שלום לכל הקוראים,

אני סובלת מליקוי למידה ששמו nvld. אלו ראשי התיבות של noneverbal learning disabilities כלומר לקות למידה לא מילולית. תוכלו לקרוא על הנושא בלינק הזה שמתאר בדיוק רב את כל הליקויים שלי. בפוסט זה אפרט, במילים שלי, את הקשיים העצומים שמלווים אותי בכל רגע בחיים שלי.

nvld משפיע על כל תחומיי החיים. בהקשר הלימודי הוא מקשה מאד על כל תחום לא מילולי. תמיד הייתי טובה מאד בתנ"ך ובספרות. כל דבר שכלל מילים היה חגיגה בשבילי. מגיל קטן אני גם קוראת המון ספרים וגם כותבת. אני רוצה להיות סופרת. לעומת זאת, כל מקצוע ריאלי היה בלתי נסבל מבחינתי. מתמטיקה הייתה בעיניי ותמיד תהיה כמו סינית עתיקה. עשיתי 5 יחידות ספרות וקיבלתי ציונים מרהיבים לעומת 3 יחידות מתמטיקה שבקושי עברתי. אני גם לא מסוגלת לקרוא מפות.

בנוסף, חוש ההתמצאות שלי הוא איום ונורא. אני כל הזמן הולכת לאיבוד. אתן דוגמא: יש בית קפה שאני וידיד שלי נהגנו ללכת אליו מדי יום שישי ביחד. יום שישי אחד אני איחרתי והוא כבר היה בבית הקפה כשהגעתי באוטובוס. הוא התקשר אליי ואמר שהוא מחכה לי שם ושאבוא. למרות שהייתי שם עשרות פעמים, לא הצלחתי למצוא את המקום לבד ונאלצתי לשאול אנשים ברחוב. זה היה משפיל.

האמת שnvld ממש מכוון לפגוע בכל היבט והיבט בנהיגה. יש סיבה שעשיתי כבר 65 שיעורי נהיגה על אוטומט ועדיין אפילו לא הגישו אותי לטסט. יש לי קושי רב בלהתרכז בשתיי פעולות בבת אחת והריי בכביש צריך גם לאותת וגם להחזיק את ההגה וגם ללחוץ על הבלם בו זמנית. זה היה בלתי אפשרי בשבילי בשיעורי הנהיגה הראשונים וגם עכשיו, כש-65 שיעורי נהיגה מאחוריי - עדיין קשה לי מאד.

בנוסף, ראיית המרחב שלי היא איומה ונוראה. אני עד היום מתקשה לעבור בדלת בלי לדפוק את הכתף מפניי שאני לא אומדת את המרחק נכון. אם קשה לי לעבור בדלת - אז מן הסתם שקשה לי לאמוד נכון את המרחק כדיי לחנות נכון או כדיי לנהוג בכביש צר.

כל דבר מוציא אותי מהריכוז. כשהייתי עושה מבחנים בבצפר אז כל פעם שמישהו היה זז בכיסאו או אפילו מקנח את האף - אני הייתי צריכה להתחיל לענות על השאלה במבחן מההתחלה כי איבדתי את הריכוז. כמובן שגם זה מקשה עליי בנהיגה, כי ברגע שמישהו מדבר איתי או כשאני מנסה לדבר בזמן נהיגה - אני מאבדת ריכוז.

אני לא מוותרת על רשיון נהיגה מפניי שהצבתי לעצמי מטרה ואני אשיג אותה, לא משנה מה זה ידרוש. אימא שלי, שגם היא סובלת מבעיות מוטוריות - עשתה 100 שיעורים על אוטומט, אבל זה לא משנה כמה שיעורים היא עשתה כי בסוף היא עברה טסט ראשון ויש לה כיום רשיון. כך יהיה גם איתי.

חלק מnvld זה גם אימפולסביות ונטייה לאובססיות. אני מרגישה את הדברים האלה על בשרי כל הזמן. כשאני מחליטה החלטות שפוגעות בי בטווח הארוך. כשאני לא יכולה להפסיק להתעסק באובססביות בדברים מסוימים (כמו למשל הבלוג. אני מסוגלת לשבת במשך יותר משעה ורק ללחוץ על "רענן" שוב ושוב כדיי לראות אם נוספו כניסות ותגובות).

הצד שנראה לי הכי אכזרי בnvld זו הלקות החברתית. את הקודים חברתיים שבני אדם ממוצעים נולדו איתם ותמיד ראו בהם מובן מאליו ומעולם לא הקדישו להם דקה מחשבה - אני הייתי צריכה ללמד את עצמי.

הדברים הכי בסיסים: לא לדבר בקול רם במקום שקט, לא לקטוע בנאדם באמצע המשפט, לא לחזור על אותו משפט מליון פעם, לא לענות על שאלה לפניי שסיימו לשאול אותה. כל הדברים שהכי שמים לב אליהם בפעם הראשונה שפוגשים בנאדם.

