היי לקוראיי,
לאחרונה התעדכנו כמה דברים בחיי האהבה שלי.
קודם כל, סטו שלח הודעה בערך חודש אחרי שזרק אותי בהודעה. הוא כתב לי: "מאמיייי, התגעגעתי כל כךךךךך" (תמיד טענתי שהוא פרחה כלואה בגוף של חנון), ואני כתבתי לו:"וואלה אני לא התגעגעתי, חצוף שכמוך!" והוא כתב לי:"למה את מדברת ככה מגעילללל, מאמיייי?" ואני כתבתי:"אני מגעילה???זרקת אותי בהודעה!!!". מפה לשם התגלגלנו לזה שסטו טען שנפרד ממני כי נלחץ מהרגשות שלו, מפני שמעולם לא התאהב באף אחת כה מהר. ואני סירבתי להאמין שהתאהב בי בשלוש פגישות ושבכל מקרה זו בושה וחרפה שזרק אותי בהודעה. הזכרתי לו שהוא חיזר אחריי הכי בעולם והתנהג מהרגע הראשון כאילו אנחנו עומדים להתחתן, אבל שלושה ימים אחרי שירדתי לו - זרק אותי. הוא טען שזה לא קשור לעניין הירידה. בדיוק כמו בפרידה, בה חזר שוב ושוב על המשפט:"אני צריך קצת זמן לחשוב על הכול" בתגובה לכל שאלה ששאלתי וכל הערה שהערתי, כך גם עכשיו חזר שוב ושוב על אותו משפט:"אני מצטער. עשיתי טעות. יותר מזה אין לי מה לומר". אמרתי לו שהתנצלות בלי הסבר לא שווה כלום, אבל הוא לא הצליח להסביר את עצמו. שאלתי מי ערב שלא יעשה לי את זה שוב, והוא אמר שהוא נותן לי את המילה שלו, אבל הרי גם קודם נתן לי את המילה שלו. גם הרגיז אותי שהוא אפילו לא ידע מה הוא מציע לי. כששאלתי מה הוא רוצה שיהיה, אז הוא אמר שמה שאחליט. כששאלתי מה הוא רוצה, אז השיב:"להיות בקרבתך ולהרגיש אותך." קשקשן חרטטן לא מודע לעצמו. העפתי אותו קיבינימט.
היה גם סיפור עם עוזר משפטי. היה טקס בבית משפט לכבוד יום הזיכרון לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה. התיישבתי לידו, כי זה היה המקום היחיד הפנוי. כל הטקס הוא הקיש על כתפי ופלרטט איתי, בזמן שאנשים על הבמה סיפרו על יקיריהם שנפלו. לא היה לי נעים לחנך אותו, ולכן השתדלתי לנהוג באדיבות, אבל כשראיתי שזה נמשך ונמשך, אמרתי לו בסוף שאני רוצה לכבד את המעמד ואת הטקס, שאני מכירה אנשים שנפלו בצבא ובפיגועים ולכן רוצה להתרכז בנעשה על הבמה. הוא התנצל. אבל שנייה אחרי שהסתיים הטקס, שב להציק לי וביקש את מספר הטלפון שלי. אמר שעיניי יהלומים, שזרועותיי של אימא אדמה, ששערי מסוגל לשבור את הרוח וכל מני שטויות כאלה.
עשיתי טעות ונתתי לו את מספר הטלפון שלי ואז הוא התקשר אליי יומם וליל ולא חדל גם לשלוח לי הודעות.
עשיתי טעות נוספת כשישבתי איתו פעם אחת לקפה, ובמהלך הפגישה הוא לא הפסיק ללטף את כתפי ואת זרועי ואת שיערי, למרות שביקשתי שיחדל. בעיניי זו הטרדה מינית לא פחות מלשלוח יד אל בין רגליה של בחורה, או אל שדיה. נאלצתי לצעוק כדי שיעיף את ידו מכתפי, זרועי ושערי, אחרי שהערתי לו כמה פעמים בעדינות וכל פעם התנצל, אבל אחר כך שב לסורו.
