היי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי סקרנים לדעת, איך אני מסתדרת עכשיו בלי גוליבר. התשובה היא: קשה לי, אבל אני בסדר. באותה מידה שאני בטוחה שהשמש תזרח מחר - ככה אני בטוחה שניתוק היחסים ממנו היה הצעד הנכון. זה לא אומר שזה לא קשה. אבל אני יודעת שאני חזקה, ושאני אתגבר בסוף.

יצא לי לחשוב על הרבה דברים בימים האחרונים. חלק מהנושאים שעליהם הרהרתי הם, למה אף אחד לא מצליח להתאהב בי ולמה בדרך כלל חברויות שלי עם אנשים, נגמרות בסופו של דבר. שמתי לב שכל קשרי הזוגיות שלי נגמרו אחריי בערך חודשיים. יש לי משהו כמו תשעה אקסים, ואף אחד מהקשרים לא שרד יותר מבערך חודשיים (אני וגוליבר היינו בקשר שישה וחצי חודשים אבל לא היינו זוג). שמתי לב לסדרתיות מסוימת לא רק באורך הקשרים. שמתי לב, שלא קשר אחד ולא שניים, נגמרו כי הבנאדם לא הצליח לפתח אליי רגשות. יש לי דוגמא של קשר שהיה לי לפניי שנתיים, שנגמר כי אני פיתחתי אליו רגשות והוא לא הצליח לפתח רגשות ואת הדוגמא של הקשר עם סמיילי (טוב, גם אני לא פיתחתי רגשות בכלל לסמיילי). הקשר עם גוליבר גם נגמר כי אני פיתחתי אליו רגשות והוא לא. ל-י היו אומנם רגשות כלפיי, אבל לא מספיק כדיי שנתמודד עם נסיבות קשות מאד. למה זה? מה דפוק בי?

הדבר הזה בא לידיי ביטוי גם בקשרים אפלטוניים. בשלוש השנים האחרונות החברים שלי התחלפו כל הזמן. אנשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי בלי הפסקה. וגם כאן קרתה תופעה דומה - הרבה מאד פעמים נקשרתי לחברות שלי, הרבה יותר ממה שהן נקשרו אליי. הרבה פעמים נקשרתי לידידים שלי - הרבה יותר ממה שהם נקשרו אליי. הרבה פעמים קרה שלאנשים נמאס ממני, והקשר בננו התנתק. אני שואלת את עצמי: איך זה שזה שוב ושוב קורה לי? איך זה ששוב ושוב אנשים מסוימים חשובים לי - יותר ממה שאני חשובה להם?

יצא לי פעם לדבר עם ג, על העניין הזה, אך ורק בהקשר לזוגיות. שאלתי אותה למה לפי דעתה אף אחד לא מצליח להתאהב בי, ולמה לפי דעתה קשרי זוגיות שלי, נגמרו שוב ושוב אחריי פרק זמן קצר של חודשיים. ג ענתה לי בכנות. היא אמרה שזה כי אני לא יודעת לקחת דברים לאט. אני תמיד מתחרמנת עם בניי הזוג שלי מאד מהר (ובשנה האחרונה גם שכבתי איתם מאד  מהר), אני תמיד נפתחת אליהם מאד מהר, תמיד כשקשר מתחיל להתפתח - אני מתעקשת להיפגש עם הבנאדם בכל הזדמנות, אני תמיד מצהירה על רגשות מאד מהר, אני תמיד באה אליהם הביתה ומכירה את המשפחה שלהם מאד מהר. בקיצור - אני מהירה. ג טענה שזה שאני נותנת את עצמי כל כך בקלות, ושאין שום מסתורין - גורם לבני הזוג שלי להרגיש שהקשר התמצה מאד מהר. שאין לאן להתקדם משם. זו הסיבה שבנות משחקות משחקים.

גוליבר דיבר איתי כמה פעמים על סוג הבחורה האידיאלית בשבילו. חלק מהסיבות לכך, שהוא לא ראה בי פוטנציאל לבת זוג, הן בדיוק הסיבות ש-ג ציינה. גוליבר אמר שהוא היה רוצה בחורה ששומרת על עצמה, מישהי שהוא יצטרך לרדוף אחריה כדיי להשיג אותה, מישהי שלא תיתן את עצמה כל כך בקלות.

