היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלו שקוראים את הפוסט בשבת,

ימים קשים עוברים עליי. ימים קשים מאד. החיים שלי לא זורמים כפי שאני רוצה. בבת אחת הכול נפל עליי: הניתוק מגוליבר, הכישלון בטסט שישי והמוות של סבתא שלי. בנוסף, הגעתי למסקנה סופית שאני רוצה לעזוב את הסופר (תרם להחלטה זו, זה שגיליתי שהחארות משלמים לי פחות משכר מינימום) ובמקום זה לעבוד בחינוך. שלחתי קורות חיים לאינספור גני ילדים ושאר מקומות, אבל אף אחד לא חזר אליי.

אני חושבת שהבעיה העיקרית, שתמיד דופקת אותי, היא שאני לא לוקחת שליטה על החיים שלי. יותר מדי אני נותנת לחיים להוביל אותי, במקום שאני אוביל את החיים שלי. יצא לי להרהר בשש השנים האחרונות. מאז שאני בת 14, התמזמזתי עם המון גברים, למרות שאת רובם לא רציתי באמת. פשוט לא הרגשתי בנוח להגיד "לא". היה מדובר בהערכה עצמית נמוכה. חשבתי שאני עד כדיי כך לא שווה, עד שלא מגיע לי להיות בררנית, ואני צריכה לבלות עם כל מי שרוצה לבלות במחיצתי, ושאף אחד לא ירצה לבלות במחיצתי בלי חרמונים.

בשלושת השנים האחרונות - היה כל הזמן גבר בחיים שלי. היו לי בני זוג, יזיזים וסטוצים. לא עבר חודש מבלי שהיה גבר בחיים שלי. תקלטו שבשנתיים האחרונות ירדתי למשהו כמו 13 גברים. בחצי שנה האחרונה הייתי רק עם גוליבר, אז זה דיי אומר שירדתי ל12 גברים בשנה וחצי. זה המון.

ההתעסקות הזאת בגברים אפיינה את כל החיים שלי. הבלוג הזה הוא הוכחה מצוינת. שימו לב שאני כותבת אותו כבר כמעט שנה, מעדכנת כל כמה ימים, וכמעט בכל פוסט כתבתי על גברים. כשרק התחלתי אותו, כתבתי על הגעגועים ל-י, כי פתחתי את הבלוג כמה ימים אחריי שאני ו-י נפרדנו. כמה שבועות אחר כך הבלוג התחיל לעסוק באובססביות בקשר עם סמיילי, מיד אחריי שאני וסמיילי נפרדנו היה לי את הסטוץ עם הקטין ואת שניי הסטוצים המזעזעים והנוראיים עם האורח בקיבוץ. באותו שבוע שהתחרמנתי את האורח בקיבוץ - התחרמנתי בפעם הראשונה עם גוליבר, ואז נוצרה בננו היזיזות. בתקופה האחרונה היה גם את כל הבלאגן עם הבחור, שלמד בקורס פסיכמוטרי עם ג.

בשלושת השנים האחרונות הבטחתי לעצמי להיות סינגלית שלמה, אינספור פעמים. אחריי כל קשר שנגמר, אמרתי שאני רוצה עכשיו לראות מי אני חבר ואם אני מרגישה שלמה בלי גבר בחיים שלי. אף פעם לא עמדתי בזה. שוב ושוב התגלגלתי לעוד קשר ועוד סטוץ ועוד יזיזות. שוב ושוב וויתרתי לעצמי. או ליתר דיוק: וויתרתי על עצמי.

די. אני לא יכולה יותר. די. מספיק. כמה אפשר? עד מתי אני אמשיך להרוס את החיים שלי? עד מתי אני אאכזב את עצמי? נורא קשה לי להאמין בעצמי. הפעם החלטתי איתנה יותר מפעמים קודמות. אני באמת מרגישה שעייפתי מגברים, ואני באמת מרגישה שעכשיו אוכל להיות סינגלית לתקופה של לפחות חצי שנה. הקטע הוא שזה עדיין לא עמד במבחן. זאת לא חוכמה להיות סינגלית, כשאף אחד עדיין לא הספיק להתחיל איתי. אני מפחדת, שאם עוד איזשהי תקופה מישהו ירצה ויחזר אחריי - אני לא אעמוד בזה ואתחיל לצאת איתו, או מה שסביר יותר להניח - אני אתחרמן איתו וננתק קשר אחריי יומיים.

