היי,
היות שבית המשפט נמצא בפגרה - אין דיונים מלבד צווים ומעצרים. הפגרה התחילה בסביבות 25.7 ותסתיים ב6.9. בשבוע הראשון והאחרון יש לכל שופט תורנות של תביעות קטנות ולפיכך עבדתי מאד קשה בשבוע הראשון של הפגרה ואעבוד מאד קשה גם בשבוע האחרון של הפגרה. בין לבין אין דיונים מלבד צווים ומעצרים. לפיכך, מגיעים בבוקר, מחתימים כרטיס, לא עושים כלום במשך 8.5 שעות ואז שוב מחתימים כרטיס. קלדניות שהן אימהות לקחו חופש, אבל היות שלי אין ילדים, החלטתי שאקח חופש רק אם אסע לאילת או משהו כזה, כי אם זה לשחק בפלאפון בבית או לשחק בפלאפון בעבודה - אני מעדיפה לשחק בפלאפון בעבודה ולקבל על זה כסף. חבל על ימי החופש שלי. זה לפחות מה שחשבתי. תכננתי לנסוע לאילת או לצפון עם דולי חברתי, שהייתה פעם הסומכת שלי, אבל בסוף זה לא יצא לפועל. אחרי כמה ימים של בהייה באוויר בעבודה, הגעתי למסקנה שכדאי שאקח בכל זאת כמה ימי חופש ופשוט אלך לים ואעשה מני דברים כיפים בימים האלה, גם אם אני לא נוסעת לחופשה. אז לקחתי חופש לכל השבוע הנוכחי.
בנתיים בימים האחרונים ביליתי ככה:
ביום חמישי עשיתי מסיבת יומולדת במסעדה בת"א. לשמחתי הרבה, התייצבו 16 חברים שלי. חלק מהאנשים באו מרחוק ועשו הקרבות. זה מזה ריגש אותי. יש לי חברים מקסימים. מאד החמיא לי איך כולם התייצבו בלי שאלה. מצד שני, כל אחד ואחד מהם יודע שאני הייתי עושה אותו דבר למענו. היחידה שביטלה ברגע האחרון זו דולי, כי אמרה שקרה איזה מקרה חירום לאימא שלה. כל השאר, כל אלה שהיה לי חשוב שיגיעו - הגיעו. קיבלתי הרבה מתנות (כנראה אנשים רומזים לי שאני מסריחה, כי קיבלתי הרבה בשמים וקרמים
), קיבלתי ספר, קיבלתי עציץ, קיבלתי שוקולדים. בקיצור, היה מדהים.
הגעתי למסקנה שעם כל כמה שקשה איתי לפעמים ויש בי הרבה תכונות מעצבנות, כנראה אני עושה משהו נכון, אם כל כך הרבה אנשים אוהבים אותי.
אחרי המסיבה ידיד שלי מהסדנא בא לישון אצלי. אני חושבת שהגיע הזמן שאמצא לו כינוי בבלוג. אקרא לו ק. הזמנתי אותו לישון אצלי, כי כבר לא היה לו אוטובוס לביתו, שנמצא ביישוב קרוב לירושלים. תכלס ק הגשים לי חלום שלי. הוא רצה לישון איתי באותה מיטה, להתכרבל איתי ולחבק אותי, אבל לא רצה שנקיים יחסי מין. תכלס, הסיבה העיקרית שאני בכלל מקיימת יחסי מין היא בשביל החיבוק שאחרי, ו-ק סיפק לי את זה. בפעם הקודמת שבא לישון אצלי, אחרי שראינו הצגה עם החבר''ה של הסדנא (גם כי לא היה לו אוטובוס), אז ניסיתי לפתות אותו בכל דרך אפשרית ובסוף התקלחנו ביחד וכן קצת נגענו אחד בשניה וכן התחבקנו עירומים, אבל הפעם לא עשינו שום דבר בכלל, מלבד לישון באותה מיטה. הוא לבש בוקסר ואני החלפתי לפיז'מה (אומנם החלפתי בגדים מולו אז הוא ראה לי לרגע את השדיים, אבל זה שטויות), ישנו באותה מיטה, בלי שום מגע מיני.
