 כינוי:
בת: 37
RSS: לקטעים
לתגובות
|
<<
אפריל 2015
>>
|
|---|
| א | ב | ג | ד | ה | ו | ש |
|---|
| | | | 1 | 2 | 3 | 4 | | 5 | 6 | 7 | 8 | 9 | 10 | 11 | | 12 | 13 | 14 | 15 | 16 | 17 | 18 | | 19 | 20 | 21 | 22 | 23 | 24 | 25 | | 26 | 27 | 28 | 29 | 30 | | |
הבלוג חבר בטבעות: | 4/2015
החיים שלי על פי חלוקה לקטגוריות
היי,
זה מה שקורה בחיים שלי:
מבחינת עבודה:
בשעה טובה ומוצלחת עברתי מכרז פנימי. חוץ מלקפוץ דרך חישוקים, עברתי כל מיון אפשרי בעבודה הזו, ולכן אני כל כך מאושרת שעברתי את כל המיונים והמבחנים. עתה הם תקועים איתי לחמש שנים הקרובות. עוד חמש שנים או שיפטרו אותי או שיתנו לי קביעות.
האחראית שלי מאד מרוצה ממני. היא רגילה לקלדניות שלא שמות זין ושהיא צריכה להתחנן אליהן להיכנס לדיונים, ואני תמיד מוכנה ורואה את זה כמובן מאליו שאלך לכל דיון שהיא תשלח אותי אליו. טוב, נו. הן שם עשרים שנה ואני שם חודשיים. אני יכולה להבין שהן שחוקות מהתחת, אבל לא מספיק להדהד בתוכי עד כמה צריך לכבד מקום עבודה ועד כמה אני לא רוצה להגיע למצב שבו כל רצוני בעבודה זה להקטין ראש ולעשות כמה שפחות וממש לזלזל במקום. הן יודעות שגם אם יהרגו מישהו - אף אחד לא יפטר אותן כי יש להן קביעות.
אני בינתיים מאד מרוצה. ברור שלא הכול מושלם, אבל מתוך כל מקומות העבודה שעבדתי בהן - זה המקום הכי טוב שהייתי בו. ויש גם עניין של "לא מאהבת מרדכי אלא משנאת המן", כלומר אני לא מעלה על דעתי כרגע מקום אחר שאוכל להצליח בו. אני לא יודעת אם אשאר עד הפנסיה, אבל בינתיים זה מרגיש מאד מתאים לי ואני ממש לא מתכוונת לעזוב בקרוב, וכל עוד אני עובדת שם, אני אעשה כל מה שאני יכולה כדי להשקיע במקום העבודה שלי ולכבד אותו.
כדוגמא אני לוקחת את אבא שלי, בן ה-60, שנמצא באותו מקום עבודה מגיל 15, כלומר כבר 45 שנה חוץ מהצבא ואני לא חושבת שאיי פעם לקח יום מחלה. לא צריך ללכת לכזאת קיצוניות, אבל הנה, גם אותו אף אחד לא יפטר גם אם יהרוג מישהו כי יש לו קביעות וותק ובכל זאת הוא מכבד את מקום עבודתו. אולי זה עניין של אופי או של גישה.
ואם כבר בקלדניות אחרות עסקינן: גיליתי שיש קלדניות שמרכלות עליי וצוחקת עליי. האמת שזה היה רק צפוי. כולן מבוגרות בהרבה, רובן בסביבות הגיל של אימא שלי ואני צצתי להם משום מקום וניסיתי להשתלב בכוח ומבלי לתת לזה זמן. באמת שלא רציתי להמאיס את עצמי, אבל הרבה פעמים יש חמש שעות ביום בלי דיונים ואז לא רק שאין לי עם מי לדבר - אלא אין לי איפה להיות פיזית, כי אני לא רוצה להיות במסדרון עם כל הרוצחים. לכן אני הולכת לחדר קלדניות ויש גבול כמה אני יכולה לשחק בפלאפון ולכן תמיד בסוף אני מדברת, והרבה.
החלטתי שמעתה אשאר בלשכה של השופט שלי, או אלך ללשכה של השופט של חברה שלי מהעבודה, שהיא בת 22. גם היא לא מתערבבת איתן. ואם בכל זאת אלך לחדר קלדניות, אביא איתי ספר או אשחק בפלאפון ולא אתן לעצמי לקשקש בעד שום הון שבעולם.
