היי,

כמו שהקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים, עבר עליי בשבועות האחרונים הרבה: הניתוק מגוליבר, הכישלון בטסט שישי, המוות של סבתא שלי וזה שחיפשתי עבודה ללא הרף ולא חזרו אליי משום מקום. הייתי במצב נפשי קשה מאד. כל היום רק חשבתי על הדברים האלה, ואכלתי סרטים בלי הפסקה. המוח שלי התחיל לעבוד ולעסוק בנושאים האלה באובסיסביות מהשניה שהתעוררתי ועד השניה שהלכתי לישון. לא הצלחתי להפסיק לחשוב לרגע. לא הצלחתי להרגע לרגע. שוב ושוב עברו במוחי פלאשקים ושוב ושוב שיחזרתי בעיניי עצמי את הדברים הקשים שעברו עליי.

בימים האחרונים הגעתי לכמה תובנות שהקלו עליי מאד, ועכשיו הרבה יותר קל לי להתמודד. הרבה מזה, זה בזכות שוקו, ידידי המקסים. שוקו אמר לי שהדבר היחיד שיש לי להתבאס אליו, בקשר לכישלון בטסט שישי, זה על הכסף. שוקו אמר שזה באמת הרבה כסף ושהוא יודע שאני עובדת מאד קשה בשבילו, אבל שהוא יודע שאני לא מתבאסת ככה רק בגלל הכסף. הריי לא הייתי נכנסת לדיכאון כזה, אם זה היה קשור רק ל-600 שקל האלה. נכנסתי לדיכאון גם בגלל הכסף, אבל גם ובעיקר - בגלל שהכישלון בטסט גרם לי להרגיש כישלון בכלליות. שוקו אמר שזה בכלל לא משנה, אם יהיה לי רשיון נהיגה חודשיים לפני גיל עשרים, או בגיל עשרים ושלושה חודשים. הריי בסופו של דבר יהיה לי רשיון. לא יהיה כתוב ברשיון "עברה בטסט שביעי" או "עברה בטסט ראשון", כך שבכלל לא משנה איזה טסט עברתי. אף אחד אפילו לא יידע על זה, אם אני לא אספר לו.

גם בקשר לגוליבר ולעבודה ולכל שאר תחומי החיים - אני מרגישה הרבה יותר טוב. פתאום קלטתי משהו במלוא העוצמה. פתאום קלטתי שאני רק בת 20, ושסיימתי תיכון רק לפני שנה. אני כל כך מלחיצה את עצמי, כי עדיין לא מצאתי עבודה שבאמת ממצה אותי, ואני כל כך מלחיצה את עצמי, כי עשיתי הרבה טעויות עם גברים, וכי אף אחד אף פעם לא הצליח להתאהב בי. אני כל כך מלחיצה את עצמי בקשר לכל תחומי החיים, וטוחנת מחשבות ואוכלת סרטים. פתאום קלטתי שאין שום סיבה. אני עדיין כל כך צעירה. כל החיים לפניי. אני אשיג הכול. אין לי מה לדאוג. אני אעבוד קשה ואשיג את כל המטרות שלי, אבל בכלל לא נורא אם זה ייקח הרבה זמן. יש לי עוד המון זמן. רוב האנשים בגילי, הם עכשיו עמוק בצבא, ולא יכולים לקדם את החיים שלהם. אני במצב הרבה יותר מתקדם מהם. ואני אשיג הכול: עבודה טובה ומספקת, קשר זוגי אוהב ועמוק, רשיון נהיגה, בית נורמלי ועוד כל דבר אחר שאני ארצה. זה רק עניין של זמן. אם אני אעבוד מספיק קשה - אני אשיג הכול. אין שום טעם לאכול סרטים ולטחון מחשבות. זה לא מקדם אותי לשום מקום. הכול יהיה בסדר.

בקשר לעבודה - חזרו אליי סופסוף מכל מני מקומות ובשבוע האחרון הייתי כל יום בראיון עבודה אחר. אין לי כוח עכשיו לפרט, אבל מדובר באמת במקומות עבודה טובים ומספקים. בטוח שאני אתקבל לאחד מהם. האמת שיש לי עוד דוגמא לעד כמה אכלתי סרטים עד עכשיו. באחת ממקומות העבודה, אמרו לי שאם אתקבל - אני אצטרך לעבור התלמדות של שלושה שבועות, שאסור להחמיץ שום יום שלה. מיד התחלתי לאכול סרטים, כי הריי בקרוב צריך להיות לי טסט שביעי וחששתי שזה ייפול על אחד מימיי ההתלמדות. הלחצתי את עצמי וחשבתי על זה בלי הרף עד שפתאום קלטתי משהו - אני לא יודעת מתי תהיה ההתלמדות, אני לא יודעת מתי יהיה הטסט ואני אפילו לא יודעת אם התקבלתי לעבודה הזאת, כי עדיין לא החזירו לי תשובה. אז למה בדיוק נלחצתי? מה הלחץ הזה נתן לי? הריי יכול להיות שלא התקבלתי לעבודה. הריי יכול להיות שכן התקבלתי, אבל ההתלמדות לא תיפול על הטסט. הריי יכול להיות שכן ישחררו אותי מההתלמדות ליום אחד, או שמקסימום אעשה את הטסט במועד אחר. יש כל כך הרבה אפשרויות. כל כך אין טעם ישר לאכול סרטים. הכול יהיה בסדר.  