בבוקר של יום שישי, התחבקנו והתכרבלנו, אחר כך התקלחנו ביחד, אבל בלי שום מגע בכלל וגם המקלחת הייתה רק לכמה דקות. ואז נסענו ביחד להיפגש עם החבר'ה של הסדנא. זו הייתה הפגישה האחרונה של הסדנא.
בניגוד לכל הפגישות הקודמות של הסדנא, שהיו במקום קבוע, אז לכבוד הפעם האחרונה של הסדנא, הפעם ישבנו בבית קפה בנמל ת"א. אנחנו שישה חבר'ה, שדרך אגב כולם הגיעו ליומולדת שלי ערב לפני כן, חוץ מאחד. אפילו המנחה, בת ה76, הגיעה למסיבת יומולדת שלי ערב לפני, מה שמאד ריגש אותי. איזו חמודה.
בפגישת סיום דיברנו וצחקנו (כבר עשינו שיחות סיכום בפגישה שלפני זה ואני כתבתי פרוטוקול, ממש כמו בבית משפט), אז הפעם הייתה אווירה חופשית, של מסיבת סיום. אחרי כך המנחה ביקשה שכל אחד מאיתנו "ייתן מתנה" כהגדרתה לאחרים, כלומר כל אחד יגיד לכל אחד מהאחרים מה הוא חושב עליו. הדברים שהאנשים אמרו עליי גרמו לי פשוטו כמשמעו לבכות. זה היה ממש מרגש. חיבקתי את כולם בהתרגשות.
אחרי הפגישה נסעתי עם ק לירושלים (בהתחלה הוא היה גר במרכז, ולפני איזה חודשיים חזר לגור עם אימא שלו, ביישוב קרוב לירושלים, אז כל יום שישי אחרי הסדנא אנחנו נוסעים ביחד לירושלים, אני להורים שלי והוא לאימא שלו).
בבית של ההורים, קיבלתי גם מההורים שלי ומהאחיות שלי מתנות.
ביום שבת נחתי. זה היה התאריך יומולדת שלי וקיבלתי המון הודעות וואטספ ממשפחה וחברים וגם ברכות על הקיר בפייסבוק וטלפונים. שוב הגעתי למסקנה יש לי משפחה וחברים מדהימים.
ביום ראשון אימא הזמינה אותי לספא. עשו לי עיסוי מפנק, שחיתי עם אימא בבריכה (לא הייתי בבריכה מאז הסתיימו לימודי ההידרותרפיה והדרכת השחייה לפני שנה בדיוק. גיליתי שהשחייה שלי ממש טובה, בזכות הלימודים של שנה שעברה. אומנם לא מספיק טוב כדי להיות מדריכת שחייה, אבל מדהים יחסית לעצמי. נזכרתי שזאת שלימדה אותנו הדרכת שחייה אמרה שאם הייתי מגיעה בתור תלמידה לשחייה - היו הכי גאים בי בעולם, כי התחלתי את הלימודים לא יודעת איפה זה רגל ימין ואיפה יד שמאל וסיימתי כשיש לי "ארגז כלים" כהגדרתה לשחות בעצמי שלוש פעמים בשבוע, אבל זה לא מספיק כדי להיות מדריכת שחייה. גם הרכזת של ההידרו אמרה, שאם הייתי מגיעה בתור מטופלת להידרותרפיה ולא בתור סטודנטית שמטרתה להפוך להידרותרפיסטית, אז היו הכי גאים בי בעולם כי אם התחלתי ברמת מוטוריקה 0 אז בסוף השנה הייתי 4, אבל בשביל הידרותרפיסטית צריך 10. בכלל, הגיע הזמן שאשווה את עצמי רק לעצמי. זה כמו שהטילו עליי ועל חברה שלי מהעבודה איזה פרויקט מזכירות בשבוע שעבר. יש לה חוש טכני פי מליון טוב בשבילי, וקינאתי בה שהיא עושה את המטלה הרבה יותר מהר וטוב ממני, ואז הגעתי למסקנה שאם אתחיל להשוות את עצמי לאחרי, אין לזה סוף. הגעתי למסקנה שהעיקר זה שביום הראשון לקח לי חמש שעות לסיים דף וביום השני שעה לסיים דף, מה זה משנה שלה לקח עשר דקות לסיים דף), הייתי עם אימא גם בספא ובג'קוזי.
