היי לקוראיי היקרים,

כבר מזמן חיפשתי סיבה לכתוב פוסט בו אסכם את כל מה שהתרחש בחודשים האחרונים. קרה באמת המון ורציתי לראות את עיקריי האירועים על דף אחד, כדיי שאוכל להרהר בהם ולהסיק מסקנות.

חשבתי אולי לעשות את זה בסילבסטר ולסכם את כל השנה האחרונה אבל הסילבסטר יצא ביום ראשון ולכן הייתי בקיבוץ, שם אין לי מחשב. אחר כך חשבתי לחכות עד היומולדת שלי כדיי לכתוב סיכום שנתי (עשיתי את זה ביומולדת הקודם שלי בבלוג הקודם שלי) אבל עד היומולדת שלי יש עוד הרבה זמן. המשכתי לחפש סיבה לכתוב סיכומים על החודשים האחרונים כשלפתע קלטתי שהיום יש לי חצי יומולדת. אני בת 19 וחצי בדיוק (נולדתי ב-8.8 אז ה-8.2 זה בדיוק חצי שנה לאחר מכן). עכשיו שמצאתי סיבה - אוכל לגשת לסיכומים ולסכם לפי חודשים מאז היומולדת שלי.

אוגוסט

אחד החודשים המשמעותיים ביותר שהיו לי בימיי חיי. יומיים אחריי יומולדת ה-19 שלי התחלתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. זה מקום זוועתי לעשות בו שירות לאומי ולפי דעתי אסור לשלוח לשם בנות שירות.

בהוסטל גרו 21 אוטיסטים שהיו מחולקים לשלוש קבוצות. בכל קבוצה שבע אוטיסטים - חמישה גברים ושתיי נשים, כולם בניי עשרים פלוס. מכיוון שהאוטיזם שלהם קשה מאד - הם לא יכולים לעשות כמעט כלום לבד. נאלצתי לקלח מדי ערב בערב חמישה גברים עירומים, מה שממש הותיר בי טראומות. הייתי צריכה גם לנגב להם את התחת בכל פעם שהלכו לשירותים ולעיתים קרובות ראיתי אותם מאוננים.

חלקם חרמנים מאד ולכן היה אסור לעשות משמרת בגופיה אלא רק בחולצת טריקו ענקית ומכוערת. אני לא אשכח כל החיים שפעם ישבתי על הספה ליד אחת האוטיסטיות ורכנתי אליה אז המותן שלי קצת נחשף. אחד האוטיסטים ראה את זה והתלהב. הוא שלח יד אל מותני ושרט אותי. בזמן שניסיתי להתחמק ממנו - אוטיסט שישב בספה לידי ניסה להכניס לי סטירה.

אולי הייתי מצליחה להתמודד עם המשמרות הקשות האלה, אם אחריי משמרת יכולתי ללכת לביתי ,אבל הריי גם גרתי בהוסטל, באותה קומה עם האוטיסטים. נשארתי באותו בניין גם כשלא עבדתי. המשמרות היו משש או שבע בבוקר עד שמונה בבוקר ואז הייתי משוחררת עד שלוש אחר הצוהריים. משלוש אחר הצוהריים עד עשר הייתה משמרת נוספת.

מן הסתם שאחריי משמרת הייתי מתה מעייפות אבל לא רציתי ללכת לישון, כי רציתי להפיק קצת הנאה מהיום. מכיוון שלא יכולתי לבלות ביחידת דיור עם השותפות שלי (בנות השירות האחרות) כי הן היו פרחות מטומטמות - נהגתי לשבת עם מדריכים שעושים משמרת לילה. המדריכים דווקא היו נחמדים, אבל לשבת איתם אמר לשבת עוד פעם במגורים של אוטיסטים. כל יום עד שלוש האוטיסטים לא היו בהוסטל ואני רציתי להיות על מחשב והמחשב היה ביחידת מגורים שלהם כך שגם במשך היום הייתי כל הזמן על הבלטות האלה. כמובן שהיו בהוסטל גם דברים יותר טובים מאלה, אבל תיארתי עכשיו עם מה נאלצתי להתמודד.

