היי לכל הקוראים וגוד שאבס למי שקורא את הפוסט בשבת,

לפני שבועיים (ביום ראשון) מצאתי עבודה בתור קופאית. רוב העבודות בשכר מינימום הן בעמידה ולכן היה לי קשה מאד למצוא מקום עבודה שלא ידרוש ממני לעמוד במשך שמונה שעות של משמרת. העבודה בקופאיות היא בישיבה וזה אידיאלי מבחינתי. העבודה לא קשה אבל מעצבנת, מונוטונית ומשעממת.

מה שמצחיק אותי הוא שלגמרי במקרה הגעתי לעבוד בסופר שאבא של גוליבר עובד בו. הוא סגן מנהל שם. זה דיי אומר שהוא הבוס שלי. לא תיכננתי את זה וזה היה צירוף מקרים מדהים שדווקא לשם שלח אותי הכוח אדם. חששתי לעבוד שם כי ידוע שלא מערבבים עסקים עם הנאה, אבל עכשיו זה כבר בכלל לא מפריע לי. אבא של גוליבר הוא מאד נחמד, אני לא רואה אותו כל כך הרבה וגם כשאני רואה אותו - הוא לא מערבב בין זה שהוא מכיר אותי בחיים האישיים לבין העבודה. אף אחד שם אפילו לא יודע שאנחנו מכירים מלפני כן וטוב שכך.

רוב הקופאיות שם הן רוסיות מזדקנות. זעזע אותי שלשתיים מהן יש תואר שני בכימיה. תארו לכם אישה בת חמישים פלוס, עם תואר שני בכימיה, שעובדת באותה עבודה שכל תיכוניסטית בת 17 יכולה לעסוק בה. מזעזע. זו תופעה נפוצה לעולים חדשים מבוגרים מברית המועצות.

היה לי קשה ללמוד להפעיל את הקופה. כל מה שקשור לזכירה של הרבה דברים, הוא קשה לי בגלל הליקוי שלי. נאלצתי לרשום הכול ושוב ושוב לתרגל עד שלמדתי לתפקד. על כל המוצרים יש קודים שעוברים בסקינר חוץ מעל הפירות, הירקות וסוגי הלחמים. כל הקופאיות זוכרות את הקודים האלה בעל פה. אני רשמתי אותם על דף שאני עובדת על פיו ולא נראה לי שאיי פעם אני אזכור. זה לא מפריע לי כי כל עוד יש לי את הדף - אני יכולה לתפקד כמו כל קופאית אחרת.

יומיים אחריי שהתחלתי לעבוד שם - פרצה המריבה הגדולה והקריטית עם אימא שלי (זה היה ביום שני בלילה). זה היה זמן מאד לא טוב כי כל היציאה הזאת מהבית לקחה ממני המון כוחות נפשיים. נדדתי בין בתי החברים ובכיתי המון. הייתי מיואשת ועצובה ולא היו לי כוחות נפשיים גם לעבודה. התקשיתי להתרכז ועשיתי טעות אחריי טעות. אני עדיין זוכרת שפעם אחת, כשהייתי בהפסקה, אז ראיתי שגוליבר התקשר אליי והחזרתי לו צלצול. הוא שאל מה ענינים איתי ואחריי דקה של שיחה התחלתי להקרע מבכי, כי הייתי מותשת פיזית ונפשית. כעבור חמש דקות נגמרה לי ההפסקה ונאלצתי לחזור לעבודה עם דמעות בעיניים. הקופאיות האחרות חשבו שאני בוכה כי עשיתי כל כך הרבה טעויות באותו יום.

כמה ימים לאחר מכן (ביום חמישי בצוהריים), נפלתי במדרגות ונחתתי על הקרסול. במשך כמה שעות הצלחתי עדיין לתפקד והגעתי לעבודה. ככל שעברו השעות הקרסול התנפח יותר ויותר וזה הגיע למצב שהוא היה מאד מאד מאד נפוח. היו לי כאבי תופת. נאלצתי לצאת מהעבודה לפני סיומה והגעתי לבית של גוליבר, כשאני לא יכולה לעשות אפילו צעד אחד. מסתבר שנקעתי את הקרסול.

לכן ביום שישי לא הלכתי לעבודה. הייתי בביתו של גוליבר שטיפל בי מדהים וגם לקח אותי לרופא. נשארתי אצלו עד שישי בלילה ואז הלכתי לישון אצל ג שגם נתנה לי טיפול מסור ואוהב ועזרה לי פיזית ונפשית. במוצ"ש ישנתי אצל גוליבר.

