היי,

לפני כמה ימים קראתי כתבה. בכתבה היה מסופר על נערה אוטיסטית בת 15 שעלתה למטוס יחד עם הוריה. מה שלא צוין בכתבה, אבל אני יודעת מידע כללי, זה שאחד המאפיינים העיקריים של אוטיזם זה קבעונות ובמיוחד בתחום של אוכל. יש למשל אוטיסטים שאוכלים כל יום שני רק ירוק וכל יום שלישי רק לבן, כמתואר בספרה המעולה של ג'ודי פיקו "חוקי הבית".

בקיצור, אימא של הנערה הוציאה לה אוכל, הנערה האוטיסטית סירבה לאכול אותו כי לא היה מספיק חם או משהו כזה והתחילה לאבד סבלנות ולעשות רעש, מה שהפריע לנוסעים האחרים. בסופו של דבר, האם ביקשה שיביאו לבתה אוכל ממחלקת עסקים. בתה האוטיסטית אכלה את המנה שהביאו לה ממחלקת עסקים, נרגעה, הפסיקה לעשות רעש, כולם צפו בסרט והכול היה טוב בעולם.

ואז הטייס מצא לנכון להנחית את הטיסה בנחיתת חירום כדי להוריד את הנערה האוטיסטית ואת הוריה מהמטוס. כשהם סירבו - הביא עליהם מאבטחים חמושים. כששאלו למה - אמרו להם שהנערה גורמת לטייס "להרגיש לא בנוח" ושזה "לבטיחות הנוסעים."

הזדעזעתי עד עמקי נשמתי מהכתבה ומיד קיוויתי שיפטרו את הטייס לאלתר ושיזמברו אותו עם תביעה של מליונים. להפתעתי, לחרדתי ולעצבי העמוק, ראיתי שמרבית המגיבים לכתבה לא הסכימו איתי.

מישהי כתבה בתגובה לכתבה, שבטיחות הנוסעים קודמת לכל, שהיא סומכת על שיקול דעתי של הקבינט ושהיא מעדיפה שינקוט משנה זהירות ויוריד מאה נוסעים מהמטוס שלא צריך להוריד אותם, מאשר שפעם אחת ישאיר מישהו שיזיק לנוסעים.

ואני אומרת: מה זה הזיון שכל הטהור הזה? הנערה לא הוציאה סכין, היא לא הרביצה לאף אחד, היא לא הוציאה אקדח, היא לא איימה לפגוע באף אחד. היא פשוט עשתה רעש.

עוד כותבת המגיבה הסתומה הזו זה שגם בלי שום קשר לביטחון, יש לנוסעים האחרים "זכות לשקט ושלווה" ושכמו שהוריה של הנערה מצפים להתחשבות הסביבה כלפיהם וכלפי בתם האוטיסטית, כך גם הם צריכים להתחשב בסביבה. ושאם הם ידעו שבתם עלולה להתנהג ככה - אז היו צריכים "או לתת לה משהו להרגעה" (ואני אומרת, מה זה לעזאזל משהו להרגעה??? לסמם אותה!!!) או לא לעלות אותה למטוס.

ואני זעמתי ונפגעתי מהתגובה הזו מאד מאד. מליוני תינוקות וילדים קטנים עולים לטיסות מדי יום. הם עושים רעש ובוכים ואיש לא מעלה על דעתם להנחית את הטיסה בנחיתת חירום ולהוריד אותם.

אם נפעל על פי שיטתה של הכלבה הזו, אז כשיהיו לי ילדים בעזרת השם, אני אצטרך לסמם אותם לפני כל יציאה למקום ציבורי או לקחת אותם למקומות ציבוריים כי לסביבה יש "זכות לשקט ושלווה."

