היי,

יש לי הרבה נושאים לחפור עליהם: גברים, עבודה, משפחה, התחושות שלי לגביי דברים. המון מתרחש. הסערה בחיים שלי לא פוסקת לרגע. אבל אני עדיין לא בשלה להעלות, את כל זה על הכתב. אני רוצה לעכל את האירועים, לפני שאתן למאות קוראים לשפוט את החיים שלי. פתאום שמתי לב שאני נמצאת בשלב שאפילו את החברים שלי אני פחות משתפת. כבר לא מדווחת להם על אירועי היומיום הסוערים שלי ומה שהם גרמו לי להרגיש. מסתגרת בעצמי יותר ויותר, אחריי שבמשך שנים חשתי צורך מטורף להתקשר לדווח להם על כל פיפס.

אבל בכל זאת יש לי חשק לכתוב והנושא החם לכד את תשומת ליבי. הנושא הזה הוא מאד קרוב לליבי: נימוסים וירטואלים. הרבה פעמים הקדשתי לנושא זה תשומת לב. אני זוכרת כשרק התחלתי לכתוב בלוג. אני עדיין זוכרת שאת הבלוג הראשון שלי פתחתי ב-3.7.2005  (איך עברו ככה שנתיים וואו) ולא ידעתי כיצד לתמרן בעולם הוירטואלי הזה. לא ידעתי מה הגבולות. מה מותר ומה אסור לי לומר, כשאני קוראת טקסט, שכתב בלוגר אחר. ואם אני מאד לא מסכימה עם עמדותיו, האם מותר להטיח בו את דעתי במלוא העוצמה, או לנסות להתחשב ברגשותיו? לרגע לא שכחתי שמי שיושב מעבר למסך הוא בנאדם. לא מוחשי כמו בנאדם שעומד מולי אבל עדיין בנאדם.

קראתי את הפוסט שכתבה שרה (הקודמת) זו שהגתה את רעיון הנושא החם הזה, והחלטתי לענות על השאלות, שהיא כתבה בפוסט. היא כתבה שאלות שמעסיקות אותה כשהיא משוטטת בישרא. הן דומות מאד לשאלות שהעסיקו אותי מאז נכנסתי לעולם הבלוגיה.

איך מקבל בעל הבלוג שיחה בין שניי מגיבים שמתנהלת אצלו בדף התגובות?

לי אישית יש קטע כזה שאני חייבת להגיב לכל תגובה ותגובה ולכן, אם התנהלה שיחה בין שניי מגיבים שתפסה מקום של 10 תגובות, אני אגיב להם ב10 תגובות משלי. בכלל לא מפריע לי שהם מנהלים שיחה בדף התגובות שלי. למה לא? בכיף. שיהנו. בדרך כלל לי לא יוצא לעשות את זה בבלוגים אחרים, כי פשוט לא מזדמן לי, אבל לפעמים כשאני קוראת איזה פוסט מעניין בבלוגים מסוימים ואחר כך רוצה להגיב תגובה, ורואה תגובה אחרת שמושכת את תשומת ליבי - אני לרוב ארשה לעצמי להגיב על התגובה הזאת.

איך מתקבלות תגובות ארוכות ארוכות, מאלה שלא פעם אני מרשה לעצמי(מעניין שלפטפורמה הטכנית של ישרא יש תשובה נחרצת: עד 1000 תווים זה בסדר, אחר כך לשתוק)

אני אישית מתה על תגובות ארוכות. זה גורם לי לחשוב שהאדם באמת התעניין בפוסט (=התעניין בחיים שלי) וזה מחמיא לי ומרומם את רוחי. הרבה פעמים בסוף תגובה כזאת מופיע המשפט "סליחה על התגובה הארוכה והחופרת". המשפט הזה הוא הכי מיותר בעולם. הלוואי והקוראים יבינו, עד כמה אני נהנית מתגובות ארוכות וחופרות. ואם הן עוברות את ה1000 תווים - אין צורך לשתוק. אפשר להמשיך את הטקסט בתגובה נפרדת. תפדלו. אני רק אשמח. גם כשלי יש הרבה מה להגיד - אני לא מהססת לומר, כשאני מגיבה בבלוגים אחרים.

מתי ואם בכלל מותר להתערב בדיאלוג שמתנהל בין בעל הבית לבין מגיב שלו?