נקודת האור בכל זה היה שהכרתי בהוסטל את י, אחד המדריכים שם, שהפך לחבר שלי. זה היה הקשר היה מדהים שהיה לי בימיי חיי. הייתי מאושרת ומאוהבת עד מעל הראש. י בנאדם נדיר ומדהים ואני נהניתי מכל רגע במחיצתו.

אגב, באוגוסט היה לי גם סטוץ עם מישהו שאני מכירה מעירי. זה היה אחריי שהכרתי את י, אבל לפני שהפכנו להיות ביחד.

ספטמבר

באמצע ספטמבר העיפו אותי מההוסטל. הסיבות לכך שההתנהלות שלי במשמרות הייתה בעייתית אבל הקש ששבר את גב הגמל הוא שמדריכים גילו את הבלוג הקודם שלי. כתבתי שם על החיים בהוסטל וציינתי את האוטיסטים בשמותיהם. זה היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו. לא היה לי מושג. זה לא שחשבתי "הנה אני משהו אסור אבל אני בכל זאת אעשה אותו".

שבוע לאחר מכן אני ו-י נפרדנו. הסיבות לכך לא היו קשורות להוסטל, אלא לדברים אחרים לגמרי. י בנאדם מאד מאד עסוק. הוא עובד בהוסטל במשרה מלאה, הוא לומד פסיכולוגיה באוניברסיטה, הוא עובד בתור עוזר קוסם והוא גם איש משפחה מאד מסור. כל היום שלו הוא עוסק במחויבויות. אין לו אפילו זמן לישון. הרבה פעמים נוצר מצב שעוברים חמישה ימים שבהם הוא ישן רק שעה פה ושעה שם כי פשוט היה עסוק בכל שאר הזמן. זה לא יאומן כמה הרבה יש לו על הראש.

הוא אמר לי שהוא מטורף עליי אבל הבעיה היא שגם הפכתי למעין מחויבות. כמו שצריך למצוא זמן ללמוד למבחן כך צריך למצוא זמן לבלות עם נונה. הוא כל הזמן מרגיש אשם שאין לו זמן לבלות איתי וכשפעם במיליון שנה אנחנו סופסוף נפגשים - הוא מותש ורק חושב על כל שאר הדברים שהוא צריך להספיק במשך היום.

י אמר לי שיש סיבה שכבר חודש הוא כמעט לא נפגש עם חברים. הוא פשוט לא רצה. כשסופסוף יש לו ערב פנוי אז כל מה שהוא רוצה זה לרבוץ מול הטלוויזיה ולא להשקיע בבני אדם.

אני מאד מאד יכולה להזדהות איתו כי אני מאד צריכה שעתיים ביום שבהם אני סוגרת את הדלת של החדר שלי. זה רק אני והמחשב והדברים שאני רוצה לעשות עם עצמי. מי שיפלוש לי לחדר - יקבל מכות. ל-י אין שעתיים ביום. יש לו אולי שעתיים בשבוע ואת הזמן הזה הוא רוצה להקדיש לעצמו.

הבנתי את הצעד הזה שלו אבל הפרידה הזאת הכאיבה לי. הלב שלי לא נשבר לשניים. הוא נשבר לחתיכות קטנטנות (ואגב, עד היום הוא לא התאחה לחלוטין).

אוקטובר

זה החודש שבו פתחתי את הבלוג הזה. מעתה ואילך כל מה שאכתוב בפוסט זה - מתואר גם בפוסטים קודמים.