גם לחברים שלי קשה כבר להאמין לי. הם שמעו את הבטחת "להיות סינגלית שלמה" יותר מדי פעמים. אחריי הניתוק מגוליבר, כשהצהרתי בפעם המליון שעכשיו אני אהיה סינגלית למשך כמה חודשים - החברים שלי התאפקו לא לגחך. זה הגיע למצב שהצעתי לאנג'ל התערבות על 50 שקל. התערבנו על החצי שנה הקרובה. אמרתי שאני לא אעשה שום דבר מיני עם אף אחד בחצי שנה האחרונה, ואנג'ל אמר שאני לא אעמוד בזה. בסוף סיכמנו שאם אני אתחרמן עם מישהו בחצי שנה הקרובה - אני אהיה חייבת לאנג'ל 50 שקל ואם יקרה נס וזה לא יקרה - אנג'ל יהיה חייב לי.

הלב שלי נשבר יותר מדי פעמים. אני טיפוס שנקשר בקלות. כבר קרה כמה וכמה פעמים שפיתחתי רגשות לאנשים, שלא פיתחו בכלל רגשות אליי. רדפתי אחריהם וניסיתי לשנות את זה. אף פעם לא הצלחתי. שוב ושוב קיבלתי את ההוכחה שאני טובה רק לחרמונים.

השבוע האחרון היה שבוע קשה מאד. בין השאר, נאלצתי להתמודד עם זה שגוליבר יצא מהחיים שלי בצורה טוטאלית.  שיחת הטלפון שהייתה לנו ביום שלישי הבהירה לנו את זה. זה היה שבוע אחריי שהחלטנו לנתק קשר, ביום שבו גם נכשלתי בטסט שישי וגם ראיתי איך קוברים את סבתא שלי באדמה. לא הצלחתי לשלוט בעצמי והתקשרתי אליו והוא דיי נפנף אותי. זה פגע בי, אבל כמה מהתגובות לפוסט הקודם האירו את עיניי לגביי משהו. היו כמה תגובות שבהם היה כתוב, שבעצם טוב שזה קרה, כי אם גוליבר היה מפתיע אותי בתגובה חמה ואמפטית, הייתי עלולה לחשוב שיש סיכוי שהוא יכול לחזור לחיים שלי. בגלל שהוא הגיב כמו שהוא הגיב - אני יכולה להתנתק ממנו סופית. הריי אחריי שהוא הגיב ככה - אני לא אתקשר אליו שוב לעולמי עד.

משהו שאני מזכירה לעצמי שוב ושוב, כדיי לנחם את עצמי, זה שאני זו שניתקה קשר איתו. סך הכול יצאתי דיי בכבוד עם הקשר הזה. התקשרתי אליו אחריי זה רק פעם אחת, בגלל שעבר עליי, פשוטו כמשמועו, היום הנורא ביותר בימיי חיי. גם לא התחננתי לחזור להיות איתי בקשר. בסך הכול התקשרתי לספר לו על משהו משמעותי שקרה לי. זה רק טבעי, אחריי ששיתפתי אותו במשך שישה וחצי חודשים בכל פיפס.

כמו שאני בטוחה שהשמש תזרח מחר - ככה אני בטוחה שניתוק היחסים איתו היה הצעד הנכון. יצא לי לחשוב הרבה על האם אני מתחרטת על החצי שנה האחרונה, והגעתי למסקנה סופית שלא. תגידו מה שתגידו, גוליבר תרם לי הרבה וגם אני תרמתי לו הרבה.

זה אולי יישמע הזוי, אבל גוליבר הוא זה שלימד אותי, איך זה לשכב עם מישהו, שאני באמת ובתמים נמשכת אליו. לא נמשכתי לכמעט אף אחד מהגברים הקודמים שאיתם שכבתי או התחרמנתי. לגוליבר, לעומת זאת, נמשכתי לחלוטין. משיכה טוטאלית, עזה וחסרת גבולות. זו חוויה שונה לגמרי מהגברים הקודמים שאיתם הייתי. איתם, נהניתי פיזית מהצורה שבה הם נגעו בי, אבל לא יצא שהסתכלתי עליהם וחשבתי "וואו."

גוליבר הראה לי, איך זה להיות בבית חם ואוהב. התוודתי למשפחה שלו ויש לו פשוט משפחה מדהימה. סופשבוע אחריי סופשבוע ישנתי אצלו ולמחרת הייתי נשארת אצלו כמה שעות. היינו יושבים לאכול משהו במטבח, בזמן שהמשפחה שלו הסתובבה בבית. יצא לי לדבר הרבה עם האימא האמפטית והרגישה שלו, ועם האחיות המקסימות שלו. הן נתנו לי להרגיש כמו בבית. הרגשתי שם הרבה יותר נוח מהבית שלי, שהצעקות והמריבות בו לא פוסקות לרגע.

