שלום לכל הקוראים היקרים,

זוכרים את  גוליבר? לפני שבוע וחצי שכבתי איתו. אירגנתי מסיבת שחרור ל-ג וחיפשתי בית כדיי לעשות את המסיבה. היחיד שיכל לעשות את זה בבית שלו זה גוליבר. אגב, המסיבה הייתה מאד מוצלחת ו-ג מאד שמחה. אחריי המסיבה נשארתי לישון אצל גוליבר כמו שסיכמנו ואז שכבנו.

מסתבר שלגוליבר יש, בשיא הרצינות, זין גדול מדי. הקונדומים שהיו לי בארנק היו קטנים עליו.הוכיח לי את זה, שבאמת יש לו זין גדול, העובדה שהשתמשתי באותם קונדומים באותו גודל, עם כל הבחורים ששכבתי איתם והם התאימו לכולם. האמת שהרגשתי שיש לו זין גדול מהממוצע כשירדתי לו כשהתחרמנו בפעם הקודמת שנפגשנו. בכל מקרה, החדירה הכאיבה לי איימים. זה כאב אפילו יותר מהפעם הראשונה שלי. ממש כאבי תופת. מסתבר שגוליבר מאד טוב בכל מה שמסביב: הוא ליקק אותי ונגע בי והטריף לי את הצורה. הוא גם ירד לי המון ועשה את זה מעולה. רק הקטע של החדירה היה לא כל כך נעים. דיברתי איתו על זה אחריי זה וביקשתי שיקנה קונדומים גדולים יותר וחומר סיכה. הוא הבטיח.

אני לא יודעת מה יעלה בגורלנו. הוא ממש מושך אותי והוא גם נחמד וחכם. העניין הוא שהטיימינג מחורבן. הוא אמר לי, אחריי הפעם הראשונה שהתחרמנו, שאני בעיניו יפה ומגניבה וכיף לו לבלות איתי והוא רוצה להכיר אותי יותר טוב, אבל הוא לא חושב שהוא יכול עכשיו להכנס לקשר רציני, שבו מדברים בטלפון כל יום, מפניי שהוא בתקופת מבחנים בטכניון. הוא בדיוק סיים סמסטר ראשון בהנדסת חשמל.

האמת שהרגשתי את תקופת המבחנים שלו על בשרי, כי הקשר בננו התנהל עד כה ככה: פגשתי אותו כמה פעמים בזמן שיצאתי עם סמיילי, אחריי הפרידה מסמיילי ניתקנו כל קשר כי התנתקתי מהחבורה ואז לקח חודש וחצי עד שיצאנו ל"מוסד" והתחרמנו אחר כך, אחריי זה לא ראיתי אותו שבועיים, כי הוא נשאר בטכניון בסופשבוע שאחריי זה, אחריי שבועיים הייתה את המסיבת שחרור ל-ג ושכבנו ואחר כך היו אמורים לעבור שוב שבועיים, כי הוא סגר גם את הסופשבוע הקודם בטכניון.

אני גם לא בטוחה אם זו תקופה מתאימה בשבילי להכנס לקשר, אבל אין לנו לאן למהר. אנחנו יכולים בנתיים לבלות ביחד, לדבר, לצחוק ולהזדיין עד שנחליט לאן אנחנו רוצים לקחת את הקשר. אגב, יצא לנו לדבר בטלפון כמה וכמה פעמים סתם על החיים שלנו והיום אנחנו נפגשים במרכז העיר סתם כדיי לבלות ביחד ולא כדיי להתחרמן. בכוונה אמרתי לו שאני רוצה להפגש בפאב או בבית קפה, אבל לא בבית שלו. אולי נלך לבית שלו אחריי זה.

מאד מאד נעלבתי ומאד מאד נפגעתי. התחלתי לבכות ולצרוח. אמרתי להם, שאני לא הולכת לעשות שירות לאומי בניגוב שולחנות. שהן ממש מעליבות אותי, אם הן מעלות בדעתן שאני אעשה שירות לאומי בחדר אוכל. שכשהחלטתי לא לעשות צבא - החלטתי ללכת לשירות לאומי ולא ללכת לעבוד, כי לא רציתי לעבוד בתור מלצרית או בתור קופאית או בשאר עבודות כאלה.

הרכזת שיחקה אותה נעלבת ואמרה שכל עבודה מכבדת את בעליה. הסכמתי איתה והבהרתי לה את העמדה שלי: אין לי שום בעיה בכלליות, לעבוד בתור מלצרית או קופאית או בחדר אוכל. בתור מישהי שלא בטוח תלך לאוניברסיטה וגם אם כן, אז תצטרך לחסוך בשביל זה כסף - אני בטוחה שבמשך שנים ייצא לי לעבוד בעבודות כאלה. העניין הוא שאני לא רוצה לעשות זה במקום השירות הצבאי שלי. ששולחנות לנקות יש גם בעיר שלי. לא צריך בשביל זה לנסוע ארבע שעות עד הקיבוץ.