אני מתה על האחראית שלי. מכל המנהלים וכל האחראים שהיו לי איי פעם - היא הכי טובה. היא לא פריארית, אבל היא הוגנת לגמרי, וגם מאד חמודה. היות שהיא יודעת שאפשר לסמוך עליי בעיניים עצומות שאעשה כל מאמץ לעשות כל דבר שתבקש ממני - היא גומלת לי באותה צורה וכשאני מבקשת ממנה משהו אז היא תמיד מסכימה ומנסה מאד ללכת לקראתי. כפרעליה.
ואם אתם שואלים איך הולך בעבודה עצמה: בסדר. מהירות ההקלדה הולכת ומשתפרת, אני כבר זוכרת את קיצורי המקשים מתוך שינה, למדתי יותר איך לתקשר עם שופטים, עם עורכי דין, עם עדים ועם עוזרים משפטיים ומסתבר שחששי שאפטפט בדיונים לא היה מוצדק. מלבד לשאול על מילים שלא הספקתי בדיון, אני לא מוציאה מילה. כך עשיתי מההתחלה, ואני מאד גאה בכך, כי זה משהו שלא בא לי בקלות.
מבחינת יחסים עם המין השני:
לוש, בדיוק כמו שאנשים הזהירו אותי בתגובות לפוסט הקודם, התגלה כחלאה. אני כועסת עליו וגם על עצמי. הרי אמרתי לו מראש שאני רוצה איתו רק דייט רציני, ושאם מטרתו זה רק להשכיב אותי - אז חבל לו על הזמן, והוא אמר שאני יותר מדי חמודה מכדי שזו תהיה מטרתו. בסוף הדייט הוא הצליח לשכנע אותי לבוא אליי ושנשכב, כשאמרתי לו שאני חוששת שאם יבוא אליי אז או שלא אראה אותו שוב או שנהפוך ליזיזים, חירטט אותי שזה לא חייב להיות כך, שאפשר לשכב בסוף דייט ראשון ועדיין להיות רציניים ושלא צריך לספור דייטים וגרם לי להיזכר במערכות יחסים זוגיות ארוכות ועמוקות שהיו לי עם אנשים ששכבתי איתם על ההתחלה. אז השתכנעתי. והוא בא אליי. ועשינו סקס שעות על גבי שעות. ואחרי זה שאלתי אם הוא רוצה להישאר לישון והוא אמר:"איך שאת רוצה". ונשאר. ובבוקר שכב איתי שוב ואז הלך.
בהתחלה שמחתי שהוא לא נעלם כי בצהריים שלחתי לו הודעה והוא ענה לי ובערב הוא שלח לי הודעה ואני עניתי לו. אבל יום למחרת אמר לי שפרק את הכתף ולכן הוא לא יוצא מהבית חוץ מלעבודה ומאז נעלמו עקבותיו. בערך פעם ביומיים שלחתי לו הודעה בה שאלתי אותו איך הכתף והוא ענה שעדיין כואבת ושהוא לא יוצא מהבית חוץ מלעבודה ואז אתמול כשכתבת לו:"היי" - הוא בכלל לא טרח לענות. אני מבינה היטב איזה תרגיל הוא עשה לי. אני לא רואה רע בסטוץ כל עוד זה מקובל על שני הצדדים ואיש לא משלה איש, אבל פה הבנזונה עבד עליי. מצד שני, אולי אי אפשר להאשים אותו. אני התמימה. אני הפתיה. אני זו שעל הספקטרום ובשל כך חושבת שאם מישהו אמר משהו - אז לזה הוא מתכוון ולכן אני אף פעם לא מבינה רמזים ודרכים עקיפות ודיבור מתוך אינטרסים. זה מה שדופק אותי עם גברים ותכלס גם בהבנת מנטליות של מקום עבודה. מישהי אחרת לא הייתה נופלת בפח שלו. בכל מקרה, נדרתי נדר שיותר לא אשכב בדייט ראשון, גם אם העולם יתהפך ויעשה זיגזג.
כתפי ניסה לשכנע אותי לעשות שלישיה איתו ועם עוד ידידה שלו. ואני סירבתי. אני שמחה שבמשהו יש לי גבולות וקווים אדומים. הוא ממש התחנן. אמר שאני לא חייבת שיהיה ביני לבינה מגע מיני. שאפשר שהוא ישכב איתה בנפרד ואיתי בנפרד, אבל אמרתי לו שאני לא רוצה להסתכל עליהם שוכבים ושאני לא רוצה שהיא תסתכל עלינו שוכבים. למרות שהוא ניסה לשכנע אותי בכל דרך אפשרית, המשכתי לסרב, ועל כך אני גאה בעצמי.