חודש קשה מאד. הייתי שבורה לגמרי מהפרידה ל-י. בנוסף, חיפשתי לי מקום שירות חדש וזה הכניס אותי לתקופת חוסר וודאות מטורפת. זה לא היה דומה לחופש שהיה לי אחריי סיום הלימודים, כי הפעם לא היה לי מושג מתי הוא ייסתיים. לא ידעתי אם אמצא מקום שירות עוד יומיים ועוד חודשיים ולכן לא יכולתי לתכנן את חיי ולא יכולתי לדעת, למשל, אם כדאי לי לחזור למורה הנהיגה הראשון שלי. השתגעתי לגמרי מלשבת בבית ולעשות אינספור שיחות טלפון, כדיי לברר איפה צריכים בת שירות. רציתי לעסוק בחינוך כלומר בתי ספר וגנים וכאלה אבל כל המקומות כבר אוישו. בזמן שהייתי עסוקה בלהיות בהוסטל של אוטיסטים ולהיות אומללה - כל הדלתות נסגרו לפניי.

באוקטובר יצא לי להכיר את סמיילי - אחיה של החברה הכי טובה שלי, ג. הוא חיזר אחריי ואני היססתי אם אני מוכנה להכנס שוב לעולם הדייטינג. בסופו של דבר החלטתי לנסות והתחלנו לצאת. היה נחמד מאד איתו. נהניתי במחיצתו אבל עדיין לא יכולתי להפסיק לחשוב על י.

באחד הימים האחרונים של אוקטובר מצאתי מקום שירות חדש. לעבוד בגן ילדים בקיבוץ.

נובמבר

הסתגלתי לחיים בקיבוץ לאט לאט. ראיתי שאני מאד אוהבת את הילדים בגן (מדובר ב-14 ילדים בני שנתיים וארבעה ילדים בני שלוש) ושאני גם מאד מרוצה מכל התנאים: חדר גדול לבד, מכבסה, חדר אוכל, שותפות לדירה שחשבתי שהן מאד נחמדות. גם מאד אהבתי את זה שהכול בקיבוץ ירוק ופורח.

הפריע לי מההתחלה, שהשותפות שלי לדירה ובכלל כל הנוער בקיבוץ - מעשנים סמים קלים. זה הבדיל אותי והבדיל אותי אבל החלטתי לא להכנע לזה. 

הקשר ביני לבין סמיילי התפתח יפה. היינו נפגשים כל סופשבוע ומדברים בטלפון כל יום. פעם אחת נשארתי סופשבוע והוא בא לבקר אותי. היה באמת כיף. שננו השקענו בקשר והרגשתי שזה יכול להצליח. לקראת סוף החודש שכבנו. אני גאלתי אותו מבתוליו.

באותו חודש הסתבר לי שאבא שלי צריך לעבור משפט על האלימות שהפגין כלפיי וכלפיי שאר המשפחה שלי לפני שנים. האלימות הזאת פסקה מזמן כך שהדבר סתם החזיר לי זכרונות כואבים, אבל היו בחיי אנשים נפלאים שתמכו בי.

אגב, באותו חודש נפגשתי בפעם הראשונה בחיי עם בלוגר. זה היה עם naor623715 אותו אני נוהגת לכנות נון. רק דיברנו והיה באמת נחמד.

דצמבר

גיליתי שיותר קשה בקיבוץ ממה שחשבתי: נסיעות אינסופיות כי הקיבוץ רחוק, תנאים קשים מאד לשיעורי נהיגה כי הקיבוץ הוא חור ואף מורה נהיגה לא יגיע עד לשם. בנוסף, לא הצלחתי להשתלב בחברה וגם בעבודה לא היו מרוצים ממני. היה לי קשה אבל אהבתי לילדים בגן שם הייתה חזקה מכל זה. חוצ'מזה, התנאים בקיבוץ באמת טובים.

באותו חודש אני וסמיילי נפרדנו. הוא טען שלא טוב לו בקשר כי הוא לא הצליח להתאהב בי, או אפילו להרגיש התחלה של רגשות חזקים. לדבריו, יש אנשים שמתאים להם להיות בקשר כזה שהכול סבבה ונחמד אבל ללא אהבה אבל הוא לא אחד מהם. הוא חייב אהבה בשביל קשר.