דרשתי מהרכזות לומר לי את כל האמת. שאלתי אם אכן מעזיבים אותי בגלל צוות גדול מדי או בגלל שלא מרוצים מהתפקוד שלי. הן אמרו שאכן מעזיבים אותי בגלל צוות גדול מדי, אבל כשנאמר להם שצריך להוציא מישהי אחת מהצוות - היה ברור להם שזו תהיה אני בגלל שהמטפלות האחרות מרגישות, שיש לי עוד הרבה מה ללמוד. אמרתי להן שזו לא אשמתי שאין מאחוריי שנים של עבודה בחינוך, כמו שיש לשאר המטפלות. שכל אחת התחילה ממשהו.

המשכתי להטיח בהם את המציאות. הדגשתי כמה הרבה השקעתי בשירות לאומי הזה. הריי שירות לאומי צריך להיות 40 שעות של עבודה בגן וזהו, אבל אני תמיד התייצבתי לכל הישיבות ולכל הוועדות שהיו בערב בלי שאלה. מעולם לא החמצתי שום דבר ולא משנה בזה זה כרוך. כל יום שני פעם בשבועיים יש בערב סדנא על ליקויי למידה אצל ילדים. אני חוזרת משיעור נהיגה באוטובוס של 17.20 ואז מספיקה להיות בקיבוץ רק חמש דקות ואולי רק להחליף ספר בספריה, לפני שאני נוסעת איתם לסדנא ומעולם לא התלוננתי.

סיפרתי להם על כך שכל יום חמישי אני נוסעת ארבע שעות מהקיבוץ לבית שלי וכל מוצ"ש חוזרת ארבע שעות מהבית שלי לקיבוץ. שאני מגיעה הבייתה ביום חמישי בשעה 20.30 בערב ויוצאת מהבית במוצ"ש ב-18.45. שבעיר שלי מורה הנהיגה שלי היה לוקח אותי מהבית ואחריי 40 דקות מחזיר אותי לבית ואילו בקיבוץ אני נוסעת לשיעור נהיגה בשניי אוטובוסים וחוזרת בשניי אוטובוסים ועם כל זמני ההמתנה זה לוקח לי שלוש שעות ורבע פעמיים בשבוע.

ציינתי את זה שתמיד היה אפשר לסמוך עליי לפתוח את הגן ב-6.45 בבוקר. שתמיד עשיתי כל מה שאמרו לי. גם אמרתי שלהעביר אותי תפקיד, זה לא כמו להעביר תפקיד כל מטפלת אחרת. הריי המטפלות האחרות בכל מקרה חיות בקיבוץ, אז לא משנה להן איפה לעבוד, אבל אני מגיעה לקיבוץ מהעיר שלי רק בשביל הגן, אז אם אין לי את הגן - אני אצטרך גם לעזוב את הקיבוץ. גם אמרתי להן שעכשיו הן בעצם גורמות לי ללכת לשבת בבית ולא לעשות שירות לאומי. הריי שירות לאומי בניגוב שולחנות בחדר אוכל בקיבוץ - אני לא מסכימה לעשות וללכת למקום אחר אני לא יכולה כרגע כי שום מקום לא מחפש בת שירות שתעבוד בחינוך ותתחיל ממרץ-אפריל.

אחריי ששטחתי בפניהן את כל הטיעונים שלי - אמרתי שאם אין להן עוד משהו להגיד לי, אז אני הולכת לחדר. הלכתי לחדר לבכות. יותר מאוחר חזרתי לגן כדיי לקחת את הפלאפון שלי בזמן שאני בוכיה. הגננת ניסתה לעצור אותי. אמרתי לה שלא תדאג ושאני אבוא למחרת לעבוד אבל אני לא רוצה לסיים את העבודה באותו יום. בכל מקרה יש צוות גדול מדי.

אגב, המשכתי לבכות כל אותו יום וגם בלילה. גם למחרת בבוקר בכיתי תוך כדיי עבודה.

למחרת בצוהריים לקחה אותי שוב הרכזת לשיחה. הייתי הפעם מרוכזת ולא בוכיה אז התפניתי להקשיב לדבריה בתשומת לב. גיליתי שלא מעזיבים אותי בגלל התפקוד שלי. שאם לא היה צוות גדול מדי, אז היו משאירים אותי. הרכזת הסבירה לי שכשהגעתי לגן - הייתה אמורה להצטרף אישה בשם עינב לגן, כי היא בדיוק סיימה חופשת לידה. העניין הוא שהילדה חלתה ולכן הכניסו באופן זמני, לפניי חודשיים את סיוון לצוות.

