היי,

לא כתבתי כאן כבר ארבעה חודשים וחצי, מאז היומולדת שלי. החלטתי עתה לעדכן כדי לסכם את שנת 2015. בניגוד לכל הסיכומים השנתיים האחרים (שמצויים כולם ברשימה בצד הבלוג תחת הכותרת "קורות חיים") שבהם חילקתי לקטוגריות של חודשים וסיכמתי כל חודש בנפרד, אז עתה אני מתכוונת לסכם לפי קטגוריות.

אז ככה:

התחום של עבודה

אני כבר כמעט שנה עובדת בתור קלדנית בבית משפט. בינואר עדיין עבדתי בסקרים ומאמצע פברואר אני שם. הגעתי לעבודה הזו אחרי כמעט שמונה שנים בשוק העבודה, בהן עבדתי ביותר מ-25 מקומות ותמיד פיטרו אותי אחרי זמן קצר, או שאני התפטרתי אחרי זמן קצר. 

זה מקום העבודה הראשון שבו אני מרגישה שאני על קרקע יציבה ושאיש לא עומד למשוך לי את השטיח מתחת לרגליים ואף אחד לא עומד לפטר אותי. אני גם ממש לא מתכוונת לעזוב. אני לא יודעת אם אשאר שם עד הפנסיה, אבל זה בהחלט נחמד להרגיש על חוף מבטחים ושמרוצים ממני ושגם אני מרוצה.

אני מצוינת בעבודה, מסתדרת היטב עם השופטים ועם הכול. יש קלדניות שלא אוהבות אותי, אבל לא מגיעים למקום עבודה כדי לרכוש חברים.

היה לי קשה בהתחלה. עברתי שלושה שופטים עד שהגעתי לשופט הקבוע הנוכחי, אבל אני חושבת שעכשיו זה בהחלט שיבוץ מתאים.

יש לי אחראית מעולה מעולה מעולה. בדיוק עכשיו הוחלט על רוטציה בין האחראיות, אז עומדת להתחלף לי האחראית, אבל אני חושבת שיהיה בסדר. אני שמחה שהאחראית הנוכחית הייתה האחראית הראשונה שלי, כי לא נראה לי שלאחראית אחרת הייתה סבלנות לקשיי קליטה או כמו שהיא קראה לזה ל"חבלי לידה" שהיו לי, אבל עכשיו שאני שם כמעט שנה וכבר מכירה את הדינימיקה של המקום ויש לי שופט קבוע שאני מרוצה ממנו והוא מרוצה ממני, אז נראה לי שזה פחות משנה מי האחראית. ברגע שיש שופט קבוע שמסתדרים איתו - צריך את האחראית בעיקר כדי שתשלח הפסקות, אבל מכיוון שלשופט שלי אין בעיה לקלדן בעצמו לפעמים, וגם כי אין לו כמעט דיוני "הוכחות" (דיונים בהם יש חקירות), אז אני לא צריכה שישלחו לי קלדנית אחרת להפסקה לעתים קרובות. ככה לפחות אני מנחמת את עצמי.

התחום של דירה

בספטמבר האחרון עברתי לדירה חדשה עם שותף חדש, אחרי שגרתי שלוש שנים בדירה אחרת עם שותף אחר, שהוא כידוע לקוראיי הקבועים, ידידי אף פחוס.

הדירה החדשה הרבה יותר טובה מהדירה הקודמת, מבחינת זה שהיא הרבה יותר משופצת וגם מחולקת הרבה יותר נכון, כלומר סלון קטן ושני חדרי שינה גדולים מאד, בניגוד לדירה הקודמת שהייתה סתם ענקית בגלל מלא מרפסות, שסתם צברו אבק וניפחו לנו את הארנונה והיו סתם שטח מת ולא מנוצל.

אני מתגעגעת לבעלי (אף פחוס ואני תמיד צחקנו על זה שאנחנו בדיוק כמו זוג נשוי, מהבחינה הזו שיש לנו את כל הקריטריונים: חיים ביחד, מאד אוהבים אחד את השני, רבים המון וכמו זוג נשוי אמיתי, לא מקיימים יחסי מין), כי ביני לבין השותף החדש אין קליק. אנחנו לא רבים, אבל זה כי אני לא מרגישה מספיק קרובה אליו כדי לריב איתו. אין ביננו שום קשר מלבד על עניינים טכניים של הדירה, אבל זה בסדר.