כל מי שאני מספרת לו את מה שכתבתי עד כה, אומר לי שבטח יש פרטים שלא נחשפו בכתבה ושאני לא מודעת אליהם. אני מסכימה שבוודאות יש עוד פרטים, אבל לא יכולה להעלות על הדעת פרט שהיה משנה את דעתי בעניין. הרי אם לנערה היה סכין - זה היה נכתב בכתבה. היא ישבה בין שני אנשים מבוגרים שהשגיחו עליה. היא נרגעה אחרי שנתנו לה את האוכל. מה כבר עוד היה יכול לקרות שם, שהיה משנה את דעתי לגבי זה שהם מניאקים שמפחדים מהשונה?

לפי דעתי, אם נפעל על פי שיטתו של הטייס, אז בוא נבנה מרתף עמוק. נשכן שם את כל האוטיסטים וכל המפגרים וכל הנכים ועל הדרך גם את כל אלה שרחמנא לצלן, הם יהודים או/ו שחורים. ולמה לעצור שם. אפשר להכניס את כל השמנים, או את כל אלה שיש להם עגילים בפנים ואחרי זה גם את כל אלה שיש להם פלטפוס או משקפיים. ואחרי זה גם את כל ההומוקסואלים.

היטלר הרי לא הרג רק יהודים. הוא הרג גם נכים וגם הומואים וגם צוענים. הפתרון שלי יותר הומני משלו. בוא לא נהרוג אותם. רק נכניס אותם למרתף. אני אפילו מוכנה להיות לארג'ית ולביא להם לחם ומים. אבל לא ג'בטה, אלא לחם פשוט ויבש ולא מים מינרלים, אלא מים מהברז ולא מהברז של ירושלים, שם המים טובים אלא מהברז של גוש דן, שם המים לבנים.

אני רגישה במיוחד לתחום בימים אלה, כי יצא במקרה שכמה אנשים, שהחברה הישראלית תופסת אותם כחריגים, דיברו איתי לאחרונה.

הבחור האתיופי שיצאתי איתו לא מזמן, סיפר לי שהוא עובד בחברת החשמל ושכל הזמן אנשים אומרים לו:"וואו!!!אתה אתיופי ואתה עובד בחברת החשמל???בטח יש לך קומבינות!!!"

וחברה שלי מהעבודה, היא הקלדנית הכי טובה בבית משפט לפי דעתי, אבל בגלל שיש לה קרחת ועגילים בלחיים, קלדניות אחרות הפיצו עליה שמועה שהיא חברת כנופיה.

ו-מ, הבחור שאיתו יצאתי עד אתמול, שהוא האיש הכי עדין שהכרתי מימיי שלא יפגע בזבוב גם אם הזבוב יפגע בו. אבל בגלל שהוא שמן ויש לו קרחת וזקן צרפתי וקעקועים בזרועותיו האימתנות - אנשים עוברים לצד השני של המדרכה, כי הם מפחדים שהוא חבר מאפיה או משהו כזה.

למדה איתי לתואר מישהי משותקת בארבע גפיים, עם מכונת הנשמה, שלא יכלה להזיז גם את הצוואר. בשנה השלישית של התואר נתקעתי מבלי שיהיה לי עם מי לעשות סמינריון (עבודת גמר גדולה) וגם איתה אף אחד לא רצה לעשות, אז המרצה הכריח אותנו לעשות ביחד. בהתחלה עבר לי בראש שהיא תעכב אותי, אבל הסתבר שהיא חכמה, חרוצה ותותחית ורק בזכותה קיבלתי את ה100 היחיד שקיבלתי בתואר. והמרצה, עם פאקינג דוקטורט בפסיכולוגיה, היה מדבר אליה בצרחות כאילו היא חירשת או מפגרת.

אגב, הבחורה הזו שלא יכלה לעשות דבר מלבד למצמץ ולדבר לא ברור, מעולם לא ראתה את עצמה כמסכנה. היא אמרה שיש לה משפחה שאוהבת אותה, חברים שאוהבים אותה, קורת גג והשכלה אקדמאית. ישר אחרי תואר ראשון היא המשיכה לתואר שני ובפייסבוק שלה ניתן לראות אותה בכל תמונה חוגגת עם חברים אחרים.