היו לי שיחות נפש ארוכות עם גוליבר, והמון צחוקים וסקס מעולה. בשבוע שבו ברחתי מהבית וגם נקעתי את הקרסול, גוליבר טיפל בי בצורה מדהימה. במשך חודשים על גביי חודשים, הוא גרם לי לפרפרים בבטן ודפיקות לב מואצות. הוא אומנם היה רק יזיז שלי, ולא בנזוג, אבל הקשר איתו היה הרבה יותר בריא והרבה יותר מספק, מהרבה קשרי זוגיות שהיו לי.

אז נכון, הוא לא פיתח רגשות אליי ונכון, הוא לא הסכים לתפקד כמו החבר שלי, אבל הוא כן נתן לי המון. וגם אני נתתי לו המון. למשל, העלתי לו מאד את האגו. בנוסף, רוב הנסיון המיני שלו הוא איתי. הוא שכב רק עם בחורה אחת לפני שהכיר אותי, וגם זה רק בערך חמש פעמים. אני זו שהכירה לו את עולם הסקס. ולמרות שהייתה בננו יזיזות ולא זוגיות, אני הייתי הקשר הכי רציני שהיה לו. הייתה לו רק חברה אחת בעבר, חמש שנים לפני שהכיר אותי, והיה בנהם קשר מרוחק לגמרי, כי לא היה אכפת להם אחד מהשניה בכלל.

החודש האחרון של הקשר בננו היה מעפן. התחלתי להיות יותר ויותר מודעת לרגשות כלפיו, והוא איכזב אותי שוב ושוב. אולי אני מתחרטת על החודש האחרון? אולי הייתי צריכה לנתק איתו קשר יותר מוקדם? לא. חשבתי על זה ובעצם אני לא מתחרטת, גם לא על החודש האחרון. הייתי צריכה את החודש הזה, כדיי להיות בשלה באמת לנתק איתו את הקשר. מסקנה סופית: אני לא מתחרטת על החצי שנה האחרונה ולא מתחרטת שניתקתי איתו קשר.

אז למה כל כך קשה לי? אני מתגעגעת. שוב ושוב עוברים בראשי פלאשקים: גוליבר ואני שוכבים עירומים ומחובקים ומדברים על כל נושא בעולם, גוליבר קורא לי "מתוקה שלי" ומלטף את שיערי, גוליבר מביט בגוף שלי בהתפעלות ואומר שוב ושוב "איזה יופי. וואו, איזה גוף יפה. אני מת על הקימורים האלה." גוליבר וגוליבר וגוליבר.

מן הסתם שיהיה לי קשה להתנתק ממנו. במשך שישה וחצי חודשים, ישנתי איתו באותה מיטה בכל סופשבוע וסופשבוע, ביליתי איתו יממות שלמות, הכרתי את המשפחה שלו ונקשרתי אליה, הכרתי את החברים שלו והתיידדתי עם כמה מהם, דיברתי עליו בלי הפסקה וסיפרתי לכל אדם זר שהכרתי שיש לי חבר בשם גוליבר.

נ.י  הגיבה לי על הפוסט "ניתוק היחסים עם גוליבר (או: על הבחור, גוליבר, נשיקות ורגשות)" את התגובה הבאה:

"אני לא חושבת שאת מאוהבת בו, אני חושבת שאת פשוט מאוד מאוד קשורה אליו, וגם נמשכת אליו. הסיבה שאני חושבת את זה, היא בגלל שאם היית באמת מאוהבת בו, הוא היה מחליף לך לחלוטין או כמעט לחלוטין את הצורך בי’. אמרת שאהבת את י’ פי כמה מגוליבר. אי אפשר להתעלם ממשפט כזה. לדעתי, אם היית באמת מאוהבת בו, לא היית מרגישה ככה. אהבה היא רגש כל כך אינסופי, והיחוד שלה הוא, שהיא גורמת לך לחשוב שבן הזוג שלך הוא הבנאדם הכי מדהים שיש, גם אם זה סוג של תעתוע. התעתוע הזה יכול להתקיים רק אם יש באמת אהבה. (אגב זו עובדה מדעית. את קשורה אליו,את מאוד נהנת בחברתו,את נמשכת אליו, יש לך רגשות אליו, אבל את לא אוהבת אותו, אהבה רומנטית טהורה. האמת שאת יכולה לדעת יותר טוב ממני. בכול מקרה זו דעתי.."

היא צודקת במאה אחוז. "מאוהבת" זו מילה חזקה מדי, אבל אין ספק שיש לי רגשות לגוליבר. מן הסתם אני קשורה אליו, וגם רגילה אליו. שישה חודשים וחצי זה לא צחוק. עם זאת, זה לא מתקרב לאהבה שחשתי כלפיי י. האמת שזה מנחם אותי באיזשהי צורה. כי אם הצלחתי להתגבר על י - אני באמת אצליח להתגבר על כל אחד.

