היי לקוראיי,

אני מעדכנת עכשיו מהבית של אחד הילדים בגן שלי. ההורים שלו ביקשו שאעשה עליו ועל אחיו בייביסטר. מכיוון שהם ביקשו שאעשה את הבייביסטר ביום חמישי - נאלצתי לדחות את תוכניותיי לחזור לעיר שלי ליום שישי. תוכנית נוספת שנאלצתי לדחות זה להפגש עם ידידתי המקסימה רותם, מכיוון שקבעתי להפגש איתה באחת מתחנות הביניים.

אתמול ישבתי עם השותפים שלי, המתנדבים האחרים בקיבוץ. מכיוון שלי אין שיחות יוצאות בפלאפון - ביקשתי מאחת המתנדבות שתיתן לי להתקשר מהפלאפון שלה לרותם, כדיי שאוכל לבטל איתה את הפגישה של יום חמישי. עשיתי את זה ואחר כך הייתה לי פליטת פה טיפשית. אמרתי בצחוק:"אתם חושבים שזה שאני נפגשת עם מישהי שהכרתי דרך האינטרנט - אומר שהיא תאנוס אותי?"

הם צחקו ושאלו איך הכרתי אותה דרך האינטרנט והאם זה היה דרך צ'אט. עניתי את האמת שלא ושהכרתי אותה דרך הבלוג שלה. אחת המתנדבות שאלה אם גם לי יש בלוג ונפלט לי:"כן." זו הייתה כזו טעות טיפשית! תחשבו על זה שאני בקיבוץ כבר כמעט ארבעה חודשים ולא סיפרתי לאף אחד שם שיש לי בלוג. למה עכשיו הייתי חייבת לפתוח את הפה הגדול שלי???

הם התחילו לנדנד לי שהם רוצים לקרוא בבלוג שלי. סירבתי באומרי, שאני לא מרשה לאף אחד שאני מכירה לקרוא בבלוג שלי. הם המשיכו להתעקש ואמרו שיחפשו את הבלוג שלי לפי מילות מפתח בגוגול עד שימצאו. אחר כך הם הלכו לאיזשהו בית בקיבוץ כדיי לעשות את זה (זה בית של חברים שלהם. לי אין שום גישה למחשב בקיבוץ).

מיד נכנסתי לפאניקה ואחריי שהסתובבתי חצי שעה הלוך וחזור - מצאתי פיתרון. התקשרתי לידידי נון, שגם אותו הכרתי דרך ישרא-בלוג, נתתי לו את הסיסמא של הבלוג שלי וביקשתי ממנו לפרוץ לי לבלוג ולחסום את האופציה של למצוא את הבלוג שלי דרך גוגול ושאר מנועי חיפוש. הוא אמר שהוא עשה את זה ולי מיד הייתה נפילת מתח וסופסוף נרגעתי.

המתנדבים האחרים חזרו ואמרו שהחברים שלהם לא היו בבית אבל החברים יחזרו יותר מאוחר ואז המתנדבים יחזרו לבית שלהם לחפש את הבלוג שלי. אני התחלתי לצחוק עליהם וסיפרתי שהתקשרתי לנון ואת בקשתי אליו ושעכשיו הם בחיים לא ימצאו. באמת הייתי בטוחה בעצמי כי נון אמר שחסם גם את האופציה למצוא את הבלוג דרך גוגול וגם את האופציה למצוא את הבלוג דרך העמוד הראשי של ישרא, אם לא יודעים את הכינוי.

אכשהו הגעתי למצב שהצעתי לאחד המתנדבים להתערב על 100 שקל שהוא לא ימצא את הבלוג שלי. קבענו שהוא יחפש ואם הוא ימצא - אני חייבת לו 100 שקל ואם הוא לא ימצא אז הוא יהיה חייב לי. אמרתי לו, שאם הוא באמת ימצא את זה אכשהו ויקרא על החיים הכל כך אישיים שלי בבלוג - אני אעזוב את הקיבוץ. בתגובה, הוא אמר שהוא לא יחפור בבלוג. הוא יקרא כמה מילים וברגע שיזהה שזאת אני - הוא יעזוב את זה. אפשר להגיד על הבנאדם הזה הרבה דברים רעים אבל יש בו תכונה אחת נפלאה - יש לו מילה.