זכרונה לברכה. נפטרה לפני שנה מכך שמחלת ניוון השרירים ניוונה לה גם את הריאות. היא הייתה רק בת 24. יהי זכרה ברוך.  במותה ציוותה לנו את החיים.

וגם אני סובלת מהתופעה הנוראית הזאת של הפחד מהשונה. אני לא יכולה לספר לאף אחד, מלבד לחבריי הקרובים ולמשפחתי הקרובה, שאני על הספקטרום, כי עדיין מרבית האנשים מדמיינים מישהו שדופק את הראש בקיר ועושה קקי במכנסיים, כשהם מדמיינים אוטיסט.

ואני גם מפחדת, ובצדק, שאם אדם שלא מכיר אותי, ישמע על ההתחלה שאני על הספקטרום האוטיסטי, אז הוא יקשור כל מילה וכל תנועה שלי לספקטרום. ואני הרי לא ספקטרום. אני נונה.

עשיתי לפני כמה ימים משהו שעלול לסבך אותי, אבל גם אם הוא יסבך אותי - זה היה שווה את זה ואני לא מתחרטת לרגע. ומעשה שהיה כך היה:

לפני כמה ימים היה דיון בבית משפט, שאחת מהצדדים לתביעה בו, הייתה כל כיסא גלגלים. באולם בו אני עובדת, אין נגישות לכיסאות גלגלים, כי אחרי שפותחים את הדלת, צריך לעשות שתיים-שלוש צעדים ואז לרדת ארבע-חמש מדרגות.

בפעם הקודמת שהייתה מישהי בכיסא גלגלים, אז השופט הורה שהיא תשב בכניסה לאולם, כמו קבצנית בפתח ותחקר אותה בצרחות מהצד השני של האולם. כל כך לא מכובד לפי דעתי.

אבל הפעם זה לא היה אפשרי. גם כי הגב' סובלת מבעיות שמיעה ולכן לא יכלה לשמוע אותו מהצד השני של האולם וגם כי כיסא הגלגלים שלה היה רחב מדי כדי לעבור בכניסה לאולם.

עורכי הדין, אפילו עורך הדין של הצד שלה, הציעו שפשוט לא תהיה נוכחת, אבל היא התעקשה ובצדק, שיש לה זכות להיות נוכחת בדיון שיעסוק בעניינה, ולכן לא היה מנוס אלא למצוא אולם אחר.

ואני אומרת, מילא אם היינו סקטור פרטי. גם אם היה מדובר בעסק פרטי שאין בו נגישות לנכים, זה לא היה בסדר, אבל ניחא. אבל אנחנו סקטור ציבורי. מדובר בבית משפט. יש לנכים זכות מלאה שמוסדות המדינה יהיו נגישים אליהם. מוסדות המדינה אמורים לשרת את כולם, אבל מסתבר ש"אמור" זה שם של דג.

בקיצור, מצאו אולם אחר. זה היה כרוך בהרבה טררם ובירוקרטיה, אבל מבחינתי היה מובן מאליו. כל האחרים התנהגו כאילו הם עושים לה טובה, אפילו עורך הדין של הצד שלה. זה הרתיח אותי.

אגב, הסכמתי לדחות את ההפסקה שלי, כי היא חיכתה שם כבר שעה וחצי, ולא רציתי שתמשיך לחכות עוד חצי שעה.

ואז הגעתי לאולם. בזמן שהדלקתי את המחשב ועשיתי את ההכנות לתחילת הדיון (אני חייבת להכנס לפני השופט כדי להעלות את המחשב ולכתוב את שמות הנוכחים ולוודא שהכול בסדר ומוכן לתחילת דיון) אז שמעתי את עורכי הדין מתלוננים שהמעבר לאולם אחר מעכב אותם. האישה ישבה שם בכיסא גלגלים וכולם התייחסו אליה כמו אל מצורעת. השופט עדיין לא נכנס.

