היי לקוראים,

לפני כמעט שמונה חודשים אני ו-י נפרדנו (פירוט כאן, כאן וכאן). מעולם לא הצלחתי להפסיק לאהוב אותו. קרה מאז הרבה: הקשר ביני לבין סמיילי שנמשך חודשיים, כמה סטוצים ואחר כך היזיזות עם גוליבר. לא עצרתי את החיים שלי. המשכתי הלאה, אבל להתגבר על י היה אחד הדברים הקשים ביותר שעשיתי בחיי.

אני יודעת שהנסיבות שהפרידו בננו היו באמת מאד קשות. מעולם לא היו לנו תנאים נורמלים לקשר. היינו בסך הכול חודש וקצת ביחד ונאלצנו להתמודד עם כל כך הרבה. הוסטל של אוטיסטים הוא לא מקום ראוי לפתח בו קשר (הבהרה לכל הקוראים החדשים בבלוגי: הגעתי להוסטל בתור בת שירות. י הוא מדריך שם וכך הכרנו).

לפני כמה ימים יצא לי לחשוב עם כמה משברים נאלצנו להתמודד בתקופה הזאת. היו הקשיים הרבים שהיו לי עם הטיפול באוטיסטים. זה גרם לי ממש נזקים נפשיים חמורים ו-י היה צריך כל הזמן לתמוך בי. זה יצר לנו חוסר איזון בקשר, כי הוא אהב את העבודה שם והיה מאד טוב בה. היה לי גם מאד קשה לעשות איתו משמרת. זה היה להתמודד עם להיות איתו 8 שעות באותו חדר, מבלי שנוכל לגעת אחד בשניה, או לדבר על דברים שלא קשורים לאוטיסטים.

חשבתי על כך שקרו במקרה הרבה דברים קשים בחודש וקצת האלה. י עבר תאונת דרכים ואני נחפזתי לביתו לטפל בו, שבוע אחר כך אני הייתי חולה מאד, מכיוון שלא יכולתי לנסוע לביתי שבעיר אחרת מההוסטל - הלכתי לביתו של י והוא טיפל בי במשך כמה ימים. שבועיים אחר כך נרגילה נפלה עליי והיו לי כוויות קשות בחזה ובבטן (עד היום יש לי צלקות) ושוב י היה צריך לטפל בי. כמה ימים אחר כך העיפו אותי מההוסטל ושוב נאלצנו להתמודד עם משבר.

וכל הקשיים האלה לא הובילו לפרידה. אפילו לא נפרדנו בגללם. נפרדנו בגלל הדברים שעליהם פירטתי בשלושת הפוסטים שנתתי אליהם קישור בתחילת הפוסט הזה (מספיק לקרוא רק אחד מהם. כתובים בשלושתם דיי אותם דברים).

אני מרגישה תחושת החמצה איומה, בגלל שלא נפרדנו בגלל משהו שאני אמרתי או עשיתי, או בגלל משהו שהוא אמר או עשה. נפרדנו בגלל נסיבות. אני יודעת שאילו רק היינו נפגשים בנסיבות נורמליות - היינו עד היום ביחד. זה מקומם אותי. למה העולם הזה כל כך לא הוגן? למה הטיימינג היה חייב להיות כל כך מחורבן? ולמה, לכל הרוחות, אני עדיין מתמלאת כאב כל פעם שאני חושבת עליו? טוב, נו. לשאלה האחרונה יש לי תשובה. אני עדיין אוהבת אותו.

ג טוענת שאני אצליח לגמרי להשתחרר ממנו רק כשאני באמת ובתמים אתאהב במישהו אחר. קשה לי להאמין שאיי פעם מישהו יגרום לי להרגיש כמו ש-י גרם לי. זה גורם לי לפחד שאולי כל החיים לא אצליח להשתחרר ממנו, אבל מצד שני, אני באמת עדיין מאד צעירה. אני לא יכולה לדעת מה יצפן העתיד.