התחלתי לדבר עם מישהו (בוא נקרא לו בבלוג ס) מ"טינדר", שהיה באמת מאד כובש. כשאני אומרת לדבר אז אני מתכוונת להתכתב. לא נפגשנו ואפילו לא דיברנו בטלפון. בכל מקרה, שיחקנו "נוור" שזה משחק בו כל אחד צריך להגיד מה הוא אף פעם לא עשה והצד השני צריך להרים אצבע אם הוא כן עשה את זה ואז מי שיש לו חמש אצבעות מורמות - מקבל משימה. ראינו שעשינו הכול, אז החלטנו לשחק במקום זה "אוור" בו כל אחד אומר מה הוא כן עשה ואם הצד שלי לא עשה אז הוא מרים אצבע ואז מי שיש לו חמש אצבעות מורמות -מקבל משימה. כמובן שכל הפרטים היו על סקס. בסוף ס הפסיד לי ונתתי לו משימה לצאת איתי לדייט פרופר, בלי סקס בסוף הדייט ובלי דיבורים על סקס בדייט, ושיבוא לקחת אותי וישלם עליי וניפגש בשעה סבירה ולא מאוחרת וכל הקריטריונים של דייט פרופר. הוא הסכים, למרות שאמר:"טוב שאת גם לא מבקשת שלא אמשך אליך", אבל המשיך לדבר איתי על סקס, בטענה שבדייט יהיה ילד טוב, אבל עכשיו אנחנו עדיין לא בדייט. החלטתי לוותר. הבנתי שזוגיות לא תצא מזה. לא רק בגלל התנהגותו, אלא גם בגלל התנהגותי.
ידידי עדוש בא אליי וקצת נמרחנו אחד על השניה ונשכבנו אחד מעל השניה. אבל לא הזדיינו ולא התנשקנו ואפילו לא נגענו במקומות אישיים.
סיכמנו שנלך מתישהו בקרוב לפאב ושאחר כך הוא יבוא לישון אצלי.
יש עוד מישהו מ"טינדר" שכתב ב"אודות" שלו שהוא מחפש קשר רציני בלבד. בוא נקרא לו בבלוג המחמל. התכתבנו כמה פעמים מבלי להזכיר סקס במילה. הוא הציע לי להיפגש לשתות קפה אחרי העבודה וקבענו ליום ראשון הקרוב. יש מצב שיצא מזה משהו. הוא נשמע באמת בחור טוב.
שכבתי עם ידידי נוש. אנחנו ידידים כבר שבע שנים. אף פעם לא העליתי על דעתי שיקרה בינינו משהו מיני. לאחרונה התקרבנו, כי הוא עבר מירושלים למרכז, והרגיש בודד. נפגשנו כמה פעמים מבלי שיהיה בינינו שום מגע מלבד חיבוק ל"היי" ו"ביי" ואז ביום רביעי האחרון הוא בא אליי וישבנו בסלון ודיברנו וצחקנו ואז התחלנו קצת להתכרבל והיה כבר ממש מאוחר, אז הוא שאל אם הוא יכול להישאר לישון והסכמתי. והלכנו למיטה שלי והוא התפשט ונשאר בבוקסר ואני הופתעתי כי אני מכירה את נוש בתור חננה חסר ניסיון וחסר ביטחון, אבל כנראה שהוא התבגר בשנים האחרונות, בהן ראיתי אותו מעט. והתכרבלנו ביחד במיטה ואחר כך גם עשינו קצת דברים מיניים, אבל לא עשינו סקס מלא. ולאורך כל הדרך הוא לא הפסיק ללטף אותי ולנשק אותי ולוודא כל רגע שנוח לי ושאני נהנית בצורה מקסימה. ולמחרת (יום חמישי) גם לקח אותי לעבודה. אחר הצהריים הייתה לי עקירה של שן בינה אז הוא שלח הודעות ודאג לי.
ביום שישי התכתבנו קצת במשך היום לגבי העקירה שלי ואז בערב הצעתי לו לבוא אליי לישון. אמרתי לו שאני לא יכולה לקיים יחסי מין מלאים, כי האנטיביוטיקה מורידה את היעילות של הגלולות ולא יכולה למצוץ, כי כואב לי לפתוח את הפה גדול בגלל העקירה, אבל שאפשר להתכרבל ביחד ולעשות דברים אחרים. והוא ישר הסכים. אמר שגם הוא רצה להציע, אבל לא רצה להטריח אותי כשאני מעולפת אחרי עקירה. והגיע עם עוגה. וישבנו ודיברנו על דברים רציניים וגם על שטויות וצחקנו ואחר כך הלכנו למיטה והתלטפנו והתנשקנו שעות והתחבקנו שעות ובבוקר גם שכבנו עם קונדום ואז אכלנו ביחד ארוחת בוקר.