אמרתי לעורך דין מול כולם:"אתה יודע שיש אפילו סניפים של ביטוח לאומי שאין בהם נגישות לנכים?" והוא, חושב שהוא מצחיק, אמר לי:"אז מה? הם לא צריכים להתערבב." ואז כבר לא יכולתי להתאפק ואמרתי לו:"אז בוא נבנה מרתף ונשים בו את כל הנכים, כל האוטיסטים, כל המפגרים, כל החירשים וכל העיורים, כבולים לקיר מריירים. על הדרך נשים שם, רחמנא לצלן, את כל היהודים וכל השחורים וכל ההיספנים. ואז גם את כל השמנים וכל הסובלים מאפילפסיה."

הוא היה נבוך.

ואז הוספתי:"אבל אתה יודע מה הבעיה?"

והוא שאל נבוך כולו:"מה?"

ואני אמרתי:"הבעיה היא שאז אף אחד לא יישאר מחוץ למרתף. אתה מכיר מישהו בלי פלטפוס או/ו משקפיים או/ו הפרעת קשב?"

והוא נאלץ להסכים איתי שלכל אחד יש משהו.

הצד השני היה נראה כאילו הוא עומד להרוג אותי, אבל לא מעניין אותי. כאמור, אני עלולה להסתבך בגלל זה, אבל גם אסתבך - זה היה שווה לי.

ואז השופט נכנס, היה דיון במהלכו האישה בכיסא גלגלים לא פצתה פה. הדיון נמשך בערך עשר דקות, כי היה רק בעניין טכני (ולכן עורכי הדין טענו שהיא לא חייבת להיות שם, אבל אני חושבת שהייתה לה זכות מלאה להיות בדיון, גם אם הוא בעניין טכני, כי הרי זה בקשר למשהו שנוגע אליה) ואז הסתיים ואז שמעתי את קולה בפעם הראשונה כשפנתה אליי ואמרה:"אני יכולה לדבר איתך רגע ביחידות?" ואני אמרתי:"אני לא יכולה לדבר איתך על התיק, אבל אשמח לדבר איתך על דברים אחרים." ואז כולם יצאו ואני נשארתי איתה לבד.

האישה אמרה שרצתה לדבר איתי, כי הבינה מדבריי שנושא אנשים עם צרכים מיוחדים קרוב ללבי. סיפרה לי שהיא לא נכה מלידה, אלא נכת צה"ל ואז פרצה בנאום ארוך, בו נתנה לי אינספור דוגמאות לאיך החברה מתייחסת אליה בצורה מזעזעת. סיפרה איך מדברים אליה בצרחות ולאט, כאילו היא חירשת או מפגרת, סיפרה איך עשתה תואר במשפטים לפני עשר שנים, אבל היא לא עורכת דין, כי לא יכלה לגשת לבחינות לשכה, כי לא אישרו לה הפסקות שדרושות לה בגלל הנכות. היום אישרו לה, אבל היא הייתה צריכה לחכות עשר שנים בשביל זה. סיפרה איך לא נתנו לה להיות במחלקת עסקים בטיסה, בטענה שהיא:"תזהם את המחלקה." סיפרה איך כמעט בכל מקום אין נגישות לנכים. סיפרה איך עורכי הדין התייחסו אליה בצורה מחפירה, אפילו עורך הדין, שאמור להיות בצד שלה, כי הוא מייצג אותה. סיפרה איך באיזשהו מקום הציעו לה ששני גברים זרים יאחזו בה משני צדדיה, כדי שתוכל "לעמוד" ולהשתין. וסיפרה עוד מלא דוגמאות ליחס מבזה של הסביבה.