האמת, אין לי מושג איך הצלחתי להתמודד עם מה שהתמודדתי - בתקופה שבה אני ו-י נפרדנו. כאילו לא מספיק שהייתי בטראומות נוראיות מהחיים בהוסטל של אוטיסטים, לא מספיק שאיבדתי את אהבת חיי - הייתי צריכה להתמודד בו זמנית עם תחושת חוסר וודאות מוחלטת לגביי החיים שלי, כי חיפשתי מקום שירות חדש ולא ידעתי מה אמצא ומתי.

אני אומרת לעצמי עכשיו שאני עוברת "ימים קשים" ושזה יעבור, אבל האמת שהחיים שלי אף פעם לא היו קלים. במשך כל חיי, התמודדתי עם ליקוי למידה שמשפיע על כל תחומיי החיים, ועם משפחה שהעבירה אותי התעללות. במשך 12 שנה בבצפר התמודדתי עם זה שהייתי דחויה חברתית, עם הליקוי, ועם המשפחה. אחריי בצפר התמודדתי עם ההוסטל, ועם מה שקרה עם י. בשש השנים האחרונות היה את כל הבלאגן עם הגברים.

 אני רוצה לנוח. אני רוצה חיים יציבים. אני רוצה להיות סינגלית ואני רוצה להרגיש שיש לי חברים טובים, שלא ייעלמו לי פתאום. האמת שבתקופה האחרונה הרגשתי שלחברים שלי אין זמן וכוח בשבילי. שכולם עסוקים בלקדם את החיים של עצמם ולא נותר להם מקום בשבילי. האמת שבחודשיים האחרונים, ראיתי את החברים שלי לעיתים רחוקות ורוב הקשר שלנו הסתכם בשיחות טלפון ארוכות.

אבל משהו שפתאום קלטתי זה שבאמת יש כמה אנשים בחיים שלי שהם חבריי נפש שלי. אנשים מדהימים שאוהבים אותי וקשורים אליי, ואני אוהבת אותם וקשורה אליהם. אנשים שאני תמיד יכולה לסמוך עליהם. בזמן האחרון אכלתי כל כך הרבה סרטים ועכשיו הבנתי שזה מיותר. כן יש לי מקום בחיים שלהם. אני רק לא יכולה לצפות שלא יהיו להם חיים מלבדי. גם להם יש צרות וגם הם מנסים לקדם את עצמם. זה לא אומר שאני לא יכולה לסמוך עליהם. לאנג'ל, למשל, אני תמיד יכולה להרים טלפון והוא תמיד יקשיב לי במשך שעות, יתמוך בי ויהיה שם בשבילי.

ובקשר למשפחה: אולי אני צריכה להעריך אותם יותר. ההתעללות פסקה כבר לפני שנים, ואני יודעת שההורים שלי באמת אוהבים אותי, ובאמת עושים הרבה למעני. המוות של סבתא שלי קירב בננו יותר ואיחד אותנו יותר. הבנתי שלמשפחה אין תחליף וקשר דם זה קשר חזק מאד.

ימים קשים עוברים עליי. בכך אין ספק. אני צריכה להתמודד עם הרבה מאד. אבל אני חזקה ואני אתגבר. לאט לאט אני אשקם את החיים שלי. הגיע הזמן להפסיק להיות אומללה ולהתחיל לקחת שליטה על החיים שלי. הגיע הזמן להיות יותר נחושה. אני צריכה להלחם ולא לוותר. כשאני נלחמת - אף אחד לא יכול עליי. הגעתי להישגים מדהימים כשנלחמתי בעבר. הגיע הזמן להלחם שוב. יש דברים שהם לא בשליטתי: המוות של סבתא שלי למשל או זה שגוליבר לא הצליח לפתח רגשות אליי, אבל יש דברים שיכולים להיות בשליטתי והגיע הזמן שאני אתחיל לשלוט בהם. למשל: אני יכולה לנסות לשלוט בעצמי ולא להסכים להכנס לאף קשר, עד שבאמת אהיה בשלה לכך. אני רוצה עכשיו להיות לבד לתקופה ארוכה ולאחר מכן, אני רוצה להכנס אך ורק לקשר שיכלול אהבה ומחויבות.

סיימתי תיכון לפני שנה. אני בקושי בת 20. יש עוד המון זמן להתקדם הלאה. כל החיים לפניי. להפסיק לחזור שוב ושוב על אותן טעויות, להרים את הראש, להתקדם ולהפסיק לעמוד במקום. עברתי המון דברים קשים, אבל אולי אני צריכה להסתכל על הצד החיובי של העניין: זה חישל אותי וזה ביגר אותי. אני לא מפונקת וגאה בכך.

 הגיע הזמן להפסיק לדבר ולהתחיל לעשות.

שלכם,

נונה.