שמעתם פעם על "בנק הזמן"? מדובר על פרוייקט, שהרעיון שלו הוא פשוט מקסים ומדהים בעיניי. לפי הפרוייקט הזה, כל אדם יכול לתת לזולת כל מני דברים, וגם צריך מהזולת כל מני דברים. הרעיון של הפרוייקט זה להניח את הכסף בצד, ולחשוב רק במדדים של זמן. אדם ייתן מעצמו איזה מספר שעות שנוח לו ושמתאים לו, באיזה תחום שבא לו ויקבל ממישהו אחר את אותו מספר שעות, במה שיזדקק לו. אני אתן סתם דוגמא:  מישהי יכולה להחליט שהיא רוצה  לקפל את הבגדים של מישהו שעתיים בשבוע ובתמורה היא רוצה שמישהו יטייל עם הכלב שלה שעתיים בשבוע. זה יכול להגיע גם למקומות אחרים לגמרי. אפשר לבקש למשל, שעה של ייעוץ עם עורך דין, בתמורה לשעה של בייביסטר למישהו אחר. מה שכל כך יפה בעיניי ברעיון הזה, הוא שכסף לא משחק תפקיד. הריי בעולם האמיתי, פגישה עם עורך דין לשעה עולה מאות שקלים, בזמן שבייביסטר לשעה זה בערך 20 שקל. כאן הכסף לא מעורב. הזמן של כולם שווה באותה מידה. נכון רעיון יפה?

 הלכתי לראיון כדיי להתקבל ל"בנק הזמן". קיבלה את פניי אישה חמודה, שעובדת עם אחותי. היא סיפרה לי עוד על הרעיון של "בנק הזמן", והסבירה לי שבאמת יש לי יד חופשית בעניין. אני יכולה להחליט שאני רוצה לתרום כמה דברים, אני יכולה להחליט שאני רוצה לתרום רק דבר אחד, אני תמיד יכולה לפרוש או לשנות את דעתי לגביי מה אני רוצה לתרום, מדובר באיזה שעות שנוחות לי. היא גם הסבירה לי שהקבלה והתמורה הן לא מיידיות. אחותי, שהצטרפה לפרויקט הזה לפני כמה חודשים, ביקשה קוצ'ינג (מדריך לחיים) ואמרה שתיתן בתמורה חונכות לילדה קטנה. הילדה צריכה להתחיל את החונכות רק בספטמבר, ואחותי התחילה עם הקוצ'ינג כבר לפני כמה חודשים וקיבלה כבר איזה 10 פגישות של שעה. אבל זה בכלל לא משנה. אף אחד לא מלחיץ אותה. הריי בסופו של דבר היא תחזיר את השעות האלה ותחנוך את הילדה.

ביקשתי לקבל מסאז' שבועי כי הגוף שלי תמיד תפוס וכואב, ביקשתי ללמוד גיטרה כי אני רוצה את זה כבר שנים וכל הזמן דוחה את זה וביקשתי גם קוצ'ינג. מה שיפה בעיניי ברעיון של הקוצ'ינג זה שלא מדובר בפסיכולוג. הייתי בטיפול במשך שנים מהחיים שלי והשתמשתי בפסיכולוגים רק כדיי לפרוק. כרגע אני לא צריכה פסיכולוג, כי אני פורקת מול החברים שלי או מול הבלוג. אני רוצה עזרה פרקטית. למדריך קוצ'ינג מספרים על כל מני תכונות אופי ועל החיים של הבנאדם שמולו, ואז המדריך נותן עצות פרקטיות, בכל תחום שמבקשים ממנו. זה בדיוק מה שאני צריכה בשלב הזה בחיים שלי, כשאני כל כך מחפשת את עצמי ואת מה שמתאים לי.

