היי,

לפני שאספר על אירועי היום הזה, אני רוצה להבהיר משהו לגביי הנהיגה שלי: אני סובלת מליקוי למידה שמפריע לכל היבט והיבט בנהיגה (פירוט כאן). לפני שנה וארבעה חודשים התחלתי ללמוד נהיגה על רכב אוטומט. עשיתי 38 שיעורים בעיר שלי ואז התחלתי שירות לאומי בעיר אחרת, בהוסטל של אוטיסטים. לפיכך החלפתי מורה נהיגה ועשיתי איתו 11 שיעורים. אחריי חודש העיפו אותי מההוסטל. חזרתי לעירי וחיפשתי מקום שירות חדש. בזמן הזה חזרתי למורה הראשון שלי ולקחתי עוד 4 שיעורים. אחריי חודש וחצי מצאתי מקום שירות חדש באחד מהקיבוצים של עוטף עזה, ולכן למדתי נהיגה באופקים. גרתי בקיבוץ בדיוק חצי שנה והספקתי לעשות שם אפילו שניי טסטים ואז עזבתי את הקיבוץ וחזרתי לעירי. אחריי שעזבתי את הקיבוץ החלטתי כל פעם לחזור לאופקים, רק בשביל שיעור נהיגה וטסט. מאז עברו כבר כמעט ארבעה חודשים והספקתי לחזור לאופקים ארבע פעמים, כולל היום.

פירוש הדבר הוא שיש מאחוריי שנה וארבעה חודשים שבמהלכם עשיתי כמעט 100 שיעורי נהיגה, על אוטומט. שיעורי נהיגה שרובם היו בעיר קלה כמו אופקים. פירוש הדבר הוא גם שנכשלתי היום בטסט שישי. תבינו שהנסיעות לשם והאגרה על הטסט והמחיר של הטסט עצמו ושיעור הנהיגה יוצאים כמעט 600 שקל. זה שליש משכורת שלי וכל חודש אני נאלצת לבקש יום חופש מהעבודה, או להתחיל מאוחר, לנסוע עד אופקים, לבזבז המון כוחות נפשיים והמון כסף, רק כדיי להכשל שוב ושוב. 

היום היה לי טסט באופקים בשעה אחת עשרה וחצי. קבעתי עם מורה הנהיגה שלי בבאר שבע בתשע וחצי. סיכמנו שהוא יחכה לי בתחנה המרכזית ואז אני אנהג לאופקים (בתור שיעור נהיגה) ואחר כך אעשה את הטסט ואחזור לעירי. כדיי להיות בבאר שבע בתשע וחצי  - הייתי צריכה לקחת את האוטובוס שיוצא מהתחנה המרכזית בעירי בשבע וחצי.

אימא שלי העירה אותי בבוקר ואמרה שתסיע אותי לתחנה המרכזית. התארגנתי ואז נכנסתי למכונית. כל הדרך לתחנה המרכזית - הפנים של ההורים שלי לא הסגירו דבר. לא היה לי מושג שסבתא שלי נפטרה היום בשש בבוקר. אימא שלי גילתה את זה בעצמה חצי שעה לפני שהסיעה אותי, ולא רצתה לספר לי, כדיי שאוכל להתרכז בטסט.

הגעתי לתחנה המרכזית ואז לקחתי אוטובוס לבאר שבע. מורה הנהיגה שלי חיכה לי שם ונסענו לאופקים. היה חרא שיעור נהיגה, כי החום גרם לי לצאת מריכוז ושוב ושוב מורה הנהיגה שלי צרח עליי לנהוג יותר לאט. אחר כך היה לי טסט גרוע. הטסטר אומנם לא בלם אותי ולא נגע לי בהגה, אבל אחריי חמישה כשלונות - אני כבר יודעת לזהות מתי נכשלתי. הטסטר העיר לי על פניות לא נכונות ועוד שלל הערות אחרות. ברור לי לגמרי שנכשלתי.