יצא לנו לדבר על היחסים והוא אמר בעדינות רבה שהוא לא חושב שתהיה בינינו זוגיות, ואמרתי לו שאני יודעת, והוא אמר שהוא לא בטוח אם מה שאנחנו עושים נכון, כי הוא מפחד שזה ישפיע עליו כי אם יהיה לו נוח אז זה יפחית חיפוש זוגיות וגם עלול להשפיע על היחסים בינינו, אז שאלתי למה הוא בא והוא אמר שהוא מרגיש בודד מאז עבר למרכז וגם כי נורא כיף לו איתי. ואני אמרתי את האמת שהיא שאני לא חושבת שאם תהיה לו חברה או לי יהיה חבר אז ננתק קשר כי הרי אנחנו ידידים כבר שבע שנים וגם אמרתי לו את האמת שאני חייבת לשכב עם מישהו ולכן אני מעדיפה לשכב איתו שמתייחס אליי בצורה יפה ומכבדת ולא עם חלאות כמו כתפי או לוש. והוא אמר שהוא מבין. והמשכנו להתחבק ולהתכרבל ולדבר על כל נושא שבעולם. הוא התייחס אליי כל כך יפה. לא התייחסו אליי כל כך יפה כבר המון זמן.
מבחינת בירוקרטיה שקשורה לכך שאובחנתי על הספקטרום:
קוראים קבועים בוודאי זוכרים שבעצת אימא שלי פניתי לביטוח לאומי והם הכירו בי. נתנו לי 100% אי כושר לעבוד ו50% נכות משוקללת. הם נתנו לי 25,600 ש"ח החזר רטרו אקטיבי ואז הוסיפו לזה עוד 1,500. הם גם אישרו לי קצבה של בסביבות 2,400 כל חודש.
אימא גם דיברה עם העירייה ודאגה לי להנחה של 80% בארנונה אז במקום לשלם 450 ש"ח פעם בחודשיים - אני משלמת 90 ש"ח פעם בחודשיים. הם גם נתנו לי החזר רטרו אקטיבי של 2,400 ש"ח.
ועתה פנינו גם למשרד השיכון. אימא בהתחלה חשבה שזה בירוקרטיה כמו ביטוח לאומי. הביאה מלא מסמכים והזהירה אותי לא להוציא שם מילה בפה. אבל מסתבר שכל מה שצריך זה אך ורק מסמך בו כתוב שביטוח לאומי מכירים בי וגם את המסמך שהוא חוזה השכירות שלי. הראינו להם את המסמכים האלה ובמקום הם הכירו בי. מה שזה אומר שזה שכל עוד ביטוח לאומי מכירים בי וכל עוד אני שוכרת דירה - אקבל מהם כל חודש 780 ש"ח. בנוסף, הם נותנים החזר רטרו אקטיבי של שלושה חודשים אז שבוע הבא אקבל 3,080 ש"ח שמורכבים מההחזר ומהכסף של החודש הזה.
קיבלתי גם כרטיס נכה, שמקנה לי פטור מלחכות בתור וגם, בצירוף מכתב ממשרד התחבורה, אני עומדת לפנות לעמדה של רב קו ושם יזינו לי הנחה בנסיעות בתחבורה ציבורית של 33%.
מצד אחד, כל הפטורים וההנחות האלה הן נורא נחמדות. מצד שני, הייתי מוותרת על כל זה כדי לא להיות על הספקטרום.
קוראים קבועים בוודאי זוכרים שאני הולכת כבר כמה חודשים לסדנא ללמידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום, שאני שבוע הבא עומדת לקבל סומכת שתעזור לי לתחזק את הבית, שפנינו לבית אקשטיין שיעזרו לי בחיפוש עבודה ומציאת עבודה, אבל כבר מצאתי לבד את העבודה בבית משפט ואני בינתיים מצליחה להחזיק בה ושאני הולכת לפסיכיאטר שעשה לי את האבחון למעקב על הקונצטרה ואני מתכוונת להתייעץ איתו לגבי תחילת טיפול קוגניטיבי התנהגותי. דרך אגב, על הסדנא, על הסומכת ועל הפסיכיאטר אני משלמת כמו גדולה. אני גם משלמת הרבה כסף על הקונצטרה. וגם על הטיפול הקוגניטיבי התנהגותי אני אשלם.