העיקר שהדירה במיקום מעולה, כלומר יש ברחוב שאני גרה בו כל סידור אפשרי שידע האדם, השכירות לא גבוהה, התחבורה הציבורית טובה וזה קרוב לי לעבודה. נוח לי פה.

אני מאד אוהבת את החדר הענקי שלי והיות שאני והשותף לא חולקים חדר, נוח לי עם זה שאני יכולה לבלגן אותו כאוות נפשי, מבלי לשמוע הערות, כי השותף פאנט לנקיונות ולכן אני מקפידה שהשטחים המשותפים כלומר המטבח והסלון יהיו נקיים. הוא אפילו דרש ממני לקנות כלים משלי, בטענה שלא שטפתי טוב את הכלים שלו אחרי שהשתמשתי בהם.  

כולי תקווה שהדירה הבאה שלי תהיה עם בנזוג. מאז שהייתי בת 21, אני מתכננת שבספטמבר הקרוב אעבור לגור עם בנזוג.

התחום של יחסים עם המין השני

בשנה האחרונה לא היה לי חבר.

שכבתי כמה פעמים עם א (החבר שלי לשעבר), אבל הפסקנו עם זה לפני כמה חודשים.  

היו לי הרבה סטוצים גם עם אנשים אחרים (על כולם כתבתי בבלוג. מאז אוגוסט לא שכבתי עם מישהו חדש, שלא שכבתי איתו בעבר).

יצאתי כמה פעמים עם בחור שקראתי לו בבלוג סטו (קוראים קבועים בבלוג בוודאי זוכרים אותו. הבחור שחיזר אחריי באובססיביות, זרק אותי אחרי ארבע פגישות ואז התחנן לחזור), היה לי קשר של שבועיים אינסטינסיבים עם מ, שאליו פיתחתי רגשות חזקים (זוכרים?), יצאתי כמה פעמים עם בלאק (הבחור האתיופי שסיפרתי עליו בבלוג), יצאתי לדייט אחד עם מישהו שהכרתי בטינדר שבסוף הפך להיות עוד אחד מהסטוצים שלי ואחרי זה שכבתי איתו עוד כמה פעמים (זוכרים?), יצאתי לשני דייטים עם בחור ששידכה לי חברה (על זה לא כתבתי בבלוג. זה היה בסביבות אוקטובר).

יצאתי במשך חודש עם מישהו. אומנם יצאנו רק במשך חודש, אבל נפגשנו 16 פעמים בחודש הזה, כלומר בסביבות ארבע פעמים בשבוע. הדברים באמת הלכו טוב. הדבר היחיד שהטריד אותי זה הפרש הגילאים שלנו, שהוא של כמעט עשרים שנה, אבל התגברתי על זה.

נפרדנו לפני שלושה שבועות.  לקחתי את הפרידה קשה באותו רגע, אבל בלית ברירה המשכתי בחיי. אני שמחה שמאז היה לי רק סטוץ אחד. אני חושבת שלמדתי לשמור על עצמי יותר.

ביום ראשון הקרוב יש לי דייט ראשון, עם בחור שהכרתי בקבוצת היכרויות למטרת קשר רציני. תאחלו לי בהצלחה.

התחום של זה שאובחנתי על הספקטרום האוטיסטי

בינואר התחלתי ללכת לסדנא שמטרה למידת כישורי חיים חברתיים לאנשים על הספקטרום האוטיסטי. היא הסתיימה באוגוסט האחרון.

אני שומרת על קשר עם בחור אחד מהסדנא (הבחור עליו כתבתי בפוסט הקודם)  ועם בחורה אחת מהסדנא, שהפכנו לחברות טובות.

בפברואר הוכרתי בביטוח לאומי ומאז אני מקבלת קצבה של בערך 2,500 ש"ח כל חודש. בזכות זה שהוכרתי בביטוח לאומי אז יש לי הנחה של 80% בארנונה, הנחה של 33% בנסיעות בתחבורה ציבורית, 770 ש"ח בחודש ממשרד השיכון ופטור מהמתנה בתור, שאת זה אני לרוב לא מנצלת.

במאי קיבלתי סומכת שנועדה לעזור לי לתחזק את הבית ונהגה לבוא אליי פעם בשבוע, על מנת ללמד אותי כלים לנקות את הבית. הפכנו גם לחברות (קראתי לה דולי בבלוג וכתבתי עליה בפוסטים האחרונים). בסוף יוני הפסקנו עם החונכות.