עכשיו שאני חושבת על זה - אני אף פעם לא עשיתי את זה, כי פשוט לא חשבתי על זה. קרה כמה פעמים שעשו את זה בבלוג שלי. אין לי התנגדות למרות שאני לא מבינה מה הטעם, הריי אם אני רוצה להגיב בחזרה למישהו שהגיב לי בבלוג - אני לא צריכה את עזרת אף אחד. אני יכולה להסתדר טוב מאד בלעדיו.

איך להתייחס לבלוגר שלא עונה למגיבים שלו, או עונה רק לחלקם, מה הוא אומר בזה?

אני לא יכולה לדעת מה עובר לאנשים שעושים את זה בראש - אבל אותי אישית זה מעליב. אם טרחתי וכתבתי לבלוגר אחר תגובה - אני חושבת שמן הראוי שהוא יגיב לי עליה. אם אני אראה ששוב ושוב אני מגיבה על פוסטים שלו, ושוב ושוב הוא לא מחזיר לי תגובה, אז אני אתעצבן. אני אספיק להגיב לפוסטים שלו וזהו. אני לא יודעת מה הוא מתכוון לומר בזה, אבל לי זה גורם להרגיש שהתגובה שהגבתי לו - לא ענינה אותו מספיק. מובן שאם מדובר בבלוגר שבדרך כלל מגיב לתגובות ורק פעם אחת או לעיתים רחוקות, לא הגיב בחזרה - אז אני אקבל את זה. אבל לא אם זה דפוס קבוע.

מה המסר של בלוגר שאצלו הגבתי בקביעות, אבל הוא מעולם לא נכנס אליי?

אני לא יכולה לדעת מה עובר לאנשים אחרים בראש - אבל אני יודעת מה עובר לי בראש. אני נוטה להכנס לבלוגים של מגיבים קבועים, אם התגובות שלהם מעניינות וגורמות לי להמשך לדעת עוד על האדם, שכותב אותם. האמת שגם אם התגובות שלו ממש דביליות בעיניי, אני אכנס לבלוגו, כדיי לבדוק אם גם הפוסטים שלו מעידים על טמטום, או שהתגובות אצלי, היו מעידה שלא חוזרת על עצמה כל הזמן. אני מניחה שבלוגר שמעולם לא נכנס לבלוג של מגיב קבוע - פשוט לא התסקרן לדעת יותר על האדם הזה. לי אין את הקטע הזה. אני תמיד מסתקרנת לדעת יותר על מגיבים קבועים.

לתת עצות או לא לתת עצות?

אני מפחדת מלתת עצות, אחריי שאני קוראת פוסטים. לרוב אני מרגישה שאני לא מכירה את כל התמונה ואין לי מספיק רקע, כדיי לתת עצה מועילה. הריי לרוב אי אפשר לדחוס לפוסט את כל הגורמים שהשפיעו על העניין, ולכן סביר להניח שאני לא יודעת מספיק, בכדיי לעזור. וסיבה נוספת: גם בלי קשר לבלוגים, אני אדם שמפחד לתת עצות. כבר הוכחתי שאני מסוגלת להרוס לעצמי בשיטתיות את החיים, אז מי אני שאדע איך לסדר חייו של אדם אחר? לרוב אני מעניקה לבנאדם בעיקר הקשבה ותמיכה נפשית, מאשר פתרונות מעשיים.

איך ואם בכלל להגיב לפוסט שאני לא מסכימה עם מה שכתוב בו?

במקרים שאני רק קצת לא מסכימה עם בלוגר - לא נראה לי שאני אכתוב את זה בתגובה. רק אם חוסר ההסכמה שלי ממש זועקת לשמיים, אני אגיב ואומר זאת, אך אעשה זאת בצורה יפה ומכובדת. זה משהו שמאד חשוב לי שגם אנשים יישמו לגביי, גם בעולם האמיתי וגם בעולם הוירטואלי. אני חושבת שזה שאדם פסל דעה שלי - לא אומר שצריך לתת לי תחושה שהוא גם פוסל אותי כאדם.

הפוסט הזה היה בריחה. נכנסתי לחלון העריכה כדיי לחפור על אירועים חשובים שקרו לי בימים האחרונים, והתחושות שלי לגביהם. ברגע האחרון איבדתי את האומץ לעמוד חשופה ופגיעה מול דעות כל הקוראים, ולכן בחרתי לענות לנושא החם. אולי בעצם שניי הדברים קשורים. פחדתי שהקוראים יהיו לא מנומסים אליי, אם אכתוב על מעללי בימים האחרונים. אין לי חשק שיטיחו בי את דעתם.

שלכם,

נונה.