תיכננו שברגע שהילדה של עינב תחלים - להוציא את סיוון מהצוות. אני הייתי אמורה לחפות על עינב, כשהיא תלך להניק את הבת שלה כל ארבע שעות. הקטע הוא שהילדה לא החלימה. היא לא עלתה במשקל ויצאה ונכנסה מבתי חולים. בשבוע שעבר נאמר להם סופית שסיוון תצטרך להמשיך לטפל בבת שלה כל השנה. כך שנוצר מצב שסיוון נשארת בצוות. לסיוון אין שום בעיה לעבוד כל יום 9 שעות ולכן נוצר מצב שאנחנו כל יום שש מטפלות. זה יותר מדי ולא משתלם בשום צורה. האמת שגם אני הרגשתי בתקופה האחרונה שאנחנו יותר מדי. שגם אני וגם שאר המטפלות מחפשות בכוח מה לעשות ולא מוצאות כי שש זה באמת צוות ענק.

שאלתי למה לא מעזיבים את סיוון. הרכזת ענתה לי בכנות ואני מאד מעריכה אותה על זה. סיוון היא בת קיבוץ. יש לה משפחה שלמה בקיבוץ ויש לרכזת מחויבות כלפיי סיוון. זה מאד מאד טבעי ומאד מאד הגיוני שידאגו קודם לאינטרסים של בת קיבוץ. זה לא שלא אוהבים אותי או שאני לא חמודה, אלא שככה זה העולם. אני אתן עוד דוגמא: לפני כמה שבועות גיליתי שמתחילים להרכיב צוותים לגנים של שנה הבאה. שאלתי את הרכזת לפני כמה שבועות אם יהיו זקוקים גם לי שנה הבאה. היא ענתה שהיא לא יודעת מפניי שקודם מרכיבים את הצוותים מאנשים בתוך הקיבוץ ואחר כך, אם נשאר מקום, לאנשים מחוץ לקיבוץ. זה רק טבעי.

בקיצור, הרכזת הציעה לי לעבוד בגן עד יום חמישי ואז שביום חמישי יעשו לי מסיבת פרידה ושאני אתחיל לעבוד בחדר אוכל מיום ראשון. אני סירבתי. ביקשתי לנסוע לעיר שלי מיום שני עד יום ראשון ואז לעבוד עוד שלושה וחצי שבועות בגן כדיי שאספיק לסיים את שיעורי הנהיגה וכדיי שאוכל לסגור בגן מעגל. היא סירבה באומרה שאני לא יכולה להשאר בגן עד סוף החודש. הצוות באמת גדול מדי וזה לא הגיוני. בסוף התפשרתי איתה על הדבר הבא: אמרתי לה שכבר באותו יום (יום שני) אני אסע לעיר שלי עד יום ראשון ואז אני אגיע לקיבוץ ביום ראשון בצוהריים ושיעשו לי מסיבת פרידה. אני מוכנה מיום למחרת לנסות את חדר האוכל. אמרתי לה שאני אעבוד שם עד שאעבור טסט, אבל שאם לא יהיה לי טוב שם - אני לא אחכה לטסט ואעזוב כבר אחריי יומיים. היא ענתה שאני יכולה לעזוב מתי שבא לי ושאין שום בעיה. היא ביקשה ממני לתת הזדמנות אמיתית לחדר אוכל.

באותו יום דיברתי עם המורה נהיגה שלי והוא אמר שהוא בכל מקרה מתכוון להגיש אותי לטסט ב-20.3. אם אני באמת אעבור את הטסט אז כנראה שאני אעבוד בחדר אוכל, רק שלושה שבועות בערך שזה באמת סבבה. בחדר אוכל יש הזדמנות להכיר אנשים. הסיבה שהכרתי בזמן שעבדתי בגן, רק אנשים שבאו לבקר את השותפות שלי, היא שאכלתי ארוחת צוהריים בגן ולא בחדר אוכל. החדר אוכל הוא המקום בהא הידיעה להכיר אנשים בקיבוץ. אין דרך אחרת. אולי זה יהיה נחמד. מי יודע. מה שמקל עליי זה שאני יודעת שבאמת ברגע שיהיה לי לא טוב - אני אקום ואעזוב. פה לא מדובר בחינוך. אני לא מרגישה שום מחויבות.

מה שמבאס אותי זה שאני אתגעגע לילדים. אני אוהבת אותם בכל ליבי ונשמתי. כשהייתי חוזרת לעיר שלי לסופי שבוע ולא ראיתי אותם מחמישי בצוהריים עד ראשון בבוקר - הייתי מתגעגעת נואשות. לא ברור לי איך אני אתפקד בלי לראות אותם. טוב, נו. אני נשארת בקיבוץ עוד קצת אז אני כל הזמן אבוא לבקר.

בקשר לפוסט הקודם : עכשיו אני כבר לא חוששת שהשותפים שלי יעלו על הבלוג כי אני במילא עוזבת בקרוב. מזל שלא מחקתי את הבלוג. יכולתי מזה להתחרט עכשיו.

אני אעזוב עכשיו את המחשב ואלך להסיר שיער מכל מקום אפשרי בגוף, כי אני נפגשת הערב עם גוליבר. לא נעים להתפס עם שיערות ברגליים, כשרוצים להזדיין עם מישהו. אני אומרת לכם מנסיון.

זמנים טובים לכל.

שלכם,

נונה.