היא אמרה שנזכרה בי פתאום, חשבה עליי והחליטה להתקשר לבדוק מה חדש איתי. דיברנו כמה דקות, אבל הייתי בדיוק בדרך לבר מצווה של בנדוד שלי, אז אמרתי לה שאני אתקשר יום למחרת.

ביום שישי הלכתי עם אנג'ל למרכז העיר וסיפרתי לו הכול. הוא שאל אם אני מתכוונת להתקשר אליה ועניתי שלא. אמרתי לו שמה שתמיד חיבר בייני לבינה זה שלשתינו יש ליקוי למידה דומה ולכן היה לי מגניב, בזמנו, לדבר איתה על דברים שקשורים לזה, כי גם היא התמודדה עם סיטואציות דומות לשלי בעקבות הליקוי. מעבר לזה היה לנו קשה למצוא נושאים משותפים. היא בכלליות אדם מאד קשה ולכן היינו רבות המון.

אמרתי לאנג'ל שעכשיו אני אצא כשידי על העליונה. בפעם האחרונה שניתקנו קשר זה היה בגלל הsms המגעיל שלה ועכשיו הניתוק יהיה מהצד שלי, כי אמרתי לה שאני אתקשר ולא התקשרתי. אנג'ל ענה לי שהוא ממש גאה בי. הוא אמר שאני בחורה מאד חברותית ולכן אני, הרבה פעמים, נותנת בטעות את הרושם, שאני נואשת לחברים. 

עניתי לאנג'ל שפעם באמת הייתי נואשת לחברים. היה לי קטע כזה לסמן וי ליד כמה שיותר שמות, אבל בתקופה האחרונה הבנתי שזה לא הכמות אלא האיכות. סיפרתי לאנג'ל שלפני חודש בערך נזכרתי פתאום שליומולדת 19 שלי (שהיה באוגוסט) הזמנתי 14 אנשים שכל אחד מהם החשבתי כחבר שלי. מאז רובם נעלמו מהחיים שלי והיום אני בקשר מאד קרוב רק עם ארבעה מהם: אנג'ל, ג, אלמו ושוקו. מלבד ארבעת חבריי הקרובים ביותר, יש לי גם חברות קצת פחות קרובה עם מישהי, שאני חושבת שאקרא לה בבלוג פינקי ויש לי גם את הקשר עם גוליבר. אני לא צריכה יותר מזה. ארבעת האנשים האלה הם אנשים שבאמת אוהבים אותי מאד ואני אוהבת אותם מאד. יש בננו התאמה וקירבה ואנחנו תמיד שם אחד בשביל השניה. זה כל מה שאני צריכה. אני לא צריכה קבוצה ענקית של אנשים שלא יתפקדו כחבריי אמת.

אמרתי לאנג'ל את האמת. שפעם באמת רק התעסקתי בלרכוש לעצמי חברים חדשים. הבאתי כדוגמא את זה שבקרוב אני צריכה למצוא עבודה. אם הייתי מוצאת עבודה לפני שנה, אז ברור לי לגמרי, שהדבר היחיד שהייתי מתעסקת בו זה עד כמה התקרבתי לאנשים במקום עבודה, מי מהם הפך לחבר שלי ואיך להפוך את כל השאר לחברים שלי. לעומת זאת, בעבודה שאמצא בשבועות הקרובים - אני מתכוונת להתעסק רק בלעשות את העבודה על הצד הטוב ביותר. זה מקום עבודה. לא יותר מזה. מן הסתם שאם אמצא שם אנשים נפלאים שיהיה בננו קליק - אני לא אגיד "לא" בכוח לחברים חדשים, אבל זו לא המטרה העיקרית שלי. יש לי כבר חברים מדהימים. אני לא צריכה לרדוף אחריי אף אחד.

