שלומות לקוראים,

אני נמצאת בתקופת חוסר וודאות. זה מטריף אותי. שום דבר לא וודאי. פשוט כלום. אני מחפשת מקום שירות חדש בתחום החינוך שזה אומר גנים ובתי ספר ומועדוני נוער וכאלה אבל הבעייתיות בכך היא שכל האופציות האלה נסגרו בתחילת ספטמבר, עם תחילת שנת הלימודים. בזמן שאני הייתי עסוקה בלעשות שירות לאומי בהוסטל של האוטיסטים ולהיות אומללה כל הדלתות של החינוך הרגיל נסגרו בפניי.

יש לי אופציה אחת ממש מגניבה של פנימייה לעולים חדשים שעשיתי אליה ראיון. צריך לחזור אליי עם תשובה. זו האופציה היחידה שיש לי מחוץ לעיר שלי כרגע. אני צריכה לצאת מהעיר שלי. הו כן. אני לא מסוגלת לגור בבית. זה לא בית שנשארים בו אם לא חייבים. דווקא התקבלתי לשני גנים בעיר שלי אבל זה אומר לחזור הביתה כל יום ואני פשוט לא רוצה את זה. אם כבר לגור בבית אז עדיף לי כבר לא לעשות שירות לאומי אלא למצוא עבודה נורמאלית שבה אוכל להרוויח כסף ולעוף מפה.

החופש הזה שאני נמצאת בו כעת לא דומה בשום צורה לחופש שהיה לי ביולי לאחר שסיימתי יב. החופש שאני נמצאת בו כעת הוא לא באמת חופש אלא תקופת המתנה. אני ממתינה לראות לאן יקבלו אותי, אני ממתינה לראות איפה אגור, אני ממתינה לראות באיזו עיר אוכל להמשיך עם שיעורי הנהיגה שלי (דרך אגב, זה שאני כבר שלושה שבועות, מאז שעזבתי את ההוסטל, בלי שיעורי נהיגה מזה דופק לי את ההתקדמות. כשאני סופסוף אמשיך עם השיעורים אז אני כבר אשכח הכול או לפחות את הרוב).

החברים שלי הם מקסימים ומדהימים אבל הם עסוקים כעת בחיים שלהם. חלקם עובדים, חלקם לומדים וחלקם חיילים. אף אחד מהם לא יושב בבית, כמוני. אני מוצאת את עצמי רובצת בבוקסר וחולצת טריקו כל היום מול המחשב. אתמול ישבתי 12 שעות מול ישרא בלוג. לא שאני מזלזלת בישרא בלוג, אבל זה דיי עצוב שאני מיישמת בימים אלה את האמרה "ישרא בלוג - החיים זה כאן." בערבים אני לרוב יוצאת עם חברים שלי אבל כעת לחיי אין תכלית. אני זקוקה לאיזושהי מסגרת. כרגע, אין לי מטרה שבשבילה אני קמה בבוקר וזה משגע אותי.

אני לא יכולה למצוא עבודה כי אם אתחיל שירות לאומי אז זה יהיה מיד אחריי סוכות. מה שאומר עוד שבוע וחצי. מי יקבל אותי לעבודה לשבוע? כך שבינתיים אין ברירה אלא להמשיך בחוסר המעש.

האמת? אני יכולה לחפש בגוגול כל מני אופציות של קיבוצים שבהם אוכל להתנדב ולהתחיל להתקשר אבל אני לא עושה את זה. אלוהים יודע למה. אין לי חשק להשקיע. הדאון מציף אותי.

אני מתגעגעת נואשות לחבר שלי. ליתר דיוק לאקס שלי. אנחנו כבר שבוע לא ביחד. לא יאומן שעבר רק שבוע מאז הפרידה. אני מרגישה שלא ראיתי אותו כבר שנים. זיכרונות מציפים אותי כל הזמן. עצם זה שאין לי מה לעשות עם עצמי גורם לכך שאני אחשוב כל הזמן. ברגע שאני מתחילה לחשוב - אני חושבת עליו. ברגע שאני חושבת עליו - אני מתמלאת כאב.

אילו רק הייתי מסוגלת לכעוס עליו, לשנוא אותו או לבוז לו. אני לא מסוגלת. הוא מדהים ומקסים ואני מטורפת עליו. גם הוא מטורף עליי. הפרידה שלנו לא הייתה קשורה לחוסר התאמה או למחסור ברגשות. היא הייתה קשורה רק לנסיבות. נפרדנו מחובקים כשלשננו דמעות בעיניים כי ידענו שזה הצעד הנכון. כוס אימא של הצעד הנכון. אני רוצה אותו בחזרה ואני יודעת שהוא יסרב לי אם אציע לו לחזור.

כבר כתבתי על כך בבלוג הקודם שלי, אבל לטובת הקוראים החדשים, או קוראים שלא הספיקו לקרוא על כך בבלוג הקודם לפני שמחקתי, אחזור שוב על הסיבה לפרידה:

י בנאדם מאד מאד עסוק. הוא עובד בהוסטל במשרה מלאה, הוא לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, הוא עובד בתור עוזר קוסם והוא גם איש משפחה מאד מסור. כל היום שלו הוא עוסק במחויבויות. אין לו אפילו זמן לישון. הרבה פעמים נוצר מצב שעוברים חמישה ימים שבהם הוא ישן רק שעה פה ושעה שם כי פשוט היה עסוק בכל שאר הזמן. זה לא יאומן כמה הרבה יש לו על הראש.