בערב הלכתי לארוחה טבעונית במסעדה צמחונית עם ידידי אנג'ל. הוא לא היה יכול להגיע למסיבה בת"א ביום חמישי, אז הוא הזמין אותי לארוחה בירושלים. טבעונית כי הוא טבעוני. היה מאד נחמד. אני מאד אוהבת את אנג'ל. אנחנו ידידים כבר יותר מעשר שנים.
ביום שני (היום) ישנתי עד הצהריים ואז חזרתי למרכז. קבעתי לראות בערב שלוש דירות (אחת בגבעתיים עם שותף בן 28 שנשמע מקסים בטלפון, אחת בגבעתיים עם מישהי שנשמעה לי בטלפון בחורה מעפנה ועוד אחת ברמת גן עם בחור שהוא גם בעל הדירה. הייתה איזו דירה שהחלטתי לא ללכת לראות, רק כי הבחור בטלפון, שנשאר שם בתור שותף, נשמע אנטיפת), כי אני עוברת דירה בחודש הבא.
זה סופי ומוחלט שזו דירה תהיה ברמת גן-גבעתיים, זה סופי ומוחלט שזה יהיה עם שותף, זה סופי ומוחלט שאף פחוס ואני מפרקים את החבילה אחרי שלוש שנים, וכל אחד יעבור לדיר אחרת, עם שותף אחר.
משהו שאמרתי לאף פחוס, לפני שלוש שנים, כששנינו חיפשנו דירה, זה שאם הוא עובר לגור לבד או או אני עוברת לגור לבד אז ניחא, אבל מה ההיגיון שהוא יעבור לגור עם שותפה זרה ואני אעבור לגור עם שותף זר, במקום שנחפש דירה ביחד. אמרתי לו גם לפני שנתיים וגם לפני שנה, בספטמבר, כשהשכירות בדירה שלנו הסתיימה והתחדשה, שאם הוא עובר לגור לבד אז סבבה, אבל למה שיעבור לגור עם זר, במקום איתי. בספטמבר הנוכחי שנינו בטוח עוזבים, כי נמאס לנו מהדירה המתפרקת, הישנה והלא משופצת שאנחנו גרים בה, אבל לא הבנתי למה שלא נחפש דירה אחרת ביחד. במילא שנינו מחפשים דירה עם שותף אחד ויש לנו את אותם קריטריונים בערך מבחינת מיקום ומבחינת שכר דירה ושאר הקריטוריונים, אבל כשאמרתי את זה לאף פחוס, הוא אמר שמיצה לא רק את הדירה, אלא גם השותפות ביננו. האמת שגם אני מיציתי, יש באף-פחוס הרבה דברים מעצבנים, אבל יותר מפחיד אותי לגור עם זר. אף-פחוס אמר שיהיה בסדר. הוא אמר שהוא רוצה שנמשיך להיות ידידים, ואני מאמינה לו. אנחנו ידידים כבר חמש שנים. (אגב, אולי בסוף במקרה נתחרה עם דירות, כי במילא יש לנו אותם קריטריונים לבחירת דירה).
