היי,

עבר עליי שבוע מטורף לגמרי. במשך שבוע שלם לא הייתי בבית שלי. זה קרה בגלל מריבה מאד גדולה עם אימא שלי שבעיצומה היא החליטה להתקשר למשטרה. אין לי חשק לפרט על מה הלך שם. אני רק אציין שזה גרם לי לארוז תיק גדול ולהעלם מהבית לשבוע. להעלם. לגמרי. לא לענות לאף טלפון מההורים שלי, לא להודיע להם על מקום הימצאי ולא לקפוץ חזרה הביתה אפילו לא לדקה. שבוע שלם נדדתי בין בתי החברים, שבוע שלם בכיתי מדי יום ביומו, התמודדתי עם מגוון רגשות קשים ופשוט ניסיתי להמשיך לשרוד. וכאילו לא היה לי מספיק על הראש - נפלתי במדרגות ונקעתי את הקרסול. החלטתי שאפילו זה לא יגרום לי לחזור הביתה ושוב נאלצתי לבקש עזרה רק מחבריי.

דבר מאד משמעותי שהוכח לי מעל ומעבר בשבוע הזה הוא עד כמה החברים שלי מדהימים ועד כמה אני ברת מזל שהם בחיים שלי. הם טיפלו בי, גם רגשית וגם פיזית, בצורה הכי מדהימה שבה אפשר לטפל במישהו. דבר נוסף שהוכיח לי השבוע הזה הוא שהבלוג פחות חשוב לי ממה שחשבתי.

בדרך כלל אני מאד אובססיבית לגביי הבלוג. אין מילה יותר מתאימה מאובססיבית. חושבת עליו המון, יושבת מול המחשב ולוחצת שוב ושוב ושוב על "רענן" כדיי לראות אם נוספו תגובות וכניסות. בדרך כלל אני משתדלת לעדכן כמה שיותר. בדרך כלל אני מתחילה לנסח לעצמי משפטים בראש לפוסטים, כשקורים לי דברים משמעותים.

הפעם זה לא היה ככה. בהתחלה לא כתבתי פוסט על המשבר הגדול שעבר עליי, בגלל סיבות טכניות. הסיבות הן ששבתי מהעבודה (אה, כן, מצאתי עבודה בתור קופאית בסופר) לביתם של החברים שלי כשאני עייפה ורעבה ועד שאכלתי ועד שהתארגנתי ועד שדיברתי איתם ועד שהתאפסתי - כבר היה מאוחר וגם אני וגם הם רצינו לישון. סיבה טכנית נוספת שלא הרגשתי בנוח לעדכן מביתם ואחר כך להגיד להם שהם לא יכולים לקרוא את זה. זה לא היה נראה לי לעניין. ובכלל - הכתיבה כאן תמיד הייתה בשבילי משהו לעשות מאחוריי דלת סגורה בפרטיות שלי. אף פעם לא הרגשתי צורך או חשק לעדכן ליד אנשים.

העניין הוא שככול שעברו הימים - הבנתי שאני לא מעדכנת לא רק בגלל סיבות טכניות. אם זה באמת היה חשוב לי ואם באמת לא הייתי מסוגלת לשרוד מבלי הפורקן שבכתיבה - הייתי מתגברת על הסיבות הטכניות וכותבת. הסיבה האמיתית והעיקרית שלא כתבתי היא שפשוט לא רציתי. זה לא היה לי מספיק חשוב. גם ככה דשתי במצוקה שלי במשך אינספור שעות עם החברים שלי. גם ככה לא הפסקתי לדבר על זה ולדון על זה. לא התחשק לי גם להעלות את זה על הכתב. לא התחשק לי, בניגוד לתמיד, שמגוון של אנשים זרים ישפוט את החיים שלי.

באמת שקרה המון בשבוע הזה. באמת שהיו הרבה אירועים ובאמת שמגוון עצום של רגשות עבר עליי. המחשבה על לנסות לתמצת את הכול לפוסט צימררה אותי. אם הייתי כותבת את הפוסט הזה - הוא היה בערך באורך של בלוג. לא ידעתי מאיפה להתחיל ואיך לסיים.