אגב, כל כך הייתי עסוקה בכל הסידורים האלה שקשורים לזה שאובחנתי על הספקטרום, עד ששכחתי לטפל בגוף שלי. נתפס לי הצוואר לפני כמה ימים, ברמה שלא יכולתי להזיז את הראש לצדדים ואחרי מקלחת חמה - הכאב עבר לכתף ולשכמה. הלכתי בפעם הראשונה בחיי למסאז' רפואי. זאת שקיבלה את פניי היא לא סתם מסאז'יסטית, אלא מטפלת הוליסטית, היא שאלה אותי כל מני שאלות על אורח החיים וכשהיא שמעה שאין לי תיאבון כשאני בהשפעת קונצטרה ולכן אני צמה עד 17:00 ואז אוכלת בפעם הראשונה ביום ב17:00 כמות שמספיקה בשביל שישה גדודים ומדובר באוכל משמין ולא בריא, שאני לא ישנה טוב, שיש לי יבלות ושלפוחויות בכפות רגליים, שיש לי בלוטת לימפה נפוחה וגרון אדום ואני קצת מקוררת ושיש לי שן בינה ענקית, שיש לי מחיצה עקומה ולכן אני לא נושמת מהאף, שאני לא עושה פעילות גופנית, אז היא התחננה שאבוא אליה לעוד כמה פגישות. היא מתכוונת להמשיך למסאז' אותי וגם לדאוג לתזונה שלי ע"י מתן תפריטים וגם לעשות לי תרגילי נשימה ויוגה ושיאצו ותרגילים כדי לחזק את השרירים שלי, כי אני סובלת מהיפוטוניה שזו חולשת שרירים. היא גם אומרת שהשריר מהקדימה של הכתף שלי מאד קצר, מה שגרם לשריר מאחור, איפה שהשכמה, להיות מאד ארוך ויש תרגילים ספציפיים שיעזרו גם לזה.
מבחינת יחסיי עם הוריי:
מטריף אותי שבמקום להתייחס אליי כאל בחורה בת כמעט 28 - הוריי מתייחסים אליי כאל ילדה בת כמעט שמונה. כל הזמן מעירים לי, כל הזמן עוקבים אחרי כל תנועה שלי. אבל כשדיברתי על זה עם חברים - כולם אמרו שגם ההורים שלהם מתייחסים אליהם ככה.
אבא שלי עלה על הבלוג שלי לא מזמן ובשיחה בינינו לפני כמה ימים איים עליי בצרחות שאם אמשיך להשתרלל ולכתוב על כך באינטרנט אז הוא יהרוג אותי או/ו ידאג שיאשפזו אותי וקרא לי פושעת. אבל אני לא פושעת. אני לא עושה שום דבר שעובר על החוק. אף אחד לא יכניס אותי לכלא, או יאשפז אותי, כי אני שוכבת עם הרבה גברים מהסיבות הלא נכונות. אני אדם מבוגר. אני לא קטינה ולא חוסה. אם ארצה לשים תחתונים על הראש - אשים תחתונים על הראש. לכן גם לא מקובל עליי שהוא מעיר לי על כל ביס שאני לוקחת. אם זה כי הוא רוצה שאתחשב בבני המשפחה האחרים שיישאר להם גם - הוא צודק. אבל אם הוא דואג לגופי המשמין - אני לא מקבלת את זה. ברור לי שמעשיו מאהבה ודאגה, אבל זה הגוף שלי ואם אני רוצה להיות בלון הליום - אהיה בלון הליום.
אבא שלי גם קרא בבלוג שקניתי ויברטור וצרח עליי שהוא נתן לי 10,000 ש"ח לא בשביל אביזרי זימה כאלה. אבל הוא מוזמן להירגע. הסיבה שנכנסתי לחובות היא לא הקניה החד פעמית של ויברטור ב500 ש"ח, אלא שבשנה שעברה למדתי ולא עבדתי ולכן נכנסתי לחובות של 40,000. את החוב לבנק סגרתי בזכות הכסף מביטוח לאומי. היה לי חוב לחברת האשראי של 12,000 כי הצטרפתי לתוכנית שנקראת "חיוב חודשי קבוע" וקבעתי שאני משלמת לחברת האשראי כל חודש 1,000 ש"ח. אחרי שהכירו בי בביטוח לאומי, תכננתי להעלות את הסכום ל2,000 ולגמור עם זה תוך חמישה חודשים, אבל אימא שכנעה אותי שהם יתנו לי 10,000 ש"ח, אפרע את כל החוב בבת אחת ובמקום להחזיר כסף לחברת האשראי בצירוף ריבית - אחזיר בצ'קים להוריי את הכסף. לא רציתי. אמרתי לה שזה סתם יגרום למריבות. היא התעקשה. לפיכך, כתבתי להם מראש צ'קים לכל חודש ולא הסכמתי שכל חודש אתן להם, כדי שזה לא יהיה אישו.