האמת שיש לי המון חששות ליפול על שותף מעפן או על דירה מעפנה. יש לי תכונה גם בקשר לבחירת לימודים וגם בקשר לבחירת מקום עבודה וגם בקשר לבחירת דירה וגם בקשר לבחירת בנזוג, ללכת על הדבר הראשון שנקרה בדרכי. חיפושים נורא מתישים אותי. להיות באוויר נורא מתיש אותי. פעם חשבתי שאני שונאת שינויים. היום אני מבינה שזה פחות שנאה לשינויים ויותר שנאה לאי וודאות. אתן את זה בדוגמא קטנה ומטומטמת: אם מישהו יתקשר ויגיד לי שבוא ניפגש ב19:30 במקום ב19:00 אז אני לא אהיה מאושרת, אבל אקבל את זה, אבל אם מישהו יגיד לי שאולי ניפגש ב19:00 ואולי ב19:30 - זה נורא יערער אותי. כנ"ל, רק בהרבה יותר גדול ומשמעותי, לגבי עבודות ודירות וכל זה. כי זה לא תלוי רק בי. זה תלוי גם בצד השני. ויש מליון פסוקיות תנאי וכל הקטע נורא מפחיד אותי.
האמת שכל ספטמבר חיי מתהפכים על פיהם: למשל בספטמבר שלפני חמש שנים עברתי מירושלים לרמת גן, לעיר זרה, לגור עם ארבע בנות זרות, התחלתי מקום עבודה חדש, התחלתי שנה חדשה באוניברסיטה, סיימתי קשר של שנתיים וחצי וכל מי שהסתובבתי איתו היה חדש. או למשל בספטמבר שלפני שלוש שנים בבת אחת סיימתי את החובות לתואר, עברתי דירה והתחלתי מקום עבודה חדש (בחברת האשראי) ובספטמבר שלפני שנתיים פיטרו אותי מחברת האשראי, התקבלתי ללימודי הידרותרפיה והתלבטתי לגבי דירה.
אני מתנחמת בכך שהפעם לא כל תחומי החיים משתנים. אני עובדת באותו מקום עבודה כבר חצי שנה ואף אחד לא מתכוון לפטר אותי בקרוב וגם אני לא עומדת להתפטר בקרוב, אני לא מסיימת לימודים ולא מתחילה לימודים ולא מסיימת מערכת יחסים ולא מתחילה מערכת יחסים. זה רק הקטע של הדירה. והפעם זה לא מעבר מאיזור חיוג אחר, כלומר מירושלים למרכז, אלא מהמרכז למרכז. אחת הסיבות שהחלטתי להשאר באיזור של רמת-גן גבעתיים ולא להתחיל לחפש בפתח תקווה או בבת ים, זה שאין לי כוח להתרגל לאיזור חדש. את גבעתיים-רמת גן אני מכירה כמו את כף ידי, מכירה את התחבורה הציבורית ויודעת איפה יש בנק ואיפה יש סופר.אומנם מלחיצה אותי התכונה שלי ללכת על הדירה הראשונה שהצד השני יסכים לקבל אותי אליה, אבל הפעם אני אלחם בתכונה, אבדוק הרבה דברים, אתייעץ עם אימא לגבי החוזה, הגיע הזמן שאפסיק להדפק.