המחיר שאני משלמת על הכתיבה כאן היא שאני עומדת חשופה ופגיעה מול אינספור אנשים זרים. ויותר מכך: מול הרבה מאד אנשים שמכירים אותי, מהקיבוץ למשל ומעוד שלל מקומות. אני אף פעם לא נתתי לינק לאף אחד ואף פעם לא הרשתי לאף אחד לקרוא, אבל אנשים עלו על הבלוג לבד. לא חזרתי בי ממה שכתבתי בפוסט הזה. אני עדיין דוגלת בליברליות, אני עדיין מאמינה שכתיבה תמיד תהיה חלק מהחיים שלי ואני עדיין חושבת שיש לכתיבת בלוג יתרונות עצומים, אבל הבעיה היא שהחסרונות כבר גובים ממני מחירים נפשיים.

נמאס לי למצוא מדי כמה ימים בבלוג תגובת נאצה מטומטמת ולתהות מי כתב אותה והאם הוא מכיר אותי, נמאס לי מהמעקב האובססיבי אחר כניסות ותגובות, נמאס לי להרגיש שאני צריכה להוכיח את עצמי ולכתוב בצורה מסודרת, מוקפדת ומעניינת כדיי למשוך קוראים ונמאס לי לפחד מה הקוראים חושבים עליי. זה קשה. לחשוף את החיים הפרטיים באינטרנט זה קשה.

לפני כמה ימים חלמתי חלום שבו אחת המורות שלימדו אותי בבצפר, עולה על הבלוג שלי ואז נפגשת איתי ונוזפת בי. באותו חלום היו גם כמה מן הנשים שהערכתי בקיבוץ, ושעכשיו אני יודעת שסביר להניח הן קוראות כאן (כבר קשה לי להאמין שיש מישהו מהקיבוץ שלא קורא כאן). ברגע שאתה חושף את עצמך - אתה גם חושף את עצמך לביקורת.

ועוד משהו: באמצעות האופציה החדשה שבגללה אני יכולה לעקוב אחריי עשרת הבלוגרים האחרונים שנכנסו לבלוג שלי - גיליתי שיש המון ילדים וילדות שקוראים בבלוג שלי. ילדים וילדות בנות 11, 12, 13, 14 שאלו ילדים בגילאים, שאם היה ביכולתי למנוע זאת - הייתי מונעת את כניסתם לבלוג. ילדים בגילאים האלה לא צריכים לקרוא, למשל, על היזיז של מישהי כמעט בת 20. אני יודעת שהילדות בכל מקרה לא קיימת היום, כי ילדים נחשפים מגיל צעיר בכל דרך אפשרית למין ואלימות אבל אני לא רוצה לקחת חלק בחשיפה הזאת. לא נוח לי לחשוב שילדה בת 13 קראה על הרגלי האוננות שלי, או על כך שאני אוהבת משחקי שליטה בסקס.

אני לא רוצה לוותר על הבלוג. עובדה ששרדתי רק בקושי שבועיים מבלי לעדכן ואז כבר לא יכולתי להתאפק וכתבתי את הפוסט הזה. כל מה שאני אומרת שקצת ירד לי מהכתיבה כאן. רק קצת. אני רוצה לעדכן לעיתים יותר רחוקות (בעצם לא. אני פשוט רוצה לעדכן מתי שיתחשק לי מבלי תחושת מחויבות), אני רוצה להרגיש שאני לא צריכה להוכיח את עצמי לקוראים ועוד משהו שאני רוצה ולא יכולה לקבל: שילדים לא יכנסו לבלוג הזה. 

עוד דבר שאני רוצה זה לשלוט בתגובות. אנשים משאירים כאן תגובות פוגעניות ולפעמים (אם מדובר במישהו שמכיר אותי ולא אוהב אותי) גם תגובות שחושפות עליי פרטים, שלא הייתי רוצה לחלוק בהם. כנראה שאני אקנה מנוי פרו ואז אסמן את האופציה שהיא שתגובות יתפרסמו רק באישור שלי. אין ברירה. לא יתכן שאני ארשה למה שקורה כאן בתגובות להימשך.

חשוב לי לציין שרוב התגובות הן באמת תגובות בונות שאני מאד אוהבת לקבל. אין לי בעיה עם תגובות שבהם אנשים כותבים שהם לא מסכימים איתי, לגביי דברים מסוימים. יש לי בעיה עם תגובות שנועדו רק לפגוע ולהקניט ולעיתים - פשוט תגובות שנועדו לחשוף אותי בכוונה.

מישהו יודע מתי "האלופה" חוזרת?

שלכם,

נונה.