אחרי שתיית הקפה הזו, המצב עבר כל גבול כשהוא הגביר את קצב השיחות וההודעות. ספרתי 12 פעמים ביום בהם הוא מטריד אותי כשהוא מתקשר שוב ושוב ושולח עוד ועוד הודעות. בסוף כתבתי לו שהוא אחלה בחור ושאני מאחלת לו רק טוב, אבל שאני לא מעוניינת להיות איתו בקשר ושאני מבקשת שיניח לי. הוא המשיך להתקשר עוד כמה פעמים, אבל בסוף חדל.
גם יצאתי לדייט אחד עם בחור אתיופי חמוד. חברה משותפת שידכה בינינו. קצת הטריד אותי שהוא אתיופי, הכי בעולם לא בקטע של גזענות, אלא דאגתי שתהיה לנו מנטליות שונה. העובדה בשטח היא שהאתיופים הם אפילו לא דור ראשון בארץ. כל האתיופיות שהכרתי יצאו רק עם אתיופים. זה מזכיר קצת את העלייה הרוסית. עובדה בשטח היא שאני מכירה עשר חבורות של יוצאי ברית המועצות ולא מכירה שום חבורה שמורכבת מפרסים למשל. שיתפתי אותו בזה והוא אמר שהוא מבין, אבל שהייתה לו חברה אשכנזייה שלוש שנים. הערתי שאני לא אשכנזייה, אלא ממוצא פרסי, אבל אני מניחה שבשבילו אני אשכנזייה כמו שבשביל מישהו שגר באילת - באר שבע זה הצפון. אגב, בחור מאד מוצלח. הנדסאי חשמל, עובד בחברת החשמל, מחזיק גם רכב וגם אופנוע, נאה ונחמד.
בדייט היה ממש כיף וממש מצחיק. הוא בא לקחת אותי, הזמין אותי לארוחה טעימה במסעדה ואחר כך למשקה. אחרי זה הסיע אותי הביתה. וישבנו בחנייה ושמענו מוזיקה ודיברנו עוד שעות ובסוף הדייט התנשקנו וסיכמנו שניפגש שוב. יום למחרת (יום שני) התקשרתי אליו והצעתי שניפגש ביום חמישי. הוא אמר שנדבר על זה בשלישי או רביעי ואז נעלם. כשהתקשרתי - לא ענה. כששלחתי הודעה - החזיר לי הודעה אחרי 24 שעות. כשהתקשר אליי כשישנתי ואז כשהתעוררתי שלחתי לו הודעה שמה קורה ושאם חיפש אותי - לא ענה לי על ההודעה. אז הבנתי מזה שהוא לא מעוניין וירדתי ממנו.
שבוע אחרי הדייט הוא התקשר ולא עניתי לו, אז הוא שלח הודעה ואמר שהוא מרגיש שאני מסננת ושהיה רוצה ללבן דברים לטוב ולרע. אמרתי לו שאין לי עניין לעשות שיחת "יחסינו לאן" עם מישהו שיצאתי איתו רק פעם אחת ושאני מרגישה שהוא משחק משחקים ונעלם לימים שלמים. הוא התנצל ואמר שאשפזו את אבא שלו ושהוא התרוצץ כל השבוע בין העבודה ללימודים לבית חולים. אמרתי לו שאני מצטערת והתעניינתי בשלום אביו ואז אמרתי לו שעם כל הכבוד - היה יכול להודיע לי. לשלוח הודעה לוקח עשר שניות. אפילו למנתח הכי בכיר שעובד 15 שעות ביום יש זמן לשלוח הודעה. הוא אמר שלא רצה להטריד אותי בשלב זה של היחסים. אמרתי לו שלחשוב שהוא ניתק איתי קשר, הטריד אותי הרבה יותר מלשמוע שאביו מאושפז. הוא אמר שלא ניתק איתי קשר, אלא ניסה להתקשר פעם ביומיים, אבל לא עניתי. אמרתי לו שאני מבינה. הוא הציע שניפגש יום למחרת ואמרתי לו שאני לא יכולה ספציפית למחרת, ושנדבר על זה. יום למחרת חשבתי על זה והגעתי למסקנה סופית שאני לא רוצה. הוא התקשר כמה פעמים ולא עניתי לו. בערב שלח לי הודעה שרצה בי בחורה רצינית ובאמת ראה פוטנציאל בינינו, אבל כנראה שאני חסרת עמוד שדרה שמכורה לעבר ולאקס. אמרתי לו שהוא צודק בהכול מלבד דבר אחד. לא מדובר באקס. הכרתי מישהו חדש.