הפרידה לא הכאיבה לי בכלל. כמובן שלא הייתי מאושרת כי לא נעים שזורקים אותי וכי פרידות הן אף פעם לא עסק נעים, אבל מעבר לכך לא נשברתי בכלל. גם אני לא התאהבתי בסמיילי. גם אני לא הצלחתי לפתח אליו רגשות. אין לי שום דבר נגדו - הוא נחמד ויש לו לב זהב. אני מאחלת לו רק טוב אבל מעבר לכך אני לא מרגישה אליו שום דבר. האמת שהתגובה שלי לפרידה הפתיעה אותי. כל הזמן הזה היה ברור לי שאני לא אוהבת אותו אבל חשבתי שיש לי משהו אליו. גיליתי שממש לא.

הדבר היחיד שהפרידה הזאת הוכיחה לי זה עד כמה אני אוהבת את י, אקסי. השוויתי את ההרגשה שגרמה לי הפרידה מסמיילי להרגשה שגרמה לי הפרידה מ-י וההבדל היה עצום.

הדבר הזה ניער אותי והתקשרתי ל-י ואמרתי לו הכול. הוא הבין אותי וכאב את כאבי אבל שום דבר לא השתנה. הוא עדיין לא יכל להיות איתי. נאלצתי לקבל את זה שאני ו-י כנראה לא נועדנו להיות ביחד.

ינואר

הבטחתי לעצמי שלא לחזור לעולם הסטוצים אבל לא עמדתי בזה. היה לי סטוץ עם מישהו צעיר ממני בהרבה אבל בוגר לגילו. לזכותי יאמר שמדובר בידיד שלי שפינק אותי ודאג לי והתייחס אליי יפה ולא רצה רק להתחרמן איתי אלא גם שנבלה ביחד בלי קשר. אגב, עשינו הכול חוץ מחדירה. לא שכבנו.

באותו חודש גם קיבלתי שותפה חדשה לחדר שהסתדרתי איתה. גם היא, כמוני, הסתדרה איתי ולא התחברה במיוחד למתנדבים האחרים. התיידדנו.

באותו חודש היה לי גם סטוץ זוועתי עם אחד האורחים בקיבוץ. כנראה שאני לא לומדת לקח כי אחריי כמה ימים שוב התחרמנתי איתו. אגב, איתו לא שכבתי כי הייתי במחזור.

פברואר

באחד הימים הראשונים של פברואר גיליתי עד כמה מעריך אותי גוליבר (כבר אין לי כוח לפרט מי זה. כתבתי פוסט מפורט רק עליו. אתם מוזמנים לקרוא ולהבין הכול). גם לי יש משהו כלפיו. אני חושבת שיתפתח בננו מתישהו קשר אבל לא בשבועות הקרובים, כי הוא כרגע בתקופת מבחנים בטכניון וכי גם אני רוצה לחכות קצת עד שאכנס שוב לקשר. בכל מקרה, הוא ממש חמוד. גם התחרמנו פעם אחת והיה טוב.

אתמול הצלחתי לסרב, פחות או יותר בפעם הראשונה בחיי, לסטוץ. הייתי בסיטואציה עם ידיד שלי. שכבנו מחובקים והוא התחיל לגעת בי ורצה להתחרמן איתי אבל סירבתי. הייתי בכל כך הרבה סטוצים בתקופה האחרונה שהרגשתי שאני צריכה מהם קצת הפסקה.

במהלך חצי האחרונה גם איבדתי המון אנשים שחשבתי שהם חברים שלי. התקופה בהוסטל גילתה לי מי באמת שם בשבילי ותומך בי ומי חבר שלי רק לבילויים. קשרים עם אנשים השתנו מאד והיה הרבה בלאגן. מכל זה גיליתי דבר אחד וודאי - אני ו-ג תמיד נהיה חברות. אנחנו מכירות בערך שנתיים אבל החברות האמיתית בננו התחילה באוגוסט. בכל חצי השנה הזאת ג הייתה שם בשבילי ואני הייתי שם בשבילה. הרבה דברים איימו על החברות בננו, כמו למשל שיצאתי עם אחיה, אבל לא נתנו לכלום לקלקל לנו. היא שלי ואני שלה לנצח.

סליחה שהפוסט הזה היה כל כך ארוך.

שלכם,

נונה.