האמת גם שהתאכזבתי מעצמי, לא רק כי אף פחוס לא רוצה לגור איתי יותר, אלא כי הייתי בטוחה שבגיל 28 אגור כבר עם בנזוג. כבר שבע שנים, מאז הייתי בת 21, אני בטוחה שבספטמבר הקרוב אעבור לגור עם בנזוג. במיוחד בחמש שנים האחרונות בהן אני שוכרת דירה עם שותפים (בשנה הראשונה של התואר גרתי בירושלים ועשיתי נסיעות לרמת גן, בשנה השניה שכרתי דירה ברמת גן מול האוניברסיטה עם חמש שותפות, בשנה השלישית חזרתי לירושלים לארבעה חודשים ואז עברתי לגבעת שמואל, לגור עם עוד שני שותפים ועוד שותפה במשך שמונה חודשים ואז לפני שלוש שנים עברתי לדירה הנוכחית בגבעתיים). אבל כל אחד והקצב שלו. אני כל כך מקנאה בבנות, צעירות ממני, שלמדו איתי בתיכון או בתואר, ששמות תמונת פרופיל בפייסבוק בשמלת כלה. נראה שכולם מתחתנים. אבל אימא שלי הזכירה לי שבפייסבוק שמים רגעי אושר ולא רגעי עצב ולכו תדעו מה קורה שם בחדרי חדרים, א האקס שלי סיפר שהתחתן עם גרושתו רק כי כולם סביבו התחתנו אז השלה את עצמו שאהב אותה, למרות שלא אהב אותה, וזה נגמר בגירושים עם שלושה ילדים חרדים אז הוא אמר שמי שמתחתן כדי להתחתן - סופו להתגרש. ואני סתם רואה את זה בכל מקום מסביבי, כי זה מה שאני מחפשת. העובדה בשטח היא שיש המוני רווקות בנות 28 כמוני, במיוחד בת"א. כל זה טוב ויפה בתיאוריה, אבל אני עדיין מקנאה. אני מקנאה אפילו באחיותיי הקטנות, בנות ה20, על זה שיש להן רישיון נהיגה ולי אין. וזה לא שלי יש פחות רישיון אם להן יש רישיון. זה לא קשור אליי. זה לא משנה את מצבי במאום. כך זה שבנות מתחתנות - לא משנה את מצבי במאום.
אולי על בנות בגילי עוד איכשהו אפשר להגיד שיש מה לקנא, כי הן "תופסות" את כל הגברים הטובים, שהיו יכולים להיות שלי, אבל מה תגידו על זה שאני מקנאה באחותי בת ה20, לא רק על זה שיש לה רישיון, אלא גם על זה שיש לה חבר. יש לה חבר רציני, והם נמצאים אחד בתחת של השני בכל רגע נתון, שבו אחד מהם או שניהם בצבא. הבחור שורץ בבית הוריי יומם וליל בסופי שבוע. אני מחבבת אותו, הוא ילד טוב שבאמת מתייחס יפה לאחותי והיא באמת אוהבת אותו והוא אותה ואני מאחלת להם רק טוב, אבל מעבר לזה שלא נוח לי שאני לא יכולה לקחת מהמקרר בבית הוריי מה שבא לי (כי חלק מזה שלו), ושאני לא יכולה להסתובב בלי חזיה מתחת לחולצה כי לא נעים ממנו, או לדבר על ענייני האוטיזם שלי או להפליץ, כי לא נעים ממנו וגם צריך להיות בשקט כשהוא ישן ב12:00 בצהריים בעוד אחותי בצבא, וכשהמשכתי לדבר בקול בכוונה - זה גרם למריבה עם אימא שלי ועם אחות אחרת שלי (בכלל, זה שאני כל הזמן מדברת בקול יוצר המון חיכוכים בבית ההורים. תמיד מישהו שם ישן, לא משנה מה השעה ביום, ולי נורא קשה לדבר בשקט בגלל הפרעת הקשב שלי, כמו אדם שעם אוזניות שצועק כדי להתגבר על המוזיקה למרות שאחרים לא שומעים את המוזיקה, כך אני צועקת כי אני מנסה להתגבר על זה שרעשי הרקע נשמעים לי נורא חזקים, וגם כי אני לא שמה זין על רווחתם של אחרים), אבל אני מניחה שהדבר העיקרי הוא שאני מקנאה. אני בת 28 ולי מעולם לא היה חבר שרצה לבלות איתי ימים שלמים. בובי ואני היינו ביחד שלוש שנים והוא מעולם לא ישן איתי יותר מלילה אחד ברצף ומעולם לא ישן בבית הוריי בסופי שבוע, כי לא היה לו נעים שיראו אותו בבוקר. א ואני היינו ביחד יותר משנה והוא מעולם לא בא לישון אצלי בסופי שבוע. החבר של אחותי הפך לחלק מהמשפחה. כמו שבעלה של אחותי הגדולה תמיד אצלנו כשהיא באה לבקר, כך החבר של אחותי הקטנה תמיד אצלנו, ואני מקנאה, כי אני מבוגרת ממנה בשבע שנים וחצי, ולי מעולם לא היה קשר רציני כמו שלה יש בגיל 20. אבל שוב, אין טעם להשוואות. כל אחד והחיים שלו. הלוואי והייתי מצליחה ליישם את זה ולא רק לחזור על זה בלי תוכי.
