים. נפרדנו בחיוכים ענקיים ואיחוליי הצלחה. אני מזה שמחה. גם שהיא עזבה וגם על השיחה הזו איתה.
אחרי זה הלכתי לשוק איכרים לקנות אוכל ולקניון לסדר את המכשיר פלאפון שלי שהייתה בו תקלה עם האינטרנט ואז חזרתי לדירה, אכלתי והתיישבתי לכתוב את הפוסט הזה.
ועכשיו אסיים את הפוסט ואלך לישון.
שבת שלום.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