גם עם אנג'ל יצא לי לדבר עם הנושא. אנג'ל אמר לי בפשטות שאם מישהו ירדוף אחריו וייתן לאנג'ל הרגשה שאנג'ל יוכל להשיג אותו מבלי להתאמץ - אנג'ל יאבד עניין אוטומטית. חלק עיקרי בריגוש שבבניית יחסים, זו הרדיפה. אם אנג'ל ירגיש שמישהו רודף אחריו בטירוף - אנג'ל לא ישקול אפילו לצאת איתו. 

כנראה שהם כולם צודקים - אבל אני פשוט לא כזאת. אני גם לא מוכנה להתנצל על זה שאני לא כזאת. אני טיפוס שנותן את עצמו, עד הסוף, במהירות, בלי חומות הגנה, בלי משחקים ובלי שום דבר כזה. אני פתוחה, כנה וישירה. אני גם טיפוס יוזם. אין שום סיכוי, למשל, שאני אכיר מישהו, נחליף מספרי טלפון ואז אני אשב ואחכה שהוא יתקשר. אם בא לי על מישהו - אין לי בעיה להיות זו שמזמינה לדייט ראשון, או זו שיוזמת את הנשיקה הראשונה. אני מניחה שבאיזושהי צורה זה קשור גם לפמיניזם. למה זה שאני רוצה לצאת איתו - פחות נחשב מזה שהוא רוצה לצאת איתי? למה זה שבא לי לנשק מישהו - פחות נחשב מזה שלו בא לנשק אותי?

ובקשר לסקס - אפילו אני חושבת שלהיכנס למיטה עם מישהו בערב הראשון, זו טעות אם רוצים שתיווצר זוגיות. עם כל הליברליות שבעולם - אני חושבת שמעטים מאד הגברים שירצו מישהי לקשר רציני, אם היא תזדיין איתם, שעה אחריי שהכירה אותם. גם בשבוע ראשון - זה לא רעיון טוב. אני מודה ששכבתי עם כל בני הזוג לשעבר שלי מוקדם מדי, ושבמחשבה שנייה הייתי שמחה להמתין עוד כמה שבועות. אני מודה שחלק מזה היה קשור להערכה עצמית נמוכה, כי לא חשבתי שאני מספיק טובה כדיי שמישהו ירצה איתי בלי סקס, אבל (!!!) וזה "אבל" מאד גדול ומאד משמעותי, גם אם ההערכה העצמית שלי תעלה מאד - אני עדיין לא חושבת, שאיי פעם אני אחכה חודשים על גביי חודשים, לפני שאשכב עם בניי הזוג העתידיים שלי. הסיבה לכך היא פשוטה: זו פשוט לא אני. אני לא הטיפוס שמחכה חודשים על גביי חודשים, לפני שהוא שוכב עם בן הזוג שלו. אני ליברלית מדי בשביל זה.

אני לא הטיפוס שמתפדח מדי לבוא לבית של בן הזוג, לישון אצלו ולמחרת בבוקר, להכיר את המשפחה שלו (כלומר, בטח שאני מתפדחת, אבל לא מספיק כדיי לתת לזה לעצור אותי). אני ליברלית מדי, גם בשביל זה.  

אני לא טיפוס שמסתיר את הרגשות שלו. בדיוק להפך - אני מאד מחצינה את הרגשות שלי. כשאני שמחה לראות מישהו  אני אקפוץ עליו, אתן לו אלף חיבוקים ואקרא לו בשמות חיבה. אני בכלליות אדם שמאד מחובר לרגש. זו גם הסיבה שאני נקשרת לאנשים מאד מהר.

אני כנה, ישירה ופתוחה. אני חושבת שהבלוג הזה הוא אחלה הוכחה לכך. כשאני מכירה אנשים חדשים - מהר מאד אני נפתחת אליהם. לימדתי את עצמי בכוח, לא לספר את הדברים הכי אישיים, לכל אדם שאני פוגשת, אבל אני עדיין נפתחת הרבה יותר מהר מהאדם הממוצע. אם אני נפתחת לאנשים זרים - מן הסתם אני נפתחת גם לבני זוג שלי. מהר מאד שמעו כל בני הזוג שלי על ההתעללות שעברתי במשפחה, מהר מאד הגעתי ללדבר עם בני הזוג שלי על סקס, מהר מאד סיפרתי להם עוד שלל פרטים אישיים וגם בעיות שיש לי בחיים. אני חושבת שקשה מאד לאנשים מסוימים, שזה עתה הכירו אותי, להכיל את כל זה, אבל אני לא מסוגלת לנהוג אחרת.