כל כך קשה לי עם קבוצות מפניי שאני לא יודעת לנהל שיחות חולין שהם רק על נושאים כלליים וצחוקים. אין לי בעיה לדבר על הנושאים האלה קצת, אבל אני לא יודעת איך לדבר עליהם במשך שעות. אני מעולה בשיחות נפש. מן הסתם שזה מאד לא מקובל לדבר על דברים פרטיים כשיושבים בקבוצה ואני תמיד נופלת בגלל זה, פעם אחריי פעם.

האמת, אולי חבל שהתחלתי לפרט את כל הקשיים שלי בישיבה עם קבוצה כי זה פשוט לא נגמר. ישנו הקושי שאני לא יכולה לדבר כשיש רעש. זה מוציא אותי מריכוז (זוכרים שהזכרתי את זה מקודם בהקשר לנהיגה?) לכן אני צריכה שכולם ישתקו כשאני מדברת. מן הסתם כשיושבים בקבוצה אז לא כולם יסתמו את הפה, כדיי להפנות לי את כל תשומת ליבם ושהוד מעלתי תדבר ולכן זה מקשה עליי מאד.

כל ימיי חיי היה לי קשה מאד למצוא חברים. עד גיל 16 לא היו לי חברים כמעט בכלל. בגיל 16 רכשתי לי חברה אחת מאד טובה. בגיל 17 בבת אחת התחלתי להכיר המון אנשים ולפתח הרבה חברויות. מאז גיל 17 ועד היום אנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי כל הזמן. נראה שקשה לשמור איתי על חברות לאורך זמן ארוך.

כל ימיי חיי נלחמתי בכל הליקויים שלי. עשיתי כל מה שאני יכולה כדיי להתקדם ולהצליח, לא וויתרתי לעצמי על הישגים, לא וויתרתי לעצמי על חברים, לא וויתרתי על רשיון נהיגה והתגברתי על המון מהקשיים שלי. אני זוכרת שהייתה לי פסיכולוגית בכיתה ט ואז הפסקתי איתה את הטיפול וחזרתי אליה ב-יא. היא הייתה המומה מהשיפור העצום שהצלחתי להשיג.

אבל עכשיו הגעתי לשלב שדיי התייאשתי. אני יודעת שחבל ואני יודעת שעל כל קושי אפשר להתגבר אבל ההתמודדות הזאת היא יומיומיות ומתישה. תארו לעצמכם שאת כל מה שאתם נולדתם איתו ותמיד ראיתם כמובן מאליו ואף פעם לא הקדשתם לו דקה מחשבה - אני כל הזמן צריכה ללמד את עצמי. נמאס לי להיות מתוחה 24 שעות ביממה. נמאס לי כל הזמן להאבק. כמה כוחות כבר יש באדם אחד?

הקשיים שלי בהקשר החברתי הורסים את חיי בקיבוץ. כל פעם שאני יושבת עם החבר'ה אני משתדלת לשתוק כי ברגע שאני מוציאה משפט מהפה - הוא נושא ללעג. בזמן האחרון אני לרוב לא עם החבר'ה אלא מסוגרת בחדרי מפניי שאין לי חשק להרגיש מטומטמת. הבדידות הזאת מוציאה אותי מדעתי.

הרבה מהתגובות על הפוסט הקודם שבו תיארתי סטוץ מזעזע היו "אז למה בעצם הסכמת?" התשובה לכך היא פשוטה - אני מכורה לסקס. לא רק בגלל החרמנות אלא גם ובעיקר בגלל שבזמן סקס - זה הזמן היחיד שבו אני סופסוף לא צריכה לפחד מה להגיד ומה לעשות. בזמן סקס זה הזמן היחיד שמישהו מקדיש לי את כל תשומת ליבו וזה הזמן היחיד שאני מרגישה שאני עושה מה שאני עושה כמו שצריך. אני מרגישה כל כך לקויה ודפוקה שבאיזשהו מקום זה גרם לי לי להאמין שסקס זה הדבר היחיד שאני מסוגלת להעניק לאנשים.

אני יודעת שאני על דרך לא טובה. אני יודעת שסקס זה לא פיתרון לבעיות ואני יודעת שאני צריכה עזרה. באיזשהו מקום אני גם יודעת שאני לא רק nvld מהלך. אני אינטלגנטית מאד, אני שנונה, אני בעלת חוש הומור, אני ליברלית, אני מעולה בשיחות אחד על אחד, אני חברה מאד נאמנה, אני רגישה ואכפתית אבל קשה לי באמת להאמין בכל התכונות הטובות האלה שכרגע פירטתי, כי הליקוי שלי משתלט על חיי ואני כבר לא יודעת מה לעשות.

אני שוב ממליצה שתיכנסו ללינק  שנתתי גם בתחילת הפוסט. הוא יתן לכם פרספקטיבה יותר רחבה.

תשמרו על עצמכם.

שלכם,

נונה.