אגב, באוגוסט האחרון ניתקנו קשר (זוכרים שכתבתי בפוסט הקודם שהיא הבריזה מהיומולדת שלי? אז אחרי זה היא נעלמה לגמרי).

לאורך כל השנה האחרונה הלכתי פעם בחודש וחצי בערך למעקב אצל הפסיכיאטר שעשה לי את האבחון, למעקב על הציפלרקס והפוקלין שאני לוקחת (פוקלין זה כדור דומה לריטלין. לפני זה לקחתי קונצטרה שזה כמו ריטלין, רק משפיע ליותר שעות). אני ממשיכה עם המעקב. עכשיו אנחנו מנסים לגמול אותי מהציפרלקס, כי כבר המון זמן שאני כבר לא בדיכאון.

התחום החברתי

כבר הרבה זמן שמצבי החברתי מצוין. יש לי כמה וכמה חברות טובות (אגב, אף אחת מהן לא קשורה אחת לשניה מלבד שתי בנות שהכרתי בלימודי ההידרו). יש לי גם ידידים, אבל פחות.

אני כבר לא נאחזת בשיניים ובציפורניים בחברים, וכנראה בזכות זה הם כבר לא נעלמים, כי להאחז בשיניים וציפורניים, משיג בדיוק את התוצאה ההפוכה.

התחום של משפחה:

הקשרים שלי עם המשפחה הם סבבה. זה שיש לי הכנסה גבוהה כל חודש (המשכורת יחד עם הכסף מביטוח לאומי והכסף ממשרד השיכון, זה יוצא בין 8,000 ל-9,000 ש"ח בחודש) ואני כבר לא זקוקה להוריי שיעזרו לי כלכלית, כלומר לא צריכה שיתנו לי כסף וגם לא לקחת אוכל או שום דבר אחר מבית ההורים, גרם לכך שכבר אין להם שום שליטה על החיים שלי. אני מאד אוהבת אותם והם מאד אוהבים אותי, אבל עכשיו שאני עצמאית בכל רובד אפשרי, אז אנחנו מדברים פחות.

בחודשים האחרונים הפסקתי לחזור לבית ההורים בירושלים כל שבוע, אלא אני חוזרת רק פעם בשבועיים-שלוש. עתה אני עומדת לשבור שיא ולהשאר במרכז שלושה סופי שבוע רצופים. כשאני באה - אנחנו מסתדרים סבבה. 

בקיצור, הכול בסדר אצלי. לראשונה בחיי אני לא מרגישה שעומדים למשוך לי את השטיח מתחת לרגליים בעבודה, אני גרה בדירה טובה, יותר שומרת על עצמי מבחינת סטוצים, פורחת חברתית, איכות החיים שלי השתפרה בזכות הכסף והטיפולים שקיבלתי בזכות האבחון, ומסתדרת עם המשפחה.

אגב, לא מזמן התלוננתי לפסיכיאטר שיש לי דפיקות לב חזקות ולחץ בחזה וקוצר נשימה והוא אמר שזה נובע מחוסר איזון כימי בגלל התרופות שאני לוקחת או/ו בגלל שלראשונה בחיי הכול בסדר בחיים שלי, ואני לא רגילה שאין לי על מה להתלונן, אז הגוף שלי מתקשה להסתגל לזה. יש מצב. בכל מקרה, מאז הוא שינה לי את המינון את התרופות והכול הסתדר.   

הדבר העיקרי שמטריד אותי זה המשקל שלי, אבל אני עומדת להתחיל בדיאטה. למדתי לשלוט על עצמי יותר מבחינת פטפטת ומבחינת סקס, אז אין סיבה שלא אוכל לשלוט על עצמי יותר מבחינת נשנושים.

עוד תכונה שהשתנתה אצלי זה שכבר אין לי צורך את הצורך לדווח. למשל, פעם בכל פעם שהייתי שוכבת עם מישהו אז הייתי ממהרת להתקשר לכל חבריי ולספר. עתה, כשאני שוכבת עם מישהו, אז אני לא מספרת לאף אחד. זה לא סוד ולא אכפת לי שחבריי ידעו, אבל אין לי את הדחף להתקשר ולספר במיוחד. זה לא שאני רוצה ועוצרת את עצמי. אני פשוט לא מעלה על דעתי לספר. זו הסיבה גם שהפסקתי עם הבלוג. זה וגם שהחשיפה מאד פגעה בי. הראיתי עכשיו אות חיים, אבל לא נראה לי שאכתוב עוד פוסט בזמן הקרוב, אם בכלל. 

שתהיה שנה אזרחית טובה!