הוריי גם נסעו במיוחד מירושלים לרמת גן, רק כדי לברר בביטוח לאומי לפשר מכתבים סותרים שהם שולחים לי כל הזמן. בביטוח לאומי היה סגור, אבל מטורף בעיניי שהם לא חשבו על זה, שגם אם היה פתוח, איש בביטוח לאומי לא היה נותן להם מידע עליי. אני לא קטינה ולא חוסה.חבל שלא שאלו אותי מראש. הייתי אומרת להם. לא נורא. ניצלנו את זה שהם במרכז כדי ללכת למשרד השיכון.
אני אוהבת אותם, אני מעריכה את כל מאמציהם מאד, אני מאושרת שיש לי אותם בתור גב, אבל מדובר בחיים שלי ולא שלהם ואני אנהל את חיי כראות עיניי.
מבחינת חברים:
אני פורחת מבחינה חברתית. כל יום אני נוכחת מחדש עד כמה יש אנשים שאוהבים אותי וששם בשבילי ושאני אוהבת אותם ושם בשבילם. כמעט כל יום אני נפגשת עם חברים וזה מאד נחמד. אני יודעת להעריך כל רגע, כי אני יודעת מה זה להיות בודדה.
לסיכום:
במשך שנים הרגשתי שאין לי סיבה למהר מהעבודה הביתה. אנשים ממהרים להוציא את ילדיהם מהגן או כדי לבלות עם בנזוגם. אבל אני סינגלית ואין לי ילדים. שמתי לב שאפילו אנשים רווקים לפעמים ממהרים לחזור הביתה, כדי להוציא כלב לטיול או כדי ללכת לחדר כושר. אבל לי אף פעם לא היו בעלי חיים, או כמעט תחביבים. נהגתי לחזור מעבודתי בחברת האשראי לדירה קפואה ולשרוץ מול הטלוויזיה. מה הפלא שנכנסתי לדיכאון. בתקופות בהן הייתי מובטלת, לא הייתה לי סיבה לצאת מהמיטה. הרי אפילו כלב אין לי שאני צריכה להוציא לטיולים או שיקפוץ עליי בשמחה כשהוא רואה אותי.
אבל עכשיו אני חושבת שבניתי לעצמי חיים מלאים. אני עובדת במשרה מלאה וכמעט אף פעם לא חוזרת לדירה ישר אחרי העבודה. תמיד יש לי סידורים, או כל מני דברים שקשורים לספקטרום (סדנא למשל), ופגישות עם חברים, ודייטים. יש לי יומן של ילדה מפגרת, בו אני מציירת ריבועים על דף, כותבת את התאריכים של אותו חודש וכותבת בכל ריבוע את כל המקומות שהייתי בהם. עבודה אני ממקרת בצבע מסוים, סידורים בצבע אחר, נסיעות בצבע אחר, בילויים אני מקיפה בעיגול אדום, טיפולים אני ממרקרת בצבע אחר. ופתאום שמתי לב כמה הדף מלא וגדוש. וכמה הרבה עיגולים אדומים יש, כי אני מבלה עם חברים ועושה חיים משוגעים. ונראה לי שלאט-לאט אני מבינה שגם לי יש זכות להיות מאושרת.
אני מזכירה לעצמי כל הזמן שאני צעירה, אני יפה, אני אינטלגנטית, אני בעלת חוש הומור, אני אדם טוב, אני אקדמאית, אני מחזיקה דירה, אני מחזיקה עבודה במשרה מלאה, יש לי גב של משפחה שיתנו את המעיים למעני, יש לי חברי אמת נהדרים.
אז כן, זה מבאס שנולדתי על הספקטרום, אבל אני לא מכירה אנשים שאין להם בעיות ואני חושבת שהרבה ישמחו להתחלף איתי.
שבת שלום.
שלכם,
נונה.
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