באמת בינתיים הכרתי בחור אחר. בוא נקרא לו בבלוג מ, כי הוא מתוק אמיתי. הכרתי אותו כשהלכתי לקנות המבורגר. בזמן שחיכיתי שיכינו לי, ראיתי טלווזיה שהייתה דלוקה שם ודובר על האסון בנפאל. אמרו שיש 3,000 הרוגים ואני אמרתי בקול שאיך זה יכול להיות, כי הרי יום קודם אמרו 2,000. ואז מ אמר שצופים שיהיו יותר מ10,000. התחלנו לדבר על זה ואז ההמבורגר שלי היה מוכן. הוא, אגב, צמחוני. פשוט בא לשם כדי לבקר חבר שעובד שם. התיישבתי עם ההמבורגר והזמנתי אותו לשבת איתי. את ההמבורגר סיימתי תוך 10 דקות, אבל המשכנו לשבת שם עוד ארבע שעות.
היה לי מאד מאד מאד נעים בחברתו. אבל שפטתי אותו על משקל היתר שלו (שוקל 130 קילו ובעבר שקל 170), על כך שהוא מובטל, על כך שאין לו תעודת בגרות ולכן חשבתי שאין מצב לקשר רציני. תראו איזה ערכים מעוותים יש לי. חשבתי שאין מצב לקשר רציני, אבל רציתי להמשיך להיות איתו באיזשהו קשר, כי היה לי כל כך נעים בקרבתו, אז הצעתי לו לבוא אליי להזדיין. והוא בא. ושכבנו. והוא היה מתחשב מאד במיטה ומאד דאג לספק אותי ובין לבין דיברנו וצחקנו. יום למחרת שוב הזמנתי אותו אליי והוא הגיע עם פיצה ענקית ב90 שקל וראינו ביחד טלויזיה ודיברנו וצחקנו וכל רגע היה עונג צרוף.
ומשהו שפתאום קלטתי זה שאין לי זכות לשפוט אותו על משקל היתר, כי גם אני לא דקיקה. אין לי זכות לשפוט אותו על כך שאין לו תעודת בגרות, כי עם התואר שלי אפשר לנגב, ואין לי זכות לשפוט אותו על כך שהוא כרגע מובטל, כי פיטרו אותי מיותר מ25 מקומות עבודה. חוצמזה, כן יש לו השכלה. הוא עזב את בצפר בגיל 16ואז עשה תעודה במחשבים במשך שנתיים. פשוט עברו יותר מעשר שנים מאז, אז התעודה כבר לא רלוונטית. והוא גם עשה תעודה בתיקון פלאפונים שסיים לפני כמה חודשים. הוא עבד שמונה שנים באבטחה ואז עבר לעבוד בקיוסק, כי רצה להיות במחיצת אנשים. הוא עבד בקיוסק ארבע שנים. מהר מאד קידמו אותו לנהל את המקום. הוא עבד כל החיים 15 שעות ביום. בעל המקום פשוט סגר את המקום בחודש שעבר ולכן נותר מובטל, אבל מדובר באדם חרוץ עם מוסר עבודה גבוה.
אפילו אימא שלי, שחשבתי שהיא פרימיטיבית, אמרה שלכל התעודות של תארים אין חשיבות, אלא רק שבנאדם יהיה בנאדם. ושאם אדם מתייחס אליי בצורה יפה ומכובדת ומכילה ואם בנאדם חרוץ ויש לו מוסר עבודה, אז לא צריך לעניין אותי כמה תארים יש לו. והסכמתי איתה. ועשיתי סוויץ בחשיבה שלי.