אגב, התלבטתי אולי לעבור לגור עם דולי (החברה שלי שהייתה הסומכת שלי פעם), אבל בסוף היא נשארת בדירה הנוכחית שלה. מזל, כי הבחורה הפכפכה. גם לא בטוח שנמשיך להיות חברות בכלל. היא הבריזה מהיומולדת שלי בטענה שקרה משהו לאימא שלה וכבר חשבתי שאשפזו אותה ואז הסתבר ששיקרה, היא גם מחקה אותי בפייסבוק ושיקרה שיש לה בעיות טכניות וגם ביטלה את זה שהיינו אמורות ללכת היום לים, בטענה שהיא צריכה קצת זמן עם עצמה. אני יודעת שהיא בחורה טובה ושהיא באמת אוהבת אותי, אבל לא מתאימה לי ההתנהגות הזו. אני ממש לא מתכוונת לרדוף אחריה.
אגב, יש גם לבחורים נטייה לחשוב שהם יכולים להרחיק ולקרב אותי כאוות נפשם ואני אחכה בזרועות פתוחות (וברגליים פתוחות).
סטו, הבחור שחיזר אחריי בטירוף באפריל ושיצאנו כמה פעמים ואז זרק אותי בהודעה, ניסה לחזור אליי (גם בהודעה) בערך חודש לאחר מכן ולפני שבוע שוב. השיחה (בהודעות כמובן) הלכה ככה. סטו כתב: "חלמתי עליך אתמול בלילה חח." ואני כתבתי: "מה?" והוא כתב: "פשוט חלמתי עליך חח", על זה לא הגבתי ואז הוא הוסיף: "אני רוצה שניפגש. את הבחורה שהיה לי הכי טוב איתה" ואני כתבתי: "אז לא היית צריך לזרוק אותי בהודעה". והוא כתב: "את צודקת ואני הכי מצטער בעולם" ואני כתבתי: "מעניין לי את התחת שאתה רוצה שניפגש. אני לא רוצה שניפגש." והוא כתב: "סבבה. לא רוצה - לא צריך." ואני כתבתי: "סבבה. ביי" והוא כתב: "ביי." אחר כך גיליתי שהוא ניסה לחזור גם לעוד מישהי שיצא איתה לפני שנתיים. התאוריה שלי שוב התבררה כנכונה, סטו לא רצה אותי כי אני נונה. הוא פשוט רצה חברה. גם עכשיו קשה לו בלי חברה.