הוא הלך וחזר אחריי שעה בערך כולו אושר. מסתבר שהוא כן הצליח למצוא דרך העמוד הראשי של ישרא. הוא קרא כמה שורות על ההוסטל וכמה שורות על כך שיש לי שותפה חדשה ומיד הבין שזאת בטוח אני. הוא רצה את ה-100 שקל שלו. גם לי יש מילה אז כבר הבאתי לו 50 וביום ראשון, אני אביא לו עוד 50.

אני לא מתבאסת על הכסף (למרות שאני מרוששת) אלא על כך שאני מפחדת שגם שאר המתנדבים יעלו על הבלוג שלי. ביקשתי שלא יגלה לאף אחד את הכינוי שלי ולא יתן לאף אחד את הכתובת. הוא הבטיח ואני מניחה שהוא באמת לא יעשה את זה, אבל מה שמדאיג אותי זה שהוא אמר לי:"תחשבי על זה שגם הם יכולים למצוא את הבלוג שלך. הם יכולים, בדיוק כמוני, ללכת לעמוד הראשי של ישרא, לחפש לפי מילות מפתח ותוך חצי שעה לעלות על הבלוג. זה גם מאד מעניין אותם." הוא הציע לי פשוט להפסיק לכתוב בלוגים.

כרגע אני מאד מתלבטת מה לעשות. זה כבר הבלוג השלישי שלי. על השניים הראשונים שילמתי מחיר כבד. בבלוג הראשון שלי (שדרך אגב היה משעמם תחת) קראתי לעצמי בשמי האמיתי, כתבתי שמות של כל האנשים שהזכרתי בפוסטים וגם נתתי קישור לבערך כל אדם שהכרתי. התוצאה הייתה שעלו על הבלוג בשכבה שלי, הפציצו אותו בתגובות מגעילות וגרמו לי למחוק אותו.

בבלוג השני שלי (שדרך אגב היה בלוג מאד מוצלח ומאד פופולארי) מצאתי לעצמי כינוי שלא קשור לשם שלי, השתדלתי לא לכתוב שמות של אנשים ולכתוב אכשהו בעקיפין. גם לא נתתי לינק לכל אחד למרות שבאמת נתתי להרבה אנשים. בכל מקרה, נאלצתי לסגור את הבלוג הזה בגלל שעשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. כתבתי על החיים בהוסטל וציינתי את האוטיסטים בשמותיהם וזה היה להפר את החסיון שלהם כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו. לא היה לי מושג. בכל מקרה, עלו על זה מדריכים דרך ההיסטורי של המחשב כי עידכנתי מההוסטל. מאד כעסו עליי והעיפו אותי משם.

בבלוג הזה מאד מאד השתדלתי לשמור על חשאיות. אף פעם לא כתבתי שמות, אלא רק כינויים של אנשים או את האות הראשונה של שמם. גם על עצמי ניסיתי לא לכתוב פרטים מסגירים ואפילו לא כתבתי באיזו עיר אני גרה. לינק לבלוג לא נתתי לאף אחד מהאנשים שאני מכירה. רק לחבריי הטובים בכלל סיפרתי שאני כותבת בלוג וגם להם לא הרשיתי לקרוא בו. אבל הנה שוב נפלתי. אכשהו שוב הצלחתי ליפול בגלל הפה הגדול שלי.

אולי לסגור את הבלוג יהיה באמת הדבר הטוב ביותר. אולי זה יהיה גם טוב בשבילי לא לכתוב באינטרנט על החיים האישיים שלי. תמיד הייתה לי בעיה של לחלוק את חיי האישיים עם כולם ובחודשים האחרונים מאד השתדלתי לעבוד על התכונה הזאת ולנסות לתקן אותה. אולי זה יהיה עוד שלב אליה.