נפגשנו כמעט כל יום. הוא הזמין אותי למסעדות ושילם על הכול. שלחנו זה לזו הודעות בלי סוף ותמיד הקפדנו לשלב בהם גם אייקונים של סמיילי שנותן נשיקה. דיברנו בטלפון שלוש פעמים ביום. ישנו מחובקים. יצאנו עם חברים שלו.
מ בשיא הרצינות האדם הכי מכיל שהכרתי מימיי. אני אף פעם לא מספרת לאנשים שזה עתה הכרתי שאני על הספקטרום אבל לו סיפרתי ביום שבו הכרתי אותו, והוא לא שפט אותי לרגע. הוא הבין מה זה להרגיש שונה. האיש העדין והמתוק הזה, שלא יפגע בזבוב גם אם הזבוב יפגע בו, נתפס בעיניי החברה כבריון או אפילו איש מאפיה או חבר כנופיה, בגלל משקל היתר ובגלל שיש לו קעקועים (שזה מגוחך לפחד מהם, כי הרי כתוב לו על הזרוע:"ואהבת לרעתך כמוך") ובגלל שיש לו קרחת וזקן צרפתי. כל חייו צחקו עליו כי הוא שמן. יש לו אחות עם סכיזופרניה. הוא יודע בדיוק מה זה חברה שופטת, הוא יודע בדיוק מה זה להרגיש חריג ולכן לא ישפוט אדם אחר לעולם. זה אחד הדברים העיקרים שחיברו בינינו. הרגשתי לגמרי בנוח במחיצתו, ידעתי שאני לא צריכה לשחק משחקים או לעטות מסכות. הוא הצחיק אותי, הוא אתגר אותי, הוא הקשיב לי, הוא כיבד אותי והרגשתי שאני לומדת מהקשר איתו הרבה.
הגעתי למצב של פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות, הגעתי למצב שאני לא יכולה לומר את שמו מבלי לחייך, הגעתי למצב שאני מתגעגעת כשאני לא רואה אותו 24 שעות. אני יודעת שזה נשמע מגוחך כי היינו בקשר רק שבועיים. אבל בשלב מסוים, כשספרנו, גילינו שנפגשנו תשע פעמים ב12 יום. היו לי קשרים של חודשיים בהם לא נפגשתי כל כך הרבה פעמים עם אדם. כבר התחלתי לחשוב על זה שבספטמבר מסתיימת לו השכירות בדירה שלו עם שותף והוא אמר לי שהוא לא רוצה לחתום איתו שכירות לעוד שנה, וגם לי נגמרת השכירות עם שותף בספטמבר, אז אולי יש מצב שנעבור לגור ביחד אז.
אגב, נהגתי לצחוק איתו ולהזכיר לו שזרקתי גבר חתיך, הנדסאי שעובד בחברת החשמל ובבעלותו גם רכב וגם אופנוע, בשביל מובטל שמן בלי רישיון נהיגה ועם זין קטן ואז נהגנו לצחוק על כך שהגבר הזה אומנם עובד בחברת החשמל, אבל בגלל שהוא אתיופי - אז הוא בטח המנקה שם. זה היה לגמרי בצחוק. לשנינו אין דעות קדומות על איש.
ואז היום דיברנו בטלפון כמה פעמים וסיכמנו שיבוא אליי. בערך חצי שעה לפני שהיה אמור להגיע שלח לי הודעה בה כתב שהוא דפוק, אבל שיש דברים שיושבים על הלב כבר שבוע ושהוא לא יודע איך להגיד לי את זה, אבל שאנחנו צריכים לדבר על כמה דברים, ושזה לא קשור אליי בכלל, אלא רק לתסבוכים שלו עם עצמו ושהוא היה רוצה שנדבר על זה בטלפון או פנים מול פנים. ואני כתבתי לו:"אני לא מבינה. אתה רוצה לנתק קשר?" ואז ראיתי בוואטספ שהוא כותב ומוחק, כותב ומוחק, אז הבנתי מזה שניחשתי נכון. בסוף הוא שלח לי הודעה באורך הגלות בה כתב כמה אני מתוקה ויפה וחכמה וכמה כיף לו בחברתי, אבל שהוא לא בתקופה מתאימה לזוגיות.שהוא רוצה עוד שנה לעבור לארה"ב לאבא שלו ושהוא צריך בנתיים למצוא עבודה שיעבוד בה 12-15 שעות ביום, כדי לחסוך כסף.