הוא אמר לי שהוא מטורף עליי אבל הבעיה היא שגם הפכתי למעין מחויבות. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן כך צריך למצוא זמן לבלות עם נונה. הוא כל הזמן מרגיש אשם שאין לו זמן לבלות איתי וכשפעם במיליון שנה אנחנו סופסוף נפגשים - הוא מותש ורק חושב על כל שאר הדברים שהוא צריך להספיק במשך היום.

י אמר לי שיש סיבה שכבר חודש הוא כמעט לא נפגש עם חברים. הוא פשוט לא רצה. כשסופסוף יש לו ערב פנוי אז כל מה שהוא רוצה זה לרבוץ מול הטלוויזיה ולא להשקיע בבני אדם.

אני מאד מאד יכולה להזדהות איתו כי אני מאד צריכה שעתיים ביום שבהם אני סוגרת את הדלת של החדר שלי. זה רק אני והמחשב והדברים שאני רוצה לעשות עם עצמי. מי שיפלוש לי לחדר - יקבל מכות. ל-י אין שעתיים ביום. יש לו אולי שעתיים בשבוע ואת הזמן הזה הוא רוצה להקדיש לעצמו.

אני מאד מבינה את הצעד הזה שלו אבל עצם זה שהסיבה לפרידה לא הייתה תלויה בי בכלל רק מקשה עליי יותר. אילו רק ידעתי שזה בגלל משהו שאמרתי או עשיתי אז יכולתי לנסות לשנות. ברגע שזה קשור לנסיבות - נותרתי חסרת אונים.

אמרנו שנוכל לשמור על קשר. אני לא חושבת שאני מסוגלת בתקופה הקרובה. אני רוצה בנאדם מדהים כמו י בחיים שלי אבל גיליתי שזה כואב מדי כל עוד יש לי אליו רגשות רומנטיים. התקשרתי אליו אתמול, פעם ראשונה מאז הפרידה, כדיי לשאול מה שלומו. דיברנו בערך עשר דקות שיחה חביבה לגמרי שבמהלכה הייתי מכווצת לשניים מרוב כאב. אני לא מסוגלת לשמוע את הקול שלו ולדעת שהוא לא יכול להיות שלי. לא מסוגלת. במשך השיחה הזאת הרגשתי נורא כמעט כמו שהרגשתי בפרידה.

לפני שנכנסתי לקשר עם י אז הייתי עמוק בתוך עולם הסטוצים והיזיזויות. מצאתי את עצמי מתחרמנת כל כמה ימים עם גבר אחר. כל ימיי חיי שכבתי רק עם ארבעה גברים (שאחד מהם הוא י) אבל היה לי מין אוראלי עם המון גברים וכל מני סיטואציות של עירום מלא. עכשיו, אחריי שאני ו-י נפרדנו אני לא מסוגלת לחזור לעולם הזה. אחריי שגיליתי עד כמה זה מדהים שמישהו שיש לי אליו רגשות נוגע בי אז אני לא מסוגלת לחזור לתת לסתם גברים בקטע פיזי בלבד לגעת בי. אני לא רוצה את זה יותר. הבעיה היא שעכשיו אני כל הזמן חרמנית. פשוט כל הזמן. אני לא יודעת איך לפתור את זה כי אני בשום ואופן לא רוצה סטוצים. אני גם לא מוכנה כרגע לקשר חדש.

כמובן שאני יכולה לנסות לפתור את זה ידנית אבל אני כמעט אף פעם לא מצליחה לגמור כשאני לבד וגם אם כן - זה לא אותו דבר. מה אני אעשה?

אני זקוקה לשינוי שגרה. לבילוי לא שגרתי. אמרתי לחברים שלי שאם אתחיל שירות לאומי עוד שבוע וחצי (אחריי סוכות) אז אני לא רוצה להעביר את הזמן בלשבת בבית ואז בערב לצאת לאותם מקומות שאני תמיד יוצאת אליהם. אני רוצה לנסוע לים, אני רוצה פארק מים, לונה פארק, בריכה או משהו כזה. אני רוצה לצאת קצת מהעיר הזאת. כל השנה האחרונה יצאתי מהעיר רק כשבדקתי אופציות לשירות לאומי וגם כמובן החודש וחצי שעשיתי שירות לאומי. חברים שלי אמרו שגם הם רוצים לעשות איתי את כל זה אבל זה בעייתי למצוא זמן כי הם כולם לומדים או עובדים או חיילים.

אימא שלי הציעה לי לנסוע עם ההורים שלי ועם האחיות שלי למושב שבו גרים דודים שלי מיום חמישי עד יום שבת. בדרך כלל אני מסרבת לבילויים משפחתיים אבל הפעם הסכמתי. יאללה, שיהיה. שינוי שגרה יעשה לי טוב. אני רק מקווה שאני אצליח להסתדר עם המשפחה שלי ושלא נריב כל הזמן, כמו שקורה בבית.

אה, יש לי שאלה טכנית. פתחתי אימייל חדש בוואלה ועכשיו חלק מהמיילים שמודיעים לי על עדכונים בבלוגים אחרים מגיעים ל"ספאם" וחלק ל"דואר נכנס." למה זה ואיך אפשר לשנות את זה? אשמח אם למישהו תהיה תשובה בשבילי.

שלכם,

נונה.