שלום לכל קוראיי היקרים,

בשניי הפוסטים האחרונים ניסיתי להתחמק מכתיבה על החיים שלי. לחשוף את החיים האישיים באינטרנט זה קשה. זה גורם לכך שאעמוד חשופה ופגיעה מול מאות קוראים. ב-99% מהפוסטים בבלוג הזה כתבתי על החיים שלי, בלי שום צנזורה, מלