שלום לכל הקוראים למיניהם,

ביום שישי קיבלתי שיחת טלפון מהרכזת שירות לאומי שלי. היא התקשרה לספר לי שכל הקיבוץ נכנס לבלוג שלי. היא לא ידעה איך זה בדיוק קרה. כנראה שמישהו מהקיבוץ נתקל בבלוג במקרה, זיהה שזאת אני והעביר זאת הלאה. הבלוג הגיע אפילו לרכזות החינוך בקיבוץ והן אלו שמצאו לנכון להודיע לרכזת שירות לאומי שלי.

הרכזת שירות לאומי ידעה שאני מתכוונת לחזור מהסופשבוע לקיבוץ ביום ראשון בבוקר ואז לעזוב אותו סופית ביום שלישי. היא סיפרה לי שכעת כל הקיבוץ רוחש רכילות עליי ושאלה אותי עד כמה ארגיש נעים לבלות יומיים שלמים בקיבוץ במצב כזה והאם אני רוצה לחזור רק לכמה שעות, כדיי לקחת את הדברים שלי או משהו כזה.

אמרתי לה שאני כנראה אחזור רק בראשון בלילה במקום בראשון בבוקר. שאני צריכה לעבוד ביום שני, אבל יכולה לעזוב גם ביום שני, מיד אחריי העבודה ולא לחכות לשלישי בבוקר. אמרתי לה שמה שמדאיג אותי זה שאני צריכה לחזור לקיבוץ ליומיים-שלושה בעוד שבועיים-שלושה כדיי לעשות שיעור נהיגה ואז למחרת לעבור טסט. היא הפתיעה אותי מאד כשהציעה לי להתארח אצלה. זה הדהים אותי. אמרתי לה שעוד שבועיים-שלושה היא אפילו לא תהיה הרכזת שלי ולכן אני לא מבינה למה שתעשה דבר כזה למעני. היא ענתה לי שאילו הייתה הרכזת שלי - לא הייתה מציעה לי את זה. היא מציעה לי את זה בתור בנאדם. נוצר מצב ששוחחנו יותר משעה. שיחה קרובה וכנה של שתיי חברות ולא של רכזת ובת שירות. דיברנו מאד בחופשיות ומאד בישירות.

היא החמיאה מאד לכתיבה שלי. אמרה שאני כותבת מדהים ושלא יצא לה להתקל במישהי שכותבת בצורה ישירה כל כך על פרטים אישיים כל כך. היא גם אמרה שאני לא חייבת בשום צורה לסגור את הבלוג. בניגוד למה שכתבתי כשהייתי בהוסטל, אז הפעם לא הפרתי שום פרטים חסויים. אומנם כתבתי על גן הילדים, אבל לא הזכרתי ילדים בשמותיהם וגם לא הזכרתי קשיים שלהם. כתבתי רק על קשיים שלי ולכן לא עשיתי שום דבר פסול מבחינה חוקית.

מסתבר שהמטפלות בגן רותחות עליי מכעס כעת. גם הן נכנסו לבלוג שלי ונתקלו בפוסט הזה שמתאר סטוץ גרוע שהיה לי עם מישהו שביקר בקיבוץ פעם. הן קראו שרצינו להתחרמן, אבל לא מצאנו מקום אחר, אז הלכנו לגן בלילה והתחרמנו שם. זה מן הסתם זעזע אותן והכעיס אותן. האמת שאת זה אני מאד מבינה. הסטוץ הזה היה טעות בכלל ולעשות את הסטוץ בגן הייתה טעות בפרט. אסור היה לנו ללכת לשם. זה באמת ביזה את המקום. לזכותי ייאמר שעשיתי את זה כי באמת הייתי בבעיה. הייתי בתקופה שבה הביטחון העצמי שלי היה ברצפה. בתקופה שבה חשבתי שאיש לא ירצה לבלות איתי אם אני לא אתן לו חסדים מיניים, הייתי בתקופה שבה חשבתי שזה הדבר היחיד שאני יכולה לעשות טוב, הייתי בתקופה שבה הזמן שבו התחרמנתי עם אנשים היה הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת, מפניי שבכל זמן אחר בתקופה הזאת הרגשתי, שכל מה שאני גורמת לאנשים זה כאב ראש. לפיכך היה לי קשה מאד לסרב לסטוץ ובאמת שלא מצאנו שום מקום אחר חוץ מהגן. אני יודעת שזה לא תירוץ ואני יודעת שזה דבר שפשוט לא עושים, אבל זה באמת נבע ממצוקה.

דבר עיקרי שזיעזע את הקיבוץ זה עצם העובדה שאני מסוגלת לדבר בישירות כזאת על מין. קיבוץ זו חברה קטנה, מסוגרת ושמרנית. כולם שם שומרים את עניינהם הפרטיים לעצמם מפניי שהם יודעים שאם יחשפו על עצמם פרטים אישיים - הדבר יתגלגל מהר מאד מפה לאוזן. רכזת השירות לאומי המקסימה שלי דיברה איתי על כך. היא אמרה שאם באמת אני אדם ישיר וליברלי כל כך שרוצה לחשוף את עצמו ולדבר בישירות כזאת - אז היא לא חושבת שחברת הקיבוץ מתאימה שלי. הקיבוץ זו דוגמא קיצונית אבל דוגרי, לפי דעתה, גם חברת העיר שלי לא כל כך מתאימה לי כי זו עיר דיי שמרנית. היא אמרה שהיא חושבת שמקום שמאד יתאים לי זה תל אביב. לא סתם קוראים לתל אביב בועה. זה מקום שבו לגיטימי לדבר בישירות על סקס. 

המשכתי לדבר עוד ועוד עם הרכזת. היא אמרה לי את דעתה הכנה בקשר לכול. היא אמרה שהיא לא רואה כל פסול במישהי שיש לה הרבה סטוצים. שאין כל רע במישהי שמזדיינת/מתחרמנת כל יום עם מישהי אחר אם זה מה שהיא רוצה וזה מה שעושה לה טוב. במקרה שלי - כן יש מקום לדאגה מפניי, שכמו שבעצמי כתבתי, הרבה מהסטוצים שלי לא היו רק בגלל הסיבות הפשוטות של סיפוק החרמנות והכיף שבסקס, אלא באמת בגלל שהרגשתי שאני לא טובה לשום דבר אחר.

הגישה שלה בקשר לכתיבה הישירה שלי הפתיעה אותי. היא אמרה שלפי דעתה, אני לא אהיה מסוגלת לסגור את הבלוג, מפניי שהיא התרשמה שאני לא אוכל לחיות בלי הכתיבה. זה באמת נכון אבל אני באמת משלמת מחיר מאד כבד על הכתיבה הזאת. סיפרתי לה איך ילדים בשכבה שלי עלו על הבלוג הראשון שלי, הפציצו אותו בתגובות מגעילות וגרמו לי לסגור אותו, סיפרתי לה איך בהוסטל עלו על הבלוג השני שלי, הסתבר שמה שכתבתי זה הפרת הפרטיות של האוטיסטים, העיפו אותי מההוסטל ונאלצתי לסגור גם אותו. סיפרתי לה שבשניי הבלוגים הראשונים נתתי להרבה אנשים שאני מכירה לקרוא את הבלוג שלי ואז הם נעלבו מהצורה שהצגתי אותם. סיפרתי לה שכשהייתי בכיתה ו אז כתבתי סיפור. מתוך 200 עמודים היה עמוד אחד שדיבר על סקס. הבאתי את הסיפור לבצפר ואז כל השכבה צחקה עליי. שנתיים לאחר מכן, בכיתה ט, חזרתי בדיוק על אותה טעות עם סיפור אחר ושוב כל השכבה צחקה עליי.

סיפרתי לה שאני נופלת על שמירת הפרטיות שלי לא רק בכתיבה. כשהייתי בחופש הגדול של לפני כיתה ח אז הלכתי למחנה של שלושה שבועות. הכרתי שם מישהו. אמרנו שאנחנו חברים והתנשקנו והתחרמנו מתחת לעץ כי לא היה לנו מקום אחר ואז נידבנו פרטים לכל המחנה על מה בדיוק עשינו. כל המחנה עשה מאיתנו צחוק. כשהייתי בכיתה י הלכתי להדריך באותה תנועת נוער ומסתבר שאז עד הם לא שכחו לי את זה. יש עוד אינספור דוגמאות לכך שלא שמרתי על הפרטיות שלי.