ואני, למרות שאני אף פעם לא מספרת את זה לאנשים שזה עתה הכרתי, סיפרתי לה שאני על הספקטרום. ואמרתי לה שהחברה מתייחסת כמו למצורעים לא רק לאנשים עם צרכים מיוחדים, אלא לכל מי שנראה להם שונה: סיפרתי לה על הבחור האתיופי שעובד בחברת החשמל ואנשים חושבים שהוא שם בגלל קומבינות. סיפרתי לה על מ, האדם הכי עדין שהכרתי, שחושבים שהוא חבר מאפיה בגלל המשקל והקרחת והקעקועים. סיפרתי לה על הקלדנית המעולה שהקלדניות האחרות הפיצו עליה שמועה שהיא חברת כנופיה בגלל הקרחת והעגילים, סיפרתי לה על מקרה הנערה האוטיסטית במטוס, סיפרתי לה על הבחורה הנכה שלמדה איתי בתואר, שלא ראתה את עצמה כמסכנה כי יש לה חברים אוהבים ומשפחה אוהבת ולימודים, והאישה אמרה שגם לה יש משפחה וחברים ושהיא גם עוסקת בטניס תחרותי.

היא אמרה שאלה שמתייחסים ככה אלינו בצורה מבזה, הם הנכים והאוטיסטים בעצמם. והסכמתי איתה.

היא חיבקה אותי. חיבקתי אותה בחזרה.

אמרתי לה שהמצב משתפר. אומנם לאט, לא מספיק מהר ולא מספיק טוב, אבל לאט-לאט משתפר.

לפני 50 שנה היו מאשפזים ילדים עם אספרגר בבית חולים לחולי נפש והיום ילדים עם אספרגר, מקבלים מספיק עזרה כדי להתחתן ולהביא ילדים בבגרותם. עדות לכך היא גם שאני עובדת מדינה ולא כלואה באיזה מוסד.

גם אמרתי לה שאימא שלי אומרת שכמו שלפני עשרים שנה זה היה בושה שתהיה לך הפרעת קשב וריכוז והיום מכריזים על זה ברש גלי, כך בעוד עשרים שנה אנשים יכריזו ברש גלי שהם על הספקטרום ואיש לא יחשוב שזה מוזר.

ואז אימא שלה נכנסה לאולם ואמרה לה שהגיע הזמן לזוז. יצאנו ביחד מאולם ואמרתי לה שנתראה במרתף. היא אמרה שתשמח, אם זה אומר שנוכל לבלות ביחד עוד. אמרתי לה שאני אהיה במרתף יותר עמוק ממנה, כי היא רק על כיסא גלגלים, אבל לי יש פלטפוס, יש לי לקות למידה, יש לי הפרעת קשב וריכוז, אני על הספקטרום האוטיסטי, היו לי פעם משקפיים אבל עשיתי לייזר ואני גם, רחמנא לצלן, יהודיה. אה, וגם הייתי בדיכאון פעם. דיכאון זו מחלת נפש.

היא אמרה שגם היא הייתה בדיכאון פעם ושהיא לא רק על כיסא גלגלים, אלא גם מתעוורת, עם בעיות שמיעה ועל בעיות ניוון בזרועות (באמת שמתי לב שיש לה תחבושות על זרועותיה), אז אמרתי לה שנהיה באותו מרתף ואולי אפילו יקשרו אותנו באותו חבל. והיא צחקה. ואמרה שאם כך, אז תשמח להכנס למרתף, כי היא רוצה לבלות איתי עוד.

ואז נכנסנו למעלית והיא סיפרה שפעם, כשהייתה במעלית צפופה ולא היה מקום גם לכיסא גלגלים שלה וגם לאנשים האחרים, אז מישהו הציע שיישב לה על הברכיים. אמרתי לה:"נו, זה כי הוא נמשך אליך. אישה יפה כמוך. איך לא הבנת שהוא רק רוצה להיות קרוב אליך." והיא נורא צחקה.

