שלום, יקיריי!!!!כל כך התגעגעתי אליכם!!!

(חיבוק ע-נ-ק)

מיד קפצתי ואמרתי: "גבינה ובשר ביחד???מה, סבתא לא שמרה מסורת???"

השותפה שלי ענתה לי:"נו, באמת, לכיפה אדומה הייתה כיפה! את לא קולטת שהם היו רפורמים???"

זה קרע אותי מצחוק במשך שעות.

לא מזמן אחת השותפות שלי שאלה אותי אם אני אוהבת את סמיילי. השבתי לה שעדיין לא, אבל שיש לי פרפרים בבטן. היא שאלה מה ההבדל בין זה לבין אהבה.

אמרתי לה שפרפרים בבטן זה אומר שיש לי רגשות למישהו מסוים אבל בשביל אהבה אמיתית אני צריכה שהפרפרים יהיו לי בלב. יצא משפט חזק:"כשהפרפרים עוברים מהבטן ללב זה סימן שאתה מתאהב." היא כל כך התלהבה מהמשפט הזה שהיא כתבה על הלוח שיש בחדר כותרת "משפטי נונה" וכתבה מתחת את המשפט הזה. מאז זה כבר הפך לרשימה והיא רק הולכת ומתארכת.

שיחה בייני לבין ידיד שלי -

אני:"שיט! השמנתי."

הוא:"לא נורא. את עדיין נראית טוב."

אני:"כן, האמת שזה דווקא סבבה יחסית למה שהייתי פעם. כשהייתי ילדה הייתי הר אדם קטן."

הוא:"אז זה לא במקרה גבעה?"

"אם אתה אונס אפרוח שגנבת והוא מת תוך כדיי אז אתה גנב,  אנס, רוצח, זאופיל, נקרופיל, פדופיל וגם הומו." 

ותחשבו על זה.

הכלב שלי מת על סמיילי. הוא דווקא לא אוהב אנשים כל כך בקלות, אבל על סמיילי הוא היה מת מהרגע שכף רגלו דרכה בבית הזה. אני עדיין זוכרת שבפעם הראשונה שסמיילי בא אליי אז הלכנו לחדר שלי והתחרמנו ואחר כך ירדנו למטבח (זוכרים מה קרה בפעם ההיא ואיך אימא שלי עשתה פדיחות?).

בקיצור, ברגע שנכנסנו למטבח הכלב שלי קפץ על סמיילי והתחיל לאנוס את הרגל שלו. התחלתי לצחוק על זה שהכלב שלי חושק בסמיילי ולבסוף אמרתי:"אתה רואה, סמיילי? יש שניי בני אנוש בחדר אחד שהתחרמנו איתך בחמש הדקות האחרונות ואתה עוד טוען שאין לך נסיון."

אני רואה איך הפופולאריות של הבלוג הולכת ויורדת. זה מהסיבה הפשוטה שבקיבוץ אין לי אופציה למחשב. אני חוזרת הביתה בסופי שבוע ויש לי כל כך הרבה מה להספיק לעשות שהרבה פעמים קורה שאני לא מספיקה לעדכן ולא מספיקה להגיב בכל הבלוגים הקבועים שלי. (לכל אלה שתוהים איך, אם כך, אני כרגע מול מחשב ביום רביעי אז יש לי תשובה בשבילכם - חזרתי חד פעמי ביום רביעי ולא ביום חמישי בלילה, כי מחר יש בת מצווה לאחיות התאומות שלי).

האמת שיש פה הרבה מעבר לסיבות טכניות. אני בישרא כבר שנה וחצי (מאז יולי לא האחרון אלא הקודם) וכל התקופה הזאת הייתי מעדכנת באדיקות בכל הזדמנות שהייתה לי. התקופה שבה עדיין לא הגעתי לקיבוץ הייתה בכלל תקופה של התמכרות מטורפת. מעל 10 שעות ביום מול ישרא. הייתי בטוחה שלא אשרוד בלי מחשב כשאגיע לקיבוץ אבל עובדה ששרדתי. זה היה מאד קשה בהתחלה אבל לאט לאט התרגלתי.

שמעו, חבר'ה, אני אדבר איתכם בכנות - הכתיבה שלי קצת איבדה טעם בעיניי. הריי תמיד כתבתי בשביל לפרוק ואם קורה לי עכשיו משהו ואני צריכה לחכות עד הסופשבוע בשביל לפרוק אותו - אז מה זה עוזר לי? הריי בנתיים כבר דיברתי על הדבר הזה כבר מליון פעם וסביר להניח שכבר התגברתי אליו והמשכתי הלאה.

מלבד זאת, בזמן האחרון החיים שלי תפסו שגרה מטורפת. במשך השבוע הקיבוץ ובסופי שבוע סמיילי, החברים שלו ושלושת החברים הכי טובים שלי (מאד התרחקתי מהמון אנשים בזמן האחרון אבל זה כבר נושא לפוסט אחר). אין שום דבר מיוחד לכתוב עליו. אין אירועים מסעירים. בקשר לרגשות שלי - אני מרגישה בדיוק אותו דבר שהרגשתי כל השבועות האחרונים. אין טעם לכתוב את זה שוב ושוב. גם לא בא לי. אז על מה נשאר לכתוב? קטעים קצרים ומצחיקים שקרו בתקופה האחרונה או קרו בעבר. כנראה שככה הבלוג יראה בתקופה הקרובה. אני כמובן לא מתחייבת על שום דבר. נראה מתי ועל מה יתחשק לי לעדכן.

אל תהיו מניאקים. תגיבו.

שלכם,

נונה. 

עריכה ב-22.12.2006

אני שוב סינגלית, לטוב ולרע.  

אפשר חיבוק?