אחריי הטסט תפסתי טרמפ לתחנה המרכזית בבאר שבע. הסתבר שהיא הייתה סגורה, כי היה חפץ חשוד. המתנתי שם כמה דקות ואז החלטתי ללכת לקניון של באר שבע, במקום לחכות בשמש. השעה הייתה 13.00. אמרתי לעצמי שאני כבר אעשה שופינג עד סביבות שלוש ואז יקח אוטובוס לעיר שלי. הייתי אמורה היום לעבוד בסופר מ16.30 וחשבתי לעצמי שחבל לחזור קודם הביתה.

אחריי שהסתובבתי קצת בקניון - אימא שלי פתאום התקשרה אליי ושאלה איך היה הטסט. סיפרתי לה בעצב שנכשלתי כנראה ושאני תקועה בקניון בבאר שבע, כי יש חפץ חשוד בתחנה המרכזית. אימא שלי אמרה שאחי מתכוון לבוא לעיר שלנו בשלוש (אחי גר בבאר שבע) ושאולי כדאי לי לנסוע איתו. אמרתי לה שאולי ואז קלטתי שמשהו לא בסדר בקול שלה. שאלתי אותה שוב ושוב מה קרה. מסתבר שסבתא שלי נפטרה. ברגע ששמעתי את זה התחלתי להקרע מבכי ולהתייפח. אחר כך סיימנו את השיחה.

מכייוון שאימא שלי אמרה שאחי והחברה שלו יצאו מבאר שבע בשלוש ואמרה גם שהלוויה של סבתא שלי תהיה בחמש וחצי - הייתי בטוחה שאחי יודע שסבתא שלי נפטרה ושהוא מתכוון לבוא לעירנו, בשביל הלוויה. התקשרתי אליו כדיי לבקש לנסוע יחד איתו ועם החברה שלו. מסתבר שתפסתי אותו דקה לפניי מבחן באוניברסיטה. מסתבר שהוא לא ידע בכלל שסבתא נפטרה, כי אימא שלי לא רצתה לספר לו עד שיעבור את המבחן. מסתבר שאני זו שגיליתי לו על מות סבתא, בדיוק דקה לפני המבחן. מסתבר שפישלתי בגדול, אבל באמת שלא יכולתי לדעת. אימא שלי קצת כעסה אחר כך על העניין הזה, אבל כל השאר ניחמו אותי והסבירו לי שאסור לי בשום פנים ואופן להאשים את עצמי - כי פשוט לא ידעתי, שהוא לא יודע.

אחי אמר שזה בסדר ושהוא יוכל להתרכז במבחן בכל זאת. הוא אמר לי להתקשר לחברה שלו, כדיי לסגור איך אני אסע איתם, כי הוא צריך להכנס למבחן. השעה הייתה 13.15 כשהתקשרתי לחברה שלו. מסתבר שהיא ידעה על מות סבתא שלי. היא אמרה שהיא תסיים לעבוד ואז תבוא לקחת אותי ב14.15 לביתם ואז שניסע שלושתנו ביחד ב15.00.

נותרה לי שעה להעביר בקניון. העברתי אותה בפשוט להסתובב במעגלים בקניון בזמן שאני נחנקת מרוב בכי. בכיתי ובכיתי ובכיתי. לא הפסקתי לבכות לרגע. כל האנשים בקניון הסתכלו עליי, אבל לי לא היה אכפת. זה היה פשוט נורא להעביר את השעה הזאת במקום ציבורי. התקשרתי לחברים שלי שניסו להרגיע אותי ושכנעו אותי להתיישב ולשתות משהו. אני המשכתי להיות נסערת מאד. הדמעות לא פסקו לזרום. הכאב לא הועם לרגע.

בסופו של דבר החברה של אחי באה לקחת אותי לביתם. שם התארגנו ואני הצלחתי להפסיק לבכות. אחר כך אחי חזר מהאוניברסיטה ושלושתנו נכנסנו למכונית ונסענו לעירנו. הופתעתי מהצורה שאחי התנהג. הוא דיבר על שלל נושאים אחרים, התלוצץ ובכלליות התנהג כאילו המוות של סבתא לא מזיז לו. כנראה שזה מנגנון הגנה.