בתמורה הצעתי בייביסטר, כי אני מאד אוהבת ילדים. הצעתי גם לטייל עם כלבים, כי זה נראה לי נחמד והצעתי גם שיעורים פרטיים לילדים ביסודי, כי אני רוצה להאמין שאני יודעת כל דבר שמלמדים ילדים בכיתה ד, ושאוכל לתרום בתחום הזה.

אני חושבת ש"בנק הזמן" הגיע לי בדיוק במועד הנכון. אני רוצה לעשות יותר דברים שאני אוהבת. כבר שנים אני מדברת על זה, שאני רוצה להצטרף לחוגים של דברים שאני אוהבת. כרגע התחביב הכמעט יחיד שלי הוא ישראבלוג, וזה דיי עצוב כי כמה שעות ביום אפשר לעסוק בזה? לקבל שיעורי גיטרה יאפשר לי סופסוף לפתח עוד תחביבים, ולא להיות תלויה בחברים שלי - בכל פעם שנמאס לי מהמחשב ושאני רוצה לעשות משהו נחמד. אני בטוחה שהמסאז' יעשה לי רק טוב ובקשר לקוצ'ינג - זה משהו שאני מאד צריכה בשלב זה בחיים שלי.

בקשר לגוליבר - הרבה יותר קל לי עכשיו. אני אומנם מתגעגעת אליו, ונזכרת הרבה ברגעים יפים שחלקנו, אבל אני באמת מרגישה שאני הולכת ומתגברת. משהו שמאד מקל עליי, הוא שאני לא מתחרטת על הניתוק יחסים, ולא מתחרטת על החצי שנה שבילינו ביחד. בכל זאת קשה לי כי התרגלתי אליו וכי יש לי רגשות כלפיו. אבל ככל שעובר הזמן - אני מתרגלת להיות בלעדיו וככל שעובר הזמן - הרגשות הולכים ודוהים. אני יותר ויותר קולטת שלא התאהבתי בו, אלא שרק פיתחתי רגשות אליו. השוותי את התחושה שהייתה לי אחריי הניתוק מ-י, לתחושה שהייתה לי אחריי הניתוק מגוליבר, וההבדל הוא עצום. אני אהיה בסדר. ככל שיעבור הזמן אני אתגבר יותר ויותר. הכול יהיה בסדר.

כפי שכבר כתבתי בפוסט הקודם, משהו שמאד עוזר לי זה להרגיש כמה שיותר שליטה על החיים שלי. יש דברים שאני לא יכולה לשלוט עליהם: המוות של סבתא שלי או זה שגוליבר לא הצליח לפתח אליי רגשות, אבל אני בהחלט יכולה לקחת את השליטה בדברים אחרים. למשל: אני לא מתעצלת וממשיכה לשלוח קורות חיים לכל מקום אפשרי וממשיכה ללכת מדי יום ביומו לראיונות עבודה. אני אמצא עבודה טובה ויהי מה! או למשל: אני מרגישה באמת בשלה להיות כעת סינגלית, עד שבאמת אמצא קשר שיכלול אהבה ומחויבות. אני לא אכנס בשנה הקרובה לקשרים סתמיים ויהי מה! או למשל: אני לא אוותר ולא אתייאש ואעשה גם 15 טסטים עד שאעבור טסט. יהיה לי רשיון ויהי מה! אני חזקה, אני נחושה ואני אשיג מה שירצה. יש דברים שיקחו המון זמן, אבל שוב ושוב אני מזכירה לעצמי עד כמה אני צעירה, את זה שסיימתי תיכון לפני שנה ושאני רק בת 20. כל החיים לפניי. הכול יהיה בסדר.

חוצמזה, גם כרגע החיים שלי בכלל לא גרועים. אני צריכה להעריך יותר את מה שיש לי. אני עובדת בעבודה שאני מאד טובה בה ושמצאתי בה את האנשים שלי (השתפרתי מאד בתפעול הקופה, אני הקופאית הכי נחמדה בסופר שזה משהו שמאד חשוב ללקוחות והתיידדתי מאד עם כמה מהקופאיות ומהעובדים), יש לי חברים טובים (אומנם עם כל החברים שלי, אני עוברת תקופות שבהם אנחנו קרובים יותר ותקופות שבהם אנחנו קרובים פחות, ולפעמים יש אנשים שיוצאים מהחיים שלי, אבל אני אדם חברותי מכדיי להשאר איי פעם לבד), יש לי קומה משלי בבית (גם ככה יש מדי פעם תקלים עם המשפחה, אבל לפחות אני מרגישה שיש לי את הפינה שלי. גם זה שאני מתעקשת להיות כמה שיותר עצמאית ופחות תלויה בהורים שלי - מקל מאד על המצב), אני נראית טוב (התקופה הקשה דווקא הטבה את המראה שלי, כי בקושי אכלתי ולכן ירדתי במשקל. גם מאד השתזפתי ואני אוהבת להיות שחומה), יש לי את הבלוג (כתיבת הבלוג מאד עוזרת לי לפתח את כישרון הכתיבה וגם מהווה מקור מעולה לפריקה). יש לי עכשיו גם יותר אמונה בעצמי. בקיצור - המצב סבבה והוא רק יילך וישתפר. הכול יהיה בסדר. אני שוב ושוב משננת לעצמי: הכול יהיה בסדר.