אמרתי לו שאני לא מאמינה בפרידה עקב נסיבות. נפרדו ממני בעבר עקב נסיבות. כל גבר שנפרד ממני בגלל נסיבות - לא שיקר כשאמר מה שאמר. גם את עצמו שכנע שזו המציאות. אבל אף אחד לא יצליח לשכנע אותי שהוא באמת רצה אותי. אני באמת ובתמים מאמינה שאם מישהו רוצה מישהי - אז אפשר לגשר על כל הפערים. אני לא מאמינה שיש דבר כזה תקופה שבה לא מתאים להכנס לקשר. כל צומות הדרכים והתקופות הקשות זה מה שנקרא חיים. אם תחכה שתגיע תקופה מושלמת כדי להכנס לזוגיות - תמות לבד.
מצד אחד, הוא הסכים איתי. מצד שני, התעקש שהוא צריך להתאפס על החיים שלו, לפני שיכניס אליהן עוד מישהו. אמר שמגיע לי משהו יותר טוב ממישהו חסר השכלה כמוהו שכל ניסיונו המקצועי מתמצה בקיוסק.
אז אמרתי לו שמגיעה לו מישהי עם תואר פרקטי ולא תואר שאפשר לנגב איתו את התחת ושניסיונה המקצועי מתמצה בכך שפיטרו אותה מ25 מקומות עבודה.
הוא אמר שיש משהו טוב בכך שעבדתי בכל כך הרבה מקומות, כי צברתי ידע וניסיון.
הוא אמר שהוא דפוק.
אמרתי לו שאם הוא דפוק אז גם אני דפוקה. כל אחד והשריטה שלו.
אמרתי לו שאני לא מאמינה שעד שמצאתי מישהו שקיבל אותי כמו שאני ולא שפט אותי על מצבי התעסוקתי הרעוע ועל כך ששכבתי עם הרבה גברים ועל כך שאני על הספקטרום אז הוא זורק אותי.
הוא אמר שהוא בטוח שיהיו עוד הרבה שיוכלו לקבל אותי כמו שאני, כי יש לי הרבה מה להציע, כי אני באמת בחורה מקסימה.
הוא אמר שבאמת היה לו מאד כיף איתי בשבועיים שבילינו ביחד. אבל שהוא נכנס לזה בראש שזה יהיה קשר קליל ולא רציני (כמו שגם אני חשבתי ביומיים הראשונים) ואז כשראה שזה הולך ומתגלגל יותר ויותר למקום רציני - לא ידע איך להגיד לי שהוא לא בשל עכשיו למערכת יחסים. מעולם לא הייתה לו חברה, חוץ מפעם אחת. והוא לא מרגיש מוכן לזוגיות, לדבריו. יחד עם זאת, הודה שלא פיתח אליי רגשות רומנטיים, אבל שהוא באמת ובתמים מחבב אותי ומכבד אותי ורוצה שנשמור על קשר ידידותי.
והאמת שאני מאמינה לו. אני יודעת שהוא לא חלאה. אני יודעת שהוא באמת מחבב אותי ומעריך אותי ובאמת כיף לו בחברתי, גם בלי קשר לסקס. נזכרתי באיך שהייתי מסבירה את זה בזמנו ל-א, כשהיינו ביחד. א הגיע מהעולם החרדי ולקח לו זמן להבין שיש גם אמצע. הוא חשב שאם שוכבים עם מישהי אז או שמאוהבים בה ורוצים להתחתן איתה ולהביא איתה ילדים או שרואים בה רק כוס, ואני הסברתי לו שאפשר לשכב עם מישהי שאתה מחבב ומעריך ומכבד ואולי אפילו אוהב כאדם, וגם נמשך, אבל אין לך רגשות רומנטיים אליה. זה בדיוק המקרה עם מ.