אחריי שעתיים של נסיעה - הגענו למקום שבו התכנסו כל בני המשפחה והחברים, כדיי להספיד את סבתא. כולם התגודדו ברחבה. איתרתי את אימא שלי וחיבקתי אותה. אימא שלי נקרעה מבכי. כשחיבקתי אותה - התחלתי לבכות גם אני. הרגשתי איך אני מתפרקת לחתיכות קטנות. הגוף שלי פשוט לא יכל להכיל כל כך הרבה כאב. יכולתי רק לתאר לעצמי איך מרגישה אימא שלי, שאיבדה את אימא שלה.

אחר כך כולנו נכנסו לחדר גדול, שבמרכזו שכבה סבתא שלי, עטופה במשהו שאני לא יודעת מה ההגדרה שלו. רב הספיד את חייה. כולנו התגודדנו מסביב ונקרענו מבכי. זה היה טקס מאד מאד מאד מרגש. הרב תיאר איך גידלה שבעה ילדים (שניי בנים וחמש בנות). הוא תיאר אותה: אישה טובה, אמיצה ונדיבה. מלאה בטוב לב וחוש הומור. הוא תיאר כיצד מילאה את חיינו באהבה. למרות שלא הייתה לה, מן הסתם, שום השכלה פורמלית, היה לה שפע של חוכמת חיים. היא בהחלט הייתה אישה מדהימה.

הרב הזכיר את מות דוד שלי, שנפטר לפני חמש שנים. הוא תיאר כיצד סבתא התמודדה עם זה באומץ. הרב גם דיבר על מות סבא שלי, שנפטר לפני 22 שנה, והותיר את סבתא שלי ללא שותף לחיים. הרב דיבר ודיבר וכולנו התייפחנו. מחובקים, אוחזים ידיים ודומעים עמדנו שם ושמענו איך הרב מספיד את סבתא שלי.

בראשי חלף החודש האחרון בחייה של סבתא שלי. לפני חודש היא חשה שלא טוב ואישפזו אותה בבית חולים. בתחילה חשבו שיהיה בסדר ושהיא תוכל לחזור לביתה בקרוב אבל שבועיים אחר כך, אובחן אצלה גידול בלבלב. גידול גדול מכדיי לנתח. חלה החמרה במצבה מיום ליום. אחד אחריי השני קרסו כל האיברים הפנימיים שלה ונגזר עליה למות. בסופו של דבר, הרופאים לא יכלו לעשות דבר למענה מלבד להקל על כאבה. ביום חמישי בלילה היא הועברה מבית החולים להוספיס. ההוספיס התאים לה יותר, כי שם היה לה שקט. ניסו להקל על כאבה בכך שמילאו אותה במורפיום.

נזכרתי בפעם האחרונה שראיתי אותה. זה היה ביום שישי האחרון. ידעתי, בוודאות כמעט מוחלטת, שזו הפעם האחרונה שאני רואה אותה. היא איבדה המון ממשקלה ונהייתה כחושה, הפנים שלה היו צהובים והיה לה חיתול. בכאב, בדמעות, אמרתי לה שאני אוהבת אותה. היא אומנם זיהתה אותי, אבל בקושי הצליחה לפקוח עיניים. הדבר היחיד שהיא אמרה זה:"די, מספיק." כשניסיתי ללטף אותה, כי כל מגע הקפיץ אותה בכאב.

אני אחזור עכשיו לאירועי היום: אחריי שהרב הספיד אותה - הספידה אותה גם דודה שלי, אחת מבנותיה. בזמן שהיא נקרעת מבכי, היא תיארה כיצד סבתא שלי דאגה תמיד קודם לאחרים ואחר כך לעצמה. כמה נדיבות הייתה בה לכולם ובמיוחד לילדיה ולנכדיה ואיך השכילה לבנות לעצמה חיים מאושרים, באמצעים מועטים מאד. לסיום דודה שלי ציטטה מהשיר "הקיץ האחרון שלי אתכם." אחריי ההספד הזה לא נותר אדם אחד בחדר בעיניים יבשות.