גם בלאק, הבחור האתיופי שיצאתי איתו כמה פעמים, הרחיק וקירב אותי כמה פעמים. לפחות שלוש פעמים קרה שלמשל נעלב ממשפט מקרי שאמרתי ואז נעלם לי לשבוע ואחרי זה שלח לי: "מה קורה" וציפה שאקבל אותו בחזרה בזרועות פתוחות (ורגליים פתוחות). הטעות שלי הייתה שכל פעם הייתי עונה לו והוא היה מתחיל איתי וויכוח ולגרום לי להרגיש אשמה בהכול ולא נוח עם עצמי. בכלליות, האיש מומחה בלגרום לי להרגיש לא נוח. למשל, פעם הראיתי לו משקפי שמש חדשים שקניתי ושאלתי איך הם אז הוא הרצה לי שלא משנה איך משקפי שמש נראות, אלא רק שיגנו מהשמש, וזה, לדעתי, זיון שכל טהור, כי הרי יש סיבה שמוכרים משקפי שמש בכל כך הרבה דגמים. הוא אפילו רמז פעם שהוא כזה חתיך הורס, שכל בחורה תרצה, ושאני בחורה מלאה ועם המון בעיות, ולכן אני צריכה להעריך שהוד מעלתו יירק לכיוון שלי. בקיצור, בסוף הגעתי למסקנה שמילא אם היינו ביחד תקופה ארוכה והייתה אהבה הדדית אז אולי היה שווה לעשות שיחות "יחסינו לאן", אולי היה שווה לקחת פסק זמן, אולי היה שווה לנסות כל מני דברים, אבל אין סיבה להיאבק על קשר עם מישהו שראיתי אולי ארבע פעמים בחיים. ולכן בפעם האחרונה שהוא נעלם לי ואחרי כמה ימים שלח לי "מה קורה", פשוט לא עניתי לו. הוא המשיך ונדנד ונדנד במשך עוד כמה ימים, עד שהתייאש ועזב אותי סופסוף לנפשי.
לא שיש לי מה להיות יותר מדי גאה בהתנהלות שלי עם גברים. שכבתי לאחרונה עם מ, הבחור שיצאתי איתו לשבועיים ופיתחתי אליו רגשות עזים. הוא אומנם מתייחס אליי מאד יפה, אבל זה מתכון להיפגעות, כי זה גורם לרגשות לצוף שוב. אני כבר לא יודעת מה עדיף, כי שכבתי גם עם לוש (ההוא שהכרתי ב"טינדר" ויצאנו לדייט אחד, אם אתם זוכרים) והוא התייחס אליי אחד לאחד כמו מישהו שקבע תור לזונה, רק בלי החלק של הכסף. אבל עם כל אחד מהם זה קרה רק פעמיים. לא קיימתי יחסי מין בכלל בשבועיים האחרונים. לאט-לאט זה משתפר.
ואם נחזור לתיאורי הימים:
ביום שלישי אני אלך לפסיכולוגית ומשם לים עם דורה חברתי. אגב, מרפי מזה בנזונה. דורה הייתה מובטלת המון זמן ורצתה שנלך לים ולימי כיף, אבל אני עבדתי בזמן הזה. עכשיו שאני בשבוע חופש - דורה מצאה עבודה. מחר, אני מסיימת עם הפסיכולוגית ב16:00 והולכת ישר משם לים, והיא מסיימת את העבודה ב17:00 והולכת משם ישר לים, משמע אפשר ללכת לים גם בימים שאני עובדת, אני הרי מסיימת ב16:00 בדרך כלל, סתם חשבתי שצריך יום חופש בשביל זה.
ביום רביעי חברתי צוצו מזמינה אותי לארוחת ערב, לכבוד יומולדתי, כי לא יכלה להגיע למסיבה שהייתה ביום חמישי הקודם. אני בטוחה שיהיה מאד כיף.
ביום חמישי אסע חזרה לירושלים.
ביום שישי בצהריים אני הולכת למסעדה עם משפחתי. זו גם מסיבת יומולדת בשבילי וגם מסיבת שחרור לאחותי. אולי אחרי המסעדה גם נלך לטייל, אם מזג האוויר יאפשר.
בשלושת הימים האלה בטח גם אקבע לראות עוד דירות.
ביום שבת בטח אנוח.
ואז ביום ראשון אחזור על הבוקר מירושלים למרכז, לעבודה ולשגרה.
שיהיה המשך יום קסום.
שלכם,
נונה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