ביום ראשון האחרון חזרתי הביתה, ניהלתי שיחה חשובה עם אימא שלי (שעליה אדבר בהמשך הפוסט הזה) שאחריה הרגשתי הרבה יותר טוב ואז יכולתי להתפנות נפשית לעבודה. לאט לאט למדתי יותר ויותר. מיום ליום עשיתי פחות ופחות טעויות.

במשך כל השבוע הזה רק עבדתי ולא יצאתי לבלות. הכאבים בקרסול לא פסקו. יכולתי לתפקד, אבל כל צעד הכאיב לי ואחריי סיומם של ימיי העבודה העדפתי ללכת הביתה לישון.

היום הייתי ממש טובה. אני כבר יודעת להפעיל את הקופה ולעשות כמעט כל מה שמבקשים ממני בלי עזרה. החלטתי היום שלא רק לומר שלום לכל מי שבא לקופה שלי, אלא גם לשאול "מה שלומך" כל לקוח ולקוח. אתם הייתם חושבים שזה מוזר שהקופאית שואלת אתכם מה שלומכם? תגובתם של 90% מהאנשים היה מבט מופתע ואז חיוך רחב. זה ממש עשה אווירה טובה. בגלל זה הלקוחות גם סלחו לי הרבה יותר בקלות, כשעשיתי פה ושם טעויות קטנות. יצאתי מהעבודה ממש שמחה.

יש לנו בבית קומה שלמה פנויה. היא שימשה פעם את אחי ואחותי הגדולים, שעזבו כבר לפני שנים את הבית. הקומה הזאת היא בדיוק כמו דירה: יש בה שניי חדרי שינה, סלון, מטבחון, אמבטיה ושירותים. היא גדולה ומרווחת וגם מנותקת משאר הבית כך שיש בה שקט. בחודשים האחרונים התחננתי לאימא שלי לעבור לשם והיא התעקשה שאשאר בחדר שלי. היא טענה שיש בקומה הזאת בעיות ביוב ושאר דברים כאלה ולא הייתה מוכנה אפילו לשקול שאעבור לשם.

אחריי המריבה הגדולה והשבוע שביליתי בבתי החברים, הגעתי למסקנה שהקומה הזאת תהיה פיתרון מעולה לבעיות בבית. אני כבר לא אשתגע בגלל הרעש הנוראי שהמשפחה שלי מקימה, יהיה לי ספייס ותהיה לי יותר פרטיות. כשחזרתי הביתה, אחריי שבוע שבו פשוט נעלמתי לגמרי ולא יצרתי שום קשר עם ההורים שלי, אז ניהלתי שיחה עם אימא שלי.

זו הייתה שיחה ממש חשובה וטובה שנמשכה יותר משעה. סיפרתי לה כמה קשה לי בבית ואת כל הדברים שמפריעים לי והיא אמרה את כל הדברים שמפריעים לה. סיכמנו על כל שינויי גישות ושינויי התנהגויות בבית. אמרתי לה שאני רוצה לעבור לקומה הריקה. בהתחלה אימא שלי לא הסכימה לדבר על זה בכלל, אבל אני הפצצתי בטיעונים משכנעים. אמרתי לה את האמת. שאחד הדברים שהחלטתי עליהם זה שאני חייבת להיות יותר עצמאית. 

אימא שלי היא גרועה בתחום הרגשי אבל בתחום המעשי היא תמיד עשתה בשבילי המון. דוגמאות לכך הן כשהחלטתי על שירות לאומי - התעצלתי להרים טלפונים למצוא מקום שירות חדש והיא עשתה את זה בשבילי.  כשעזבתי את השירות לאומי והחלטתי למצוא עבודה - התעצלתי לחפש כמו שצריך והיא זאת ששלחה את קורות החיים שלי לכל מקום. תמיד סמכתי עליה שהיא תקבע לי תורות לרופאים, שהיא זאת שתקנה לי חזיות, שהיא זאת שתנקה אחריי. אמרתי לה שאני רוצה מעכשיו לטפל בעצמי. אני רוצה לממן לעצמי את הטסט הבא שלי, אני רוצה לקנות לי את הכרטיסיות לאוטובוסים, אני רוצה לקבוע לעצמי תורות לרופאים ולכל דבר שאצטרך, אני לא רוצה לבקש מההורים שלי להסיע אותי יותר לשום מקום, אני רוצה לשמור על הסביבה שלי בבית נקיה בעצמי ושלא יצטרכו לנקות אחריי כמו אחריי ילדה קטנה. אמרתי את כל זה לאימא שלי.

