היי לכל הקוראים,

זה לא הבלוג הראשון שלי אלא השלישי. את הבלוג הראשון נאלצתי לסגור בגלל שאנשים שמכירים אותי ולא אוהבים אותי מצאו אותו והציפו אותו בתגובות מגעילות. לא היה לי אכפת במיוחד לסגור אותו כי במילא לא השקעתי בו במיוחד והוא במילא לא תפס חלק משמעותי בחיים שלי. הוא נועד בעיקר כדיי לכתוב את הלו"ז שלי כי אז עדיין לא ידעתי מה לכתוב בבלוג. כתבתי שם "ביום ראשון הלכתי לשם ולשם עם זה וזה. ביום שני עשיתי כך וכך." טוב שלא כתבתי שם:"ביום שלישי אכלתי תפוח."

לעומת זאת, את הבלוג השני שלי היה לי מאד מאד קשה לסגור. הסיבה לכך היא פשוטה - הייתי מכורה אליו בכל ליבי ונשמתי. במשך שמונה חודשים עידכנתי כמעט מדי יום ביומו. מעולם לא כתבתי שם פשוט את הלו"ז שלי. היו שם פוסטים על תכונות אופי שלי, היו שם פוסטים על נושאים כללים כמו למשל מה דעתי על יום האהבה או על סוגיי "מאמי" והיו שם פוסטים על החיים שלי ועל מה שמאפיין אותם. הבלוג הלך והשיג פופולאריות. בשלושת החודשים האחרונים היו לי יותר ממאה כניסות ליום. זה היה מדהים. בחודש האחרון לא היה אף פוסט עם פחות מ-60 תגובות. ההצלחה שימחה אותי אבל לא נתתי לה לסחרר אותי. פרקתי בבלוג כל עול שעל גבי וקיבלתי הרבה פידבק.

באוגוסט התחלתי שירות לאומי. זה היה בהוסטל של אוטיסטים. מכיוון שהייתי רגילה לפרוק בבלוג כל עול שעל גבי אז מן הסתם כתבתי גם על ההוסטל. זו הייתה בהחלט תקופה חדשה בחיים שלי - עיר חדשה, מקום מגורים חדש, מקום עבודה חדש, שותפות חדש וכל זה רק בשביל מישהי שהרגע סיימה תיכון. אם הייתי רגילה לכתוב בבלוג על צרות קטנות אז מן הסתם שאכתוב על כזה מהפך בחיים שלי. אגב, שם גם הכרתי את מי שהפך לחבר שלי. הוא היה אחד המדריכים בהוסטל.

הבעיה הייתה שלכתוב בבלוג על האוטיסטים היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החיסיון של מטופליו. לא היה לי מושג. זה לא שחשבתי "הנה אני עושה משהו אסור אבל אני בכל זאת אעשה אותו." בכל מקרה, מדריכים בהוסטל עלו על הבלוג שלי. היה סיפור גדול. המנהלת התקשרה אליי ודרשה ממני למחוק את הפוסטים שבהם כתוב על האוטיסטים. בנוסף, היא הודיעה לי שתעשה לי שיחה מאד חמורה. אני, מצידי, מחקתי לא רק את הפוסטים על האוטיסטים אלא את כל הבלוג כי לא רציתי שמדריכים יקראו דברים על החיים האישיים שלי. מלבד זאת, ידעתי שאין טעם להמשיך לכתוב בבלוג אם אסור לי לכתוב על ההוסטל. הריי אלו היו החיים שלי באותה תקופה.

בכל מקרה, הסתבר שהשיחה כביכול נועדה כדיי לפטר אותי. זה בכלל לא שינה מה אמרתי. המנהלת החליטה לפטר אותי עוד לפניי השיחה. היא אמרה שהבלוג הוא הקש ששבר את גב הגמל אבל שגם לפניי כן ההתנהלות שלי הייתה בעייתית. בתחילה לקחתי מאד קשה את דבריה. בכיתי והייתי נסערת אבל כעבור כמה שעות קלטתי שלעזוב יהיה הצעד הטוב ביותר עבורי. בכל מקרה הייתי אומללה שם. הייתי צריכה לעזוב בעצמי.

שבוע לאחר הפיטורים אני והחבר שלי נפרדנו. זה לא קשור בשום צורה להוסטל אלא לדברים שבננו שכבר פירטתי בבלוג הקודם ואין לי כוונה לחזור עליהם בפוסט הזה שוב. מי שירצה אני יכולה לשלוח לו את זה למייל.

כעת אני עומדת בפניי תקופה חדשה בחיי - אני מחפשת מקום שירות חדש, אני מגלה מחדש את העולם בתור סינגלית בעלת לב שבור ואני מנסה לנצל את התקופה הזאת כדיי ללמוד על עצמי כמה שיותר.

מאז ומעולם הייתה לי נטייה לחלוק את חיי עם כולם. הדבר פעל לרעתי פעמים אינספור. אני מתכוונת לנצל את התקופה החדשה כדיי לנסות למנוע מהתכונה הזאת שלי לגרום לי נזק. אני לא מתכוונת לתת לינק של הבלוג הזה לאף אחד מהחברים שלי. לא כי אני לא אוהבת אותם או כי אני לא בוטחת בהם. אני אוהבת אותם בכל ליבי ונשמתי אבל אני רוצה, בפעם הראשונה, שתינתן לי הפריבילגיה לכתוב בלוג מבלי שאחשוש שדבריי יפגעו במישהו או שאולי איני רוצה שאנשים שמכירים אותי יידעו, למשל פרטים על חיי המין שלי. אני רוצה בפעם הראשונה שאוכל לכתוב פרטים על איך גבר נגע בי ואיך אני נגעתי בו מבלי שיעבור לי בראש שחבריי קוראים את זה. הם רוצים לדעת מה קורה בחיים שלי אבל אני לא בטוחה שהם רוצים לדעת מה קורה לי בכוס.

אה, פרט ששכחתי לציין: שמי במציאות כמובן אינו נונה. הוא אפילו לא דומה לנונה. זהו שם חיבה שאחד הידידים שלי קורא לי בו והסיפור מאחוריו הוא ארוך. חשבתי שזה יכול להיות כינוי חמוד בבלוג. את שם המשפחה כהן הוספתי כי זה שם משפחה כה נפוץ.

בכל מקרה, כתיבת הפוסט הזה מתארכת מדי. אני חושבת שאניח כעת למקלדת.

שלכם,

נונה.