יצאנו משם, חבורה ענקית של משפחה וחברים. כמה גברים אחזו באלונקה שעליה שכבה סבתא שלי, ללא רוח חיים. נסענו במכוניות שונות לבית הקברות. חברה קדישא הסיעה את סבתא שלי. הגענו לבית הקברות והלוויה התחילה. זו הייתה הלוויה הראשונה שהייתי בה בחיים שלי ואני מקווה שהיא תהיה גם האחרונה. זה היה כל כך נורא.

מישהו חפר בור עמוק. הרב עמד מול הבור והתפלל. התגודדנו מסביב, יותר ממאה איש, בזמן שהרב התפלל. כל אחת ואחת מארבעת דודתיי התייפחה מבכי ונתמכה בחיבוק על ידיי בניה ובנותיה. גם אימא שלי כמעט נחנקה מרוב בכי ואני ואחותי חיבקנו אותה, בזמן שגם אני מתייפחת. דוד שלי קרא קדיש וכולנו קראנו שוב ושוב אמן, בקול סדוק מדמעות. באמצע התפילות אחת מדודתיי התעלפה ומזל שהצליחה לצאת מזה.

אחריי כל התפילות - הכניסו את סבתא שלי לבור באדמה. כל אחד מהגברים במשפחה עזרו לכסות את הבור. זה היה המראה הנורא ביותר שראיתי בחיים שלי. אין מילים לתאר עד כמה היה לי קשה לראות - איך קוברים את סבתא שלי בבור ומכסים אותה באדמה. קברו אותה לצד סבא שלי. סופסוף הם שוב ביחד.

כשהטקס הסתיים הנחנו אבנים על קברה והלכנו משם בוכיים ונתמכים זה בזה. אני באה ממשפחה ענקית. גדוד גדול מאד של אנשים צעד שם. זה הישג של סבתא שלי. האישה המדהימה והיפה הזאת.

ההורים שלי הלכו לביתה של סבתא שלי, לשבת שבעה, בזמן שאני ואחותי הגדולה חזרנו הביתה. המטרה של אחותי הגדולה הייתה להיות עם שתיי אחיותיי הקטנות, שהיו בבית במשך כל היום. המטרה שלי הייתה פשוט להתרחק. רציתי שקט. הייתי חייבת להיות עם עצמי.

בבית הכרחתי את עצמי להכניס משהו לפה, כי לא אכלתי כל היום ודיברתי עם ג בטלפון. אחד הדברים שהמשבר הזה הוכיח לי, שלא משנה כמה בעיות יהיו בייני לבין ג, היא תמיד תהיה שם בשבילי. אחר כך ניסיתי לנוח, אבל לא הצלחתי. היד שלי נשלחה לפלאפון וחייגה לגוליבר. ידעתי שזו טעות וניסיתי לעצור את עצמי - אבל לא הצלחתי.

גוליבר ענה ונשמע מופתע לשמוע ממני. שאלתי שוב ושוב אם זה בסדר שהתקשרתי. גוליבר השיב שזה בסדר ושהוא חשב עליי היום, כי ידע שאמור להיות לי טסט. הוא שאל איך הלך בטסט. עניתי לו שנכשלתי בטסט ושסבתא שלי נפטרה. הוא היה המום לגמרי ולא ידע מה לומר לי. גוליבר הוא אדם מאד ריאלי, וקשה לו להביע תמיכה רגשית. הוא יודע להציע רק פתרונות ריאלים, ומן הסתם במקרה הזה - לא היו שום פתרונות ריאלים שיכלו לעזור לי. הוא חזר שוב ושוב שהוא מצטער בשבילי. שאלתי אותו אם אפשר לספר לו מה היה שם. גוליבר ענה שהוא לא מסוגל לשמוע על המוות של סבתא שלי. כזה הוא. לא מסוגל להכיל שום דבר. שאלתי אם אפשר לספר לו היום שלי מבחינה טכנית. הוא אמר שכן. תיארתי בקצרה את אירועי היום. הוא שוב אמר שהוא מצטער ואמר שוב ושוב שהוא מאחל לי רק טוב. שוב שאלתי אם זה בסדר שהתקשרתי. גוליבר אמר שכן, כי אם אני לא הייתי מספרת לו - זה וודאי היה נודע לו ממקור אחר וטוב שהוא שמע את זה ממני.  ניסיתי למשוך את השיחה עוד קצת והתחלתי לדבר איתו על נושאים אחרים, אבל הוא התחמק ואמר שהוא רוצה לחזור לראות תוכנית טלווזיה - שהוא היה באמצע שלה. סיימנו את השיחה.