אימא שלי אמרה שהיא לא מאמינה לי. שהיא פוחדת שאם אני אעבור לקומה הזאת - אני אשאיר את כל האורות דלוקים. שאני אטנף והיא תצטרך לנקות אחריי קומה שלמה במקום חדר אחד. היא אמרה שאין דרך לתקן את בעיית הביוב שם והיו לה עוד כל מני טיעונים על כך, שאי אפשר לסמוך עליי כי אני חסרת אחריות ולא מתחשבת. היא התחילה להגיד כמה שאני תמיד גומרת את המים במקלחת, שאני מעירה את האחיות שלי בלילות כשאני חוזרת מאוחר הביתה ועוד שלל דוגמאות כאלה. הבטחתי להשתפר.

בסוף סיכמנו על שבוע נסיון. היא רוצה לראות במשך שבוע אם אני אעמוד בחוקיי הבית ואם אני אכן אעמוד בהם והכול יהיה בסדר - יהיה מה לדבר על הקומה למטה. בהתחלה כעסתי ואמרתי לה שהיא סתם מרמה אותי. בתגובה היא אמרה שזה לא נכון ושהיא באמת תשקול את זה. היא אמרה שהשגתי התקדמות אדירה, כי לפני היא לא הסכימה לחשוב על זה בכלל, אבל עכשיו היא פתוחה לרעיון. בנתיים השבוע הזה מתקדם סבבה. אני כל כך מקווה שזה יסתדר.

אני לא משלה את עצמי שזה יהפוך את החיים האלה לנורמלים. ההורים שלי הם הורים גרועים, הם תמיד היו והם תמיד יהיו, אבל הקומה הזאת תאפשר לי לחיות באיזשהו ניתוק מהם. אם באמת אני גם אלמד את עצמי להיות עצמאית ולא אהיה תלויה בהם בדברים קטנים - אני באמת מאמינה שזה ישפר את החיים כאן.

ומי שחושב שאני סתם מפונקת, או סתם לא מעריכה מספיק את ההורים שלי - מוזמן לקרוא את הפוסט הזה, במידה ולא קרא אותו.

הגלולות שאני לוקחת גורמות לי לשלל בעיות גניקולוגיות (אל תדאגו. אני לא הולכת לפרט. אין לי עניין להגעיל את הקוראים עד עמקי נשמתם). הייתי אתמול אצל רופא נשים, שנתן לי סוג אחר של גלולות. הוא אמר לי לנסות אותן. העניין הוא שהרופא לא רוצה לעשות בי יותר מדי ניסויים. הוא אמר שאם גם הגלולות החדשות יגרמו לי לתופעות לוואי קשות כל כך - אולי יהיה כדאי לשקול לוותר על גלולות בכלליות. מסתבר שיש מקרים מיוחדים של נשים, שפשוט לא יכולות לקחת שום סוג של גלולות נגד הריון.

חשבתי על משהו מצחיק. בעצם זה עצוב ומדאיג, אבל אני מעדיפה להסתכל על זה מזווית מבודחת. אם אכן אני לא מסוגלת לקחת שום סוג של גלולות - זה יהווה מכשול ענק לי ולגוליבר. הריי מה הסיבה שהתחלתי עם הגלולות מלכתחילה? כי גוליבר לא מסוגל להשתמש בקונדומים. פשוט מפסיק לעמוד לו בשניה שהוא שם קונדום. תארו לעצמכם: גבר שלא יכול בשום פנים ואופן להשתמש בקונדומים ואישה שלא יכולה בשום פנים ואופן להשתמש בגלולות, שרוצים לקיים יחסי מין באופן קבוע. זה יכול להרוס הכול. אנחנו יזיזים למען השם. יזיזים. איך בדיוק נשרוד דבר כזה? טוב, אני מקווה שאין סיבה לדאגה. אני חושבת שהגלולות החדשות יהיו בסדר ונוכל להמשיך לשכב כרגיל.

אנג'ל ו-ג עזרו לי במידה שלא תאומן במשך כל השבוע שעבר. הם היו מדהימים ומקסימים.  ישנתי לילה אחד גם אצל פינקי וגם היא הייתה חמודה. גוליבר בכלל יצא כלי מטורף בטיפול המסור שהוא העניק לי. אני מודה להם מקרב לב. הם הוכיחו את עצמם מעל ומעבר.

בא לי גלידה.

שלכם,

נונה.