זה לא שאני יודעת לשחק משחקים, ובוחרת שלא לשחק בהם. אני פשוטו כמשמעו לא יודעת לשחק משחקים. בכלל. אפילו לא קצת. לגמרי לא. אני אומרת בישירות את מה שאני רוצה או צריכה. אם אני ארצה שמישהו יבלה במחיצתי יותר, או ייתן לי יותר יחס - אני פשוט אגיד לו את זה. אני יודעת שיש בנות שיבחרו, במקרה כזה, להתרחק, לתת לאדם תחושה שהוא עומד לאבד אותם, ואז שהאדם ירגיש שהוא רוצה לבלות במחיצתם יותר. זה מה ש-ג עושה עם בחורים, וזה גם מה שהיא הציעה לי לעשות עם גוליבר, אחריי שחזרנו מהצפון. ניסיתי לשמוע להצעתה, אבל פשוט לא הצלחתי. אני פשוט לא כזאת. אני לא יודעת לשחק משחקים, או לפעול מתוך כוונות נסתרות.

כמו שציינתי בתחילת הפוסט, הדבר הזה בא לידיי ביטוי, לא רק בקשרי זוגיות עם גברים, אלא גם בקשרים אפלטוניים. אם אני מכירה מישהי, והיא מוצאת חן בעיניי, וגורמת לי רצון להתיידד איתה - אני פשוט אנסה להתקרב אליה. מהר מאד אני אפתח אליה, מהר מאד אני אציע לה להיפגש איתי, מהר מאד אני אתן לה הרגשה שהיא חשובה לי. כמובן שזה לא גורף, ושאם מישהי תראה חוסר נכונות מוחלטת, להתקרב אליי גם מצידה - אני אפסיק לחזר אחריה. אבל אם היא תהיה נחמדה ותראה שגם אני מצאתי חן בעיניה - אני אמשיך.

אני יודעת שזו אחת הסיבות, שהיו לי כל כך הרבה ידידים וחברות, שהקשר איתם נגמר מאד מהר. הרבה פעמים קרה שאנשים מאד התלהבו בהתחלה מהכנות שלי ומזה שאני חמה ואוהבת, אבל בדומה לקשרי זוגיות, גם הם הרגישו מאד מהר שהקשר מוצה. קשרים שנבנים מאד מהר - נגמרים בדרך כלל מאד מהר.

אני לא יודעת מה הפיתרון. לנסות לפעול אחרת ממה שאני נוהגת - יהיה פשוט לבגוד בעצמי. אני פשוט לא הטיפוס שלוקח דברים לאט. אני פשוט לא כזאת. אולי אני יכולה למתן את זה קצת, אבל לא יותר מדי. מצד שני, נמאס לי לאבד אנשים שחשובים לי. נמאס לי שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי כל הזמן.

כרגע אני עדיין לא מרגישה מוכנה להיכנס לקשר, אבל מתישהו כשאני כן אהיה מוכנה - אני לא רוצה שזה יהיה עוד קשר שייגמר תוך חודשיים. אני גם לא רוצה יזיזות בת חצי שנה. אני רוצה שהקשר הבא שלי יכלול אהבה הדדית ושהקשר יהיה חשוב לשננו באותה מידה. שהאדם הבא שאני אכנס איתו לזוגיות - יתאהב בי וירצה אותי, באותה מידה שאני אתאהב בו וארצה אותו (וזה כמובן אם אני אתאהב בו וארצה אותו).

כנ"ל לגביי חברות וידידים. אני רוצה להיות חשובה לחברות ולידידים שלי, בדיוק באותה מידה שהם חשובים לי (אני לא אומרת שאין אנשים כאלה כרגע בחיים שלי, כי יש, אלא סתם מציינת בכלליות מה אני רוצה). אני גם רוצה, שכשארכוש לעצמי בעתיד חברות וידידים חדשים - הם ירצו בחברתי ויאהבו אותי, בדיוק באותה מידה שאני ארצה בחברתם ויאהב אותם.

מה אתם חושבים? זה כזה נורא להיות טיפוס שלא לוקח דברים לאט?

שלכם,

נונה.