אולי אני צריכה ללמוד לא לחשוף את עצמי בפניי אנשים במציאות, אולי את זה אני צריכה ללמד את עצמי (אגב, בשנים האחרונות השתפרתי מאד בתחום הזה) אבל לא נראה לי שאיי פעם אוכל לוותר על כתיבה. אני אוהבת לפרוק הכול על דף אינטרנט. אני אוהבת לסדר לעצמי את כל המחשבות בראש כשאני כותבת, אני אוהבת לפתח כך את כישרון הכתיבה שלי ואני אוהבת לקבל על כך פידבק. אומנם אני משלמת על כך מחיר כבד, אבל אני באמת לא רואה פיתרון. לכתוב למגירה אני לא רוצה כי אני רוצה תגובות. לכתוב בלוג אבל לא לכתוב על דברים אינטימיים כמו סקס, זה בלתי אפשרי מבחינתי, כי אני רואה בסקס חלק מהחיים שלי. זה או הכול או כלום מבחינתי.

יש לי ידיד שמכור למוסיקה ברמות מטורפות. הוא סיפר לי איך כל השבוע, כשהוא בצבא, הוא רק חושב על הרגע שיגיע הביתה ויוכל להתיישב מול המחשב ולהוריד שירים. על איך הוא לא מסוגל להיות בחדר שלו דקה אחת מבלי לשמוע מוזיקה, על איך חורה לו שייצא שיר חדש והוא חס וחלילה לא יידע על קיומו, על איך הוא לא מסוגל לוותר על המוסיקה בשום פנים ואופן. כשהוא דיבר הרגשתי הזדהות עמוקה. זה בדיוק מה שאני מרגישה כלפיי הבלוג. ההבדל בייני לביינו זה שהוא לא צריך לשלם מחיר על אהבתו למוסיקה. אני צריכה לשלם מחיר על כתיבת דברים אישיים כל כך באינטרנט ובקטע הזה יש לי באמת חוסר מזל שדווקא לכך יש לי משיכה עזה כל כך.

הרכזת שלי דיברה איתי על שחקנים ואומנים. גם מישהו שבוחר להיות שחקן - צריך לחשוף את עצמו. יש הצגות תאטרון שבהם יש סצנות עירום. שחקן לא יכול לשחק סצנה אינטימית מבלי להתחבר אליה. גם במקרה שלו אחר כך כולם מדברים על זה. גם במקרה שלו הוא צריך לשלם מחיר כבד, אבל הוא מוכן לשלם אותו אם באמת המשיכה שלו בחיים זה למשחק.

אולי תציעו לי פשוט לסגור את הבלוג הזה ולפתוח בלוג חדש אבל אני לא רוצה. אני באמת מרגישה קשורה דווקא לדף האינטרנט הספציפי הזה ואני באמת מרגישה שלפתוח בלוג חדש זה מיותר, כי הריי גם עליו סביר להניח מישהו יעלה יום אחד. אולי תציעו לי לנסות לשמור שאף אחד לא יעלה על זה בכתיבת פרטים מסוימים. דעתי על כך היא שאני מוכנה להסוות את הפרטים המזהים בדיוק כמו שהייתי מוכנה בבלוג הזה. לא כתבתי את שמי ולא את שמות אחרים, לא כתבתי את שם הקיבוץ ואפילו לא כתבתי את שם העיר שאני חיה בה. מה שאני לא מוכנה לעשות זה לכתוב למשל "מושב" במקום "קיבוץ" או לכתוב "הוסטל של מפגרים" במקום "הוסטל של אוטיסטים". אני חושבת שברגע שצריך לחשוב 47894578 פעמים על כל משפט שרוצים לכתוב וממציאים פרטים אחרים - הכתיבה מאבדת מטעמה.

חוצמזה, אני במילא עוזבת את הקיבוץ. זה לא שאני אמשיך לחיות בו עוד חודשים בידיעה שכל אדם שעובר לידי בשביל - יודע על הרגלי האוננות שלי, או על כך שאני אוהבת משחקי שליטה בסקס. מה שכן מבאס אותי ומפחיד אותי זה עד כמה הרבה כוח יש לבלוג. הריי לגמרי ולחלוטין במקרה עלו על הבלוג שלי שלושה ימים לפניי שהייתי אמורה לעזוב ממילא. אם היו עולים עליו עכשיו ואני הייתי אמורה לעזוב בספטמבר - הייתי נאלצת לעזוב את הקיבוץ רק בגלל הבלוג. אבל אתם יודעים מה? למה לשחק ב"אילו"? זה לא קרה וזהו.