וחוצ'מזה - אני לא רוצה לחיות בפחד. בבלוג הזה כתובים דברים מאד מפורטים על חיי המין שלי למשל. יהיה באמת מאד מביך אם יעלו על זה בקיבוץ. אולי תציעו לי פשוט לא לכתוב על דברים כאלה, אבל אני חושבת שאז הכתיבה כאן תאבד את טעמה בעיניי. הריי גם סקס הוא חלק מהחיים שלי. זה הכול או כלום. או שאכתוב בבלוג הזה על כל ההיבטים בחיי או שלא אכתוב על כלום. אין אצלי פשרות בקטע הזה.

חשבתי אולי לקנות פרו ואז להפוך את הבלוג לפרטי. זה בעייתי כי אין לי כסף (ההתערבות הטיפשית הזאת חיסלה לי את כל הכסף בארנק ועכשיו כל הוני עליי אדמות זה 43 שקלים בחשבון הבנק שלי). וחוצמזה, לפי מיטב הבנתי, מה שקורה בבלוג פרטי זה שאנשים שולחים מייל ומבקשים לקרוא ורק אם אני מאשרת - הם יכולים. איך בדיוק אני אדע להחליט למי להסכים ולמי לא? הריי יכולים לכתוב לי גם פרטים לא נכונים במייל. כמו שאני מכירה את עצמי אני בטח אאשר את כולם.

 אין לי כוח לכל כאב הראש הזה. אין לי חשק שעוד פעם החיים שלי יהרסו בגלל כתיבת בלוג. פעמיים הספיקו לי ואין לי רצון בפעם שלישית. מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מהיתרונות העצומים של הכתיבה כאן: היא מעניקה לי פורקן, היא מסדרת לי את המחשבות בראש, היא מטפחת את כישרון הכתיבה שלי, היא גורמת לכך שאקבל פידבק.

יתרה מזאת, ישרא בלוג זה בערך התחביב היחיד שלי. מול הטלוויזיה אני מוצאת את עצמי משתעממת למוות (בקושי יש לי ערוצים בקיבוץ וגם בבית הערוצים מעטים מאד) ואני לא גולשת באתרים אחרים באינטרנט כי פשוט לא מצאתי כאלה שמעניינים אותי. למעשה, כשאני חוזרת הביתה בסופי שבוע אז כל רגע שבו אני בבית - אני מול המחשב. אבהיר את עצמי: חלק גדול מאד מהסופשבוע עובר כשאני נפגשת עם אנשים, אבל כל רגע שבו אני בתוך הבית - אני מול ישרא. קוראת ומגיבה בבלוגים רבים ומעדכנת את הבלוג שלי. בקיבוץ אין לי מחשב ואני מתגעגעת למחשב נואשות. כשהייתי חולה והייתי בבית שבוע - עידכנתי כמעט כל יום. תבינו שאני עד כדיי כך מכורה לבלוג שאני מסוגל לשבת במשך שעות ורק ללחוץ על "רענן" כדיי לראות אם נוספו כניסות ותגובות. רגע, הפיסקה הזאת נועדה כדיי לכתוב את היתרונות בכתיבת הבלוג, אבל עכשיו קראתי אותה שוב והבנתי שאולי גם זה חיסרון. אני חייבת למצוא לעצמי עוד תחביבים. כל הקטע הוא מוגזם לגמרי.

מה אני אעשה?

שלכם,

מודאגת וכאובת ראש,

נונה.

עריכה:

אה, פרט ששכחתי לציין. חיפשתי את הבלוג שלי בגוגול ומסתבר שבהחלט אפשר למצוא אותו שם. בדקתי אחר כך ב"עדכון פרטים" והאופציה של לחסום את הגישה אליו מגוגול כן הייתה מסומנת. איך זה יכול להיות? טוב. השנייה עבר לי בראש משהו: אולי זה רק לא מתעד את מה שנכתב מרגע שלוחצים על האופציה הזאת. לא את מה שהיה כתוב גם לפני כן. אם כן, זה איום ונורא. תוך שנייה המתנדבים האחרים ימצאו את זה בגוגול.