וכואב לי, כואב לי, כואב לי. כל כך נקשרתי אליו. כל כך פיתחתי רגשות. כפי שכבר ציינתי בפוסט, הגעתי למצב של פרפרים בבטן עם כנפיים ענקיות, הגעתי למצב שאני לא יכולה לומר את שמו מבלי לחייך, הגעתי למצב שאני מתגעגעת כשאני לא רואה אותו 24 שעות. מעולם לא פגשתי אדם מכיל ומקסים כמוהו. אומנם לא הכרתי אותו מספיק זמן כדי להתאהב בו, או כדי לתכנן שנזדקן ביחד, אבל כן ראיתי בו פוטנציאל לקשר רציני, ארוך ומחייב.
ובנוסף, אני כל כך מותשת מהחיפוש. עם כמה גברים עוד אצא, עם כמה גברים עוד אשכב, כמה גברים עוד יזרקו אותי בהודעה, כמה שנים עוד אגור עם שותפים וכמה שנים עוד אסחב את השקיות הכבדות מהסופר בעצמי. מתי כבר ייגמר החיפוש המתיש הזה ואמצא את החצי השני שלי. למה הבחורות הכי סתומות והכי רעות מוצאות הרבה פעמים את הגבר של חייהן בגיל 22 ורק אני יורקת דם בחיפושים ולא מגיעה לנחלה.
אני לא צריכה מישהו עם מעמד, אני לא צריכה מישהו עם כסף, אני לא צריכה מישהו שנראה כמו דוגמן. אני רק רוצה גבר טוב והגון, שיתייחס אליי בכבוד, שאוכל להתכרבל איתו באמצע הלילה ולראות סדרות גרועות בטלויזיה בזמן שהוא מלטף את שיערי, מישהו שיביא לי פלסטר כשאני חותכת את עצמי בהכנת הסלט. מישהו שירצה לחלוק איתי חיים משותפים ויכיל אותי ולא יימאס לו ממני ולא יגיע למצב שהוא זורק אותי כמו טמפון משומש. אני נשבעת שאפנק אותו, אני נשבעת שאתן לו את הנשמה שלי, אני נשבעת שאבין אותו ואת השריטות שלו ואשאיר את דלת השירותים סגורה אם זה חשוב לו.
אני יודעת שאני לא בת 50, אבל אני כבר לא בת 16, לא בת 19 ולא בת 22. אני כבר בת כמעט 28. אני רוצה להביא ילדים לעולם. אני לא רוצה להזדקן לבד. אני גם לא רוצה להיות אימא זקנה לילדים צעירים. אני לא רוצה להמשיך לגור עם שותפים. אני לא רוצה לגור לבד. אני רוצה לגור עם מישהו שיהיו לי חיים משותפים איתו.
וכן, יש לי חברי נפש איתם אני נפגשת לעתים קרובות, אבל עוד כמה שנים, כולם כבר יתמסדו ויתחילו להקים בית ולהקים משפחה וכבר לא יהיה להם זמן להיפגש כל שני וחמישי כדי לשבת על אייס קפה ב"ארומה". אנחנו לא ננתק קשר, אבל הקשר בינינו יהיה השני בחשיבותו אחרי הטיפול בילדיהם ובזוגיות שלהם. אני לא רוצה להיות כמו דודה שלי, אלמנה ללא ילדים, שמתעלקת על האחים שלה בשבתות וחגים. הם אוהבים אותה, אבל אני חושבת שהיו מעדיפים להקדיש את מרב תשומת לבם לילדיהם ונכדיהם ולא לאחותם הבודדה, שיושבת לבד כמו כלב בדירה ישנה ומתפרקת.
אני לא יודעת מה לעשות.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