ואז יצאנו החוצה ואימא שלה אמרה שהיא הולכת להביא את הרכב אז שהאישה תחכה שם ועוד מעט תלך לרכב ואמרתי לה:"איך את תלכי?" והיא נורא צחקה ואמרה שלפעמים אנשים מציעים לה "לקפוץ אליהם" ואיך היא תקפוץ.

היא אמרה משהו לגבי זה שזה לא בסדר שהחניון לא זמין לנכים ואני אמרתי לה שבשביל מה היא צריכה אוטו, הרי יש לה גלגלים משלה.

היא אמרה שהיא ואימא שלה נוסעות לירושלים, אז סיפרתי לה שאני מירושלים ותמיד ביאס אותי שאין שם ים וסיפרתי לה על מקרה, בזמן שלמדתי לתואר, שאמרתי למישהי שאני הולכת לחרוש למבחן כל הסופשבוע ולא להפגש עם חברים ואז כתבתי בפייסבוק:"אני בי-ם". והסתומה לא הבינה שאני בירושלים, אלא חשבה שאני בחוף הים אז הגיבה לי שמה אני עושה שם, הרי אני צריכה ללמוד למבחן. אז האישה אמרה:"אין שכל - אין דאגות." אז אמרתי לה בצחוק שהיא צריכה לדעת.

היא ביקשה שאוסיף אותה בפייסבוק, אבל אמרה שאין לה תמונת פרופיל ואמרתי לה שברור שלא כי:"מה, את רוצה להבהיל את האנשים?" והיא נורא צחקה.

ואז היא כבר הייתה חייבת ללכת (להתגלגל) והיא נפרדה ממני בחיבוק נוסף ובמילות הערכה וחיבה רבות.

אגב, העוזרת המשפטית קראה לי יותר מאוחר באותו יום ושאלה אותי על מה דיברתי עם האישה הזו, כי אסור לי לדבר איתה על התיק.

ואמרתי לה את האמת. שלא דיברנו על התיק. אמרתי לה שדיברנו על זה שאין נגישות לנכים בשום מקום ושבכל מקום מתייחסים אליה כמו אל מפגרת.

אז העוזרת המשפטית שאלה אם האישה רצתה לשבח אותנו.

ואמרתי לה את האמת: שלא, שהיא רצתה לשבח אותי.

אז העוזרת המשפטית שאלה אם רצתה לשבח אותי על זה שישר אמרתי לשופט שצריך למצוא לה אולם אחר ועל כך שהייתי רגישה אליה, ואמרתי שכן. הוספתי ואמרתי שמרבית חבריי הם עם צרכים מיוחדים, אז תמיד אהיה רגישה לשונה.

אז העוזרת המשפטית אמרה שכל הכבוד לי. שהיא שמעה איך אמרתי לה שאני לא יכולה לדבר איתה על התיק ושזו הייתה התנהגות מאד מקצועית.

ואני הודיתי לה.

אז אולי אני לא אסתבך בגלל העניין הזה. מצד שני, העוזרת המשפטית לא שמעה מה אמרתי לעורכי הדין על המרתף.

אבל שוב, גם אם אסתבך, זה היה שווה את זה.

אגב, גם אני חוטאת לפעמים בשפיטת השונה. עם כל הנאומים האלה שאני דופקת על זה שצריך לקבל את השונה, אז גם אני, אחרי שסטו זרק אותי בהודעה, זרקתי משפט שתוכנו:"אפילו שמן פוזל לא רוצה אותי!" אבל זה היה כי נפגע לי האגו. מה לעשות שגם אני אנושית. אני משתדלת להמנע ממשפטים כאלה ומראייה נוראית ומתנשאת כזאת על האנשים האחרים בעולם.

שבת שלום.

שלכם,

נונה.