אני יודעת שהוא לא חייב לי כלום. אני יודעת שכבר ניתקנו קשר, ושהוא לא צריך להוות מקור תמיכה לבעיות שלי. אני יודעת שגם אם היינו עדיין בקשר - גוליבר הוא לא האדם המתאים, להשען עליו במקרים כאלה, כי הוא לא יכול להכיל שום דבר. הבנאדם הזה גדל במשפחה חמה ואוהבת, הצליח להגיע להישגים מדהימים בלימודים בלי להתאמץ ותמיד היה מוקף בחברים. קשה לו מאד להתמודד עם דברים. הוא לא יודע איך להתמודד איתם. הוא גם מאד ריאלי ולכן יודע להציע רק פתרונות טכניים. כל זה ברור לי, אבל אתם יודעים מה? נמאס לי להגן עליו. הוא יכל להתאמץ יותר, אילו רצה באמת לעזור לי. ותעשו לי טובה, תחסכו ממני תגובות כמו "זה שהתקשרת עליו מעיד על חולשה ועל זה שלא באמת התגברת עליו." כי אני יודעת את זה לבד, אבל ייאמר לזכותי שבאמת היו לי נסיבות מיוחדות, כי היום הזה היה פשוטו כמשמעו, היום הנורא ביותר שהיה לי בחיי, ואם הדברים שקרו היום לא היו קורים - בחיים לא הייתי מתקשרת אליו. הייתה לי מעידה בגלל נסיבות נוראיות. אני גם חושבת שיחסית יצאתי מהשיחה הזאת בכבוד. זה לא שהתחננתי אליו לחזור להיות איתו בקשר. בסך הכול התקשרתי לספר לו, על משהו משמעותי שקרה בחיים שלי. זה הכול.

למה אני מתעסקת בו בכלל? הגעתי להחלטה נחושה היום, להפסיק עם ההתעסקות הזאת בו. המוות של סבתא שלי הכניס אותי לפרופוציות. אני צריכה לעשות דברים שיקדמו את החיים שלי, כמו לתמוך במשפחה שלי שתעבור עכשיו משבר נוראי, כמו למצוא מקום עבודה טוב יותר (גיליתי היום שבכוח אדם הורידו לי שליש מהשכר בניגוד לחוק. אני צריכה להכנס בהם), וכמו לעבור סופסוף טסט. אני צריכה להתאפס על החיים שלי ולהפסיק לדרוך במקום. אני לא רוצה להמשיך לבזבז על החיים שלי בהתעסקות ביזיז לשעבר. די. זה נגמר. הגיע הזמן לעבור הלאה ובמלוא הקיטור.

ובזמן שאני מתאפסת על החיים שלי - אני צריכה להתגבר על מות סבתא שלי. אני יודעת שהמוות היה הדבר הטוב ביותר בשבילה. הוא גרם לכך שהיא תפסיק לסבול. אני יודעת שהיא מיצתה את חייה, חיה חיים מלאים ומספקים ומתה בשיבה טובה. אני יודעת שזה לא בא לי בהפתעה ושזכיתי להפרד ממנה, אבל כואב לי. כואב לי מאד. אני אוהבת אותה בכל ליבי ונשמתי. קשה לי לוותר עליה.

יהי זכרה ברוך.

שלכם,

נונה.