ההורים שלי טסו לאיטליה לכמה ימים. אני מודה על כך לאלוהים כי סופסוף יש קצת שקט בבית ואני לא צריכה לשמוע את אימא שלי צורחת כל היום. מה שמעצבן אותי זה ההיסטריה המוחלטת שהיא הייתה בה לפני הטיסה. היא רוצה שאני ואחותי הגדולה (היא בת 25) נטפל היטב באחיות הקטנות התאומות שלנו שבנות 12. אני לא מבינה מה כל ההיסטריה. הן רגילות, למשל, לחזור מבצפר כשההורים עדיין בעבודה ולחמם לעצמם אוכל, אז זה לא שמשהו השתנה. אימא שלי רוצה שאני או אחותי הגדולה נקום כל בוקר מוקדם כדיי "לטפל בהם לפני שהן הולכות לבצפר." מה יש לטפל? הן בנות 12 למען השם! לא בנות שלוש! הן יודעות להתלבש, להסתרק, לנעול נעליים וכו' לבד. הדבר היחיד שבאמת צריך לעשות זה לוודא שהן אכן יצאו מהבית בזמן ולא יאחרו. זה הכול.

האמת שמה שהכי מטריף אותי באימא שלי, זה שהיא חוזרת על כל משפט מליון פעם (היא זו שגרמה לי להוסיף את זה לרשימת "אלה דברים שאותי מבאסים"). היא למשל, חזרה שוב ושוב ושוב על כך, שהיא רוצה שנזכור לכבות את כל האורות בבית, בזמן שהיא ואבא שלי יהיו באיטליה. אני מבינה שזה חשוב אבל לשמוע את זה שמונה פעמים בשעה, זה לא נחוץ. כל פעם שאני אומרת לה שנמאס לי לשמוע אומרת את אותו דבר מליון פעם - יש לה את אותה תשובה:"את הריי לא עושה מה שאני אומרת אף פעם, אז חשבתי שאולי אם אני אחזור על זה הרבה, אז תזכרי." בעעע זה כל כך לא נכון. באמת שאני זוכרת גם כשהיא אומרת משהו רק פעם אחת.

ואם כבר במשפחה עסקנין (או איך שלא כותבים את המילה הזאת): הלוואי והנושא החם יתחלף כבר! כרגע הנושא החם הוא "אלימות במשפחה." כל פעם שאני נכנסת לעמוד הראשי של ישרא - אני רואה כל מני כותרות של פוסטים, כמו "אבא שלי פוצץ לי את הצורה" או "הגיע הזמן לחשוף את ההתעללות שעברתי במשך שנים". לא יאומן כמה אנשים התמודד עם אלימות במשפחה. נמאס לי כבר מזה שהנושא הוא "אלימות במשפחה", כי זה סתם מחזיר לי פלאשקים לילדות. גם אני עברתי התעללות במשפחה ולהזכר בזה כל פעם שאני נכנסת לעמוד הראשי של ישרא - לא עושה לי טוב.

יצא לי לבלות הרבה עם החברים שלי בשבוע שעבר. כמעט כל יום נפגשנו ודיברנו. היה ממש נחמד. ממש כיף לי ש-ג כבר השתחררה מהצבא, שוקו כבר השתחרר מהצבא ופינקי כבר השתחררה מהצבא. רק אנג'ל עדיין בצבא אבל זה לא נורא, כי הוא יוצא חמשושים קבועים. מצאתי זמן טוב לעזוב את הקיבוץ. זה ממש כיף להפגש עם החברים שלי באמצע השבוע.

אני זוכרת שלפני שמונה חודשים, כשהייתי עדיין בהוסטל והייתי חוזרת כל שבוע באמצע השבוע הביתה, תמיד לא היה לי עם מי להפגש - כי כולם היו בצבא. עכשיו, כשעזבתי את הקיבוץ ואני באמצע השבוע בבית - תמיד יש לי למי להרים טלפון. זה ממש כיף. הם גם כאלה מקסימים.

אל תעברו את הכביש שלא במעבר חציה. אני אומרת לכם מנסיון. קיבלתי על זה קנס של 100 שקל.

שלכם,

נונה.