הגיע הזמן להפסיק לקחת כל כישלון כטרגדיה. הנה דוגמא: אחריי כל טסט - עשיתי כזה עניין והרגשתי כזה כישלון. אוקיי, ברור שמבאס שעשיתי בערך 100 שיעורי נהיגה (אני לא מגזימה. מספר השיעורים הוא באמת בערך 100) וברור שמבאס שנאלצתי להחליף שלושה מורי נהיגה וברור שמטרטר לנסוע כל פעם מהעיר שלי לאופקים בשביל טסט, וברור שזה המון כסף והמון טרטורים ושעברתי באמת המון, בכל התחומים, עם הנהיגה. ברור שזה מבאס שזה נגרר כבר שנה וחמישה חודשים. אבל דברים כאלה קורים לכל כך הרבה אנשים. אולי לא בתחום הנהיגה אבל בתחומים אחרים. אחי, למשל, למד שנה וחצי בטכניון וקרע את התחת אבל נכשל שם שוב ושוב, וגם גילה שהתחום שלמד בטכניון לא באמת מעניין אותו. הוא החליט לעבור לאוניבסיטה בבאר שבע, וללמוד תחום אחר לגמרי. כל מה שהוא למד בטכניון - לא נחשב לו מבחינת נקודות באוניביברסיטה החדשה. יש לי עוד אלף דוגמאות של אנשים שלמדו במשך חודשים, או במשך שנים באוניברסיטה, או אפילו הספיקו לסיים כבר את התואר, ואז הגיעו למסקנה שהם רוצים ללמוד משהו אחר ושהם בזבזו זמן וכוחות. אוקיי. אז זה מבאס. אז מה? דברים כאלה קורים. מה שצריך לעשות זה להרים את הראש ולהמשיך הלאה. הכול יהיה בסדר.

אז מאד קשה לי בתחום של נהיגה. אז מה? לאנשים לאחרים קשה בתחומים אחרים. אני למשל הוצאתי מגן 100 בספרות, לי למשל יש אינטלגנציה רגשית מאד גבוהה, אני למשל אדם מאד טוב ולי למשל יש עוד כל מני תכונות, שאין לאנשים אחרים. אז לרוב האנשים יותר קל ממני בנהיגה. אז מה? למה אני צריכה להשוות כל הזמן? כל אחד ומה שהוא טוב בו.

ובקשר לתחום הזוגיות - אז עשיתי המון טעויות. אז מה? מי אמר שאסור לי לטעות? במקום לייסר את עצמי על טעויות העבר, ולאכול סרטים, ולטחון מחשבות על זה כל היום - עדיף להרים את הראש, להבין שאי אפשר להחזיר את הגלגל לאחור ולנסות להתקדם הלאה. החלטתי להיות סינגלית ללפחות חצי שנה. החלטתי את זה כבר אינספור פעמים בעבר, אבל הפעם, בניגוד לפעמים קודמת, אני לא מרגישה שאני "צריכה" להיות סינגלית, אלא שאני רוצה. הפעם אני אעמוד בזה. אני חזקה. אני אעמוד בהכול. ובפעם הבאה שאני אכנס לקשר - אז לראשונה בחיי אני לא אסכים להתפשר על אהבה ומחויבות. אני מסוגלת לעמוד בזה, כי אני חזקה. הכול יהיה בסדר.

מחשבות רעות מתגנבות גם עכשיו לראשי. הגישה החדשה הזאת, לא הפסיקה באופן אוטומטי את אכילת הסרטים ואת המחשבות האובססיביות. עדיין קשה לי להיות לגמרי שלווה. עדיין קשה לי. עדיין לא בא לי לקום בבוקר. אבל כשההיסטריה מתחילה להשתלט עליי, אני עוצרת אותה בכל הכוח ומזכירה לעצמי שוב ושוב: אני רק בת 20. סיימתי תיכון רק לפניי שנה. אני עוד אשיג את כל המטרות שלי. אני חזקה ואני נחושה ואני אשיג הכול, גם אם זה ייקח זמן. כל החיים לפניי. יש לי עוד המון זמן. הכול יהיה בסדר.

תשמרו על עצמכם.

שלכם,

נונה.