אני לא עומדת להתנצל בפניי אף אחד, אם התכנים הבוטים בבלוג הזה זיעזעו אותו. אני לא רואה כל דבר פסול בלדבר על סקס. מבחינתי זה כמו לדבר על אוכל או על כל נושא אחר, רק שסקס זה נושא יותר מעניין. אני יודעת שלא כל החברה שלנו ליברלית כמוני, אבל אם למישהו (למשל קיבוצניק מרובע) לא מתאים לקרוא על כך - הוא יכול פשוט ללחוץ על האיקס האדום בפינה. אני חושבת שלפסול מישהו כאדם, רק כי הוא ליברלי מבחינה מינית, זו תגובה של אדם קטן שלא ראוי לתשומת הלב שלי.

ובקשר למטפלות - הדבר היחיד שעליו אני מבקשת סליחה זה על הסטוץ שעשיתי בגן. זה היה מעשה פסול למרות שבאמת היו לי נסיבות מקלות (ראו פיסקה חמישית). אני לא מתנצלת על כך שאני אוהבת סקס, לא מתנצלת על כך שיש לי בעיה בתחום של הסיבות שבגללן עשיתי דברים מיניים עם כל כך הרבה אנשים ולא מתנצלת על כך שכתבתי על כך באינטרנט. זו זכותי ואני יודעת ובטוחה שגם הן לא מושלמות. התגובה שאחת מהן הגיבה לפוסט שמדבר על הסטוץ עם האורח בקיבוץ והתגובה שאותה אחת הגיבה על הפוסט הקודם זו תגובה של אדם קטן ובזוי. אשת חינוך כלומר אישה שהקדישה את חייה לחינוך, אמורה להתעלות מעבר לזה, להבין יותר את נפש האדם ולא לכתוב כמו פקצה בת 11.

אני למדתי להעריך את עצמי יותר בתקופה האחרונה. שוב ושוב אני מגלה שאומנם הליקוי שלי מפריע לי מאד בכל תחומי החיים ומפריע להרבה אנשים לבלות בקרבתי, אבל האינטלגנציה הרגשית שלי מפצה על כך. היו לי על כך אינספור שיחות עם חברים שלי ובמיוחד עם ג וגוליבר. אולי אפרט על כך בפוסט הבא.

אני רוצה לכתוב. אני לא הולכת לתת לאף אחד למנוע את זה ממני. אני מבטיחה שאם אעבוד שוב איי פעם במקום שבו נדרשת שמירה על פרטים חסויים - לא אכתוב על דברים חסויים. מעבר לכך אני לא מבטיחה דבר. אני לא מתכוונת להפסיק לכתוב על סקס, לא מתכוונת להפסיק לכתוב על דברים אישיים ולא מתכוונת להפסיק לכתוב על חולשות. אם מישהו ימצא לנכון להשתמש בזה נגדי - זה רק מראה על החולשה שלו. אני לא נתתי לינק לאף אחד מהאנשים שאותם אני מכירה. אם מישהו עולה על הבלוג במקרה ולמרות בקשתי המפורשת (שגם כתובה בצד הבלוג) בוחר להמשיך לקרוא כאן, אז אין לי שליטה על זה ואני לא מתכוונת לתת על כך את הדעת, אלא אם כן מדובר באנשים הקרובים אליי ביותר, שהם בעצם לא סיבה לדאגה, מפניי שהם לעולם לא ימשיכו, אם אבקש מהם להפסיק.  

בעוד יום-יומיים אני עוזבת את השירות לאומי. אני ניצבת בפניי תקופה חדשה בחיי. אני צריכה למצוא עבודה, להחליט מה אני רוצה ללמוד, לבנות לעצמי חיים חדשים, כשתוך כדיי אצטרך להתמודד עם לגור בבית מאד לא פשוט ועם הורים שסביר להניח יוציאו אותי מדעתי. יהיה לי גם קשה הרבה יותר מלאדם הממוצע בבניית החיים החדשים האלה בגלל הליקוי שלי. אני יודעת שאני מאד אצטרך את הבלוג בתקופה הזאת. אם לא יהיה לי מקום לכתוב בו על החיים שלי - אהיה אבודה. אין סיכוי שאוותר עליו.

שלכם,

נונה.