שלום לכל האנשים שקוראים בבלוג שלי,

החלטתי שאני לא מוכנה יותר לסבול יותר את חוסר הוודאות שאפיינה את חיי לאחרונה. אני לא מתכוונת יותר לשבת בבית. כבר מחר אני אלך לחפש לי עבודה וגם אחדש את שיעורי הנהיגה בעיר שלי. אני מתכוונת לעבוד, ללמוד נהיגה, אולי גם ללמוד לפסיכומטרי ובו זמנית לחפש לי מקום שירות חדש מחוץ לעיר שלי. זו בעיה כי אני רוצה לעסוק בחינוך ורוב האופציות של החינוך נסגרו בתחילת ספטמבר. זה מאד הלחיץ אותי בתקופה האחרונה והייתי ממש פקעת עצבים. רק היום פתאום קלטתי משהו. אני לא חייבת להתחיל את השירות השנה. מקסימום אם לא אמצא מקום שירות השנה אז אני יכולה לעשות שירות לאומי שנה הבאה. את השנה הזאת אנצל כדיי להשקיע בעצמי.

בהתחלה קצת התבאסתי כי הריי סיימתי יב בת 19 ואם אחכה שנה אז אתחיל את השירות בגיל 20 אבל נוכחתי לדעת כמה מקרים כאלה יש. אני מכירה מישהי שסיימה יב כמעט בת 19 ואז עשתה שנה במכינה ובגיל כמעט 20 התחילה שירות לאומי, אני מכירה מישהו אחר שעשה שנת שירות ואז טייל שנה בחו"ל ואז התגייס בגיל 20 ויש עוד מלא דוגמאות. כל הבנות בהוסטל, חוץ ממני, לקחו שנה הפסקה אחריי שסיימו יב ולפניי שהתחילו את השירות.

כמובן שאני אשקיע מאמצים כדיי להתחיל את השירות כבר השנה אבל אם לא - זה ממש לא נורא. אני אוכל לחסוך הרבה כסף בעבודה, אני אוכל לעשות רשיון נהיגה בשקט עם המורה הראשון שהיה לי לנהיגה (מה שקרה זה שלקחתי שיעורי נהיגה בעיר שלי ואז עבדתי בהוסטל בעיר אחרת והחלפתי מורה ועכשיו אני מתכננת לחזור למורה הראשון שמלמד בעיר שלי) ואולי אני גם אלמד לפסיכומטרי. חוצ'מזה שאם אתחיל את השירות שנה הבאה אז אני אחפש אופציות כבר מאפריל ואז בטוח אמצא לי מקום אידאלי.

ברגע שהגעתי לתובנה הזאת אז הצלחתי סופסוף להרגע. אני לא מאחלת לגרוע באויביי לחוש את תחושת הלחץ שמילאה אותי בשלושת השבועות האחרונים.

(הקוראים החדשים בבלוג שלי שהתקשו להבין פרטים מהקטע הזה מוזמנים לקרוא את הפוסט הזה והזה)

אבא שלי הוכיח שהגנים הפרסיים שלו אכן משפיעים עליו. הוא בא בהברקה משעשעת. לפני כמה חודשים הוא טס לטורקיה עם חבר שלו במחיר שהיה נשמע לו ממש מציאה ואז הוא גילה שאיזו תיירת אחרת מישראל שילמה פחות ממנו. אבא שלי הסביר לי היום שהוא הצטער פעמיים: פעם אחת הוא הצטער שהוא שילם יותר ופעם שניה הוא הצטער שהיא שילמה פחות. מי אמר פרסי ולא קיבל?

יודעים למה החלטתי לקרוא לעצמי נונה? כי יש לי ידיד בשם נאור שאני קוראת לו בשם החיבה נון. בשבוע שעבר הוא התחיל, בתגובה, לקרוא לי נונה. כמה ימים אחר כך פתחתי את הבלוג ונזכרתי בכינוי החמוד הזה.

בכל מקרה, נון שלח לי קובץ עם חוקים שממש שיעשעו אותי. הנה כמה מהם:

1.רק אם עברת את גיל 60 - מותר לך להיסתובב עם שקית לבנה עם לוגו של אחת מקופות החולים.

2.אין ביקורת מוזיקה/קולנוע/אוכל / ספרות שתקרא במשך שעה ואי אפשר יהיה לצמצם למילים 'סבבה' או 'לא סבבה'.

3. לא משנה כמה תתכנן את זה קודם, אתה תמיד תשב באוטובוס בצד של השמש.

4. כלי הנגינה שהכי נשמע כמו מחלת מין: עוגב.

5. בחורה שמנה זה כמו טוסטוס: כיף לרכב - פאדיחה להראות לחבר'ה.

6. לא משנה כמה זמן תשים את הידיים מתחת הדבר הזה שמוציא אוויר חם, הן אף פעם לא יתייבשו לגמרי, ובסוף תמצא את עצמך מנגב אותן על המכנסיים.

7. לא משנה כמה הבטריות של הטלוויזיה שלך ריקות, אם תפתח את המכסה ותסובב אותם הן יעבדו.

8. דברים שאין לאף אחד מושג איך קוראים להם: הדבר הזה שנצמד לאסלה ומוציא צבע כשמורידים את המים.

9. אנשים שצריך להרוג: אנשים שעושים מבטא אמריקאי כשהם אומרים משהו באנגלית.

10. דברים שיש בבית רק אם אתה גר עם מישהי: מטליות לחות.

11. אנשים שצריך להרוג: אנשים שמרטיבים את האצבע לפני שמעבירים דף בעיתון.

12. אנשים שצריך להרוג: אנשים שקוראים לגבס שלהם "גבסו".

בזמן כתיבת הפוסט קלטתי משהו לא קשור. לא בנינו ליד הבית שלי סוכה השנה. לא חשבתי על זה עד עכשיו. מטריד.

עריכה: כתבתי את הפוסט בוורד ואז העתקתי לכאן ומשום מה זה עשה את הכתב שחור ולא סגול כמו בשאר הבלוג. אני מנסה לשנות את זה שוב ושוב בחלון העיצוב ולא מצליחה. מישהו יכול להסביר לי בבקשה מה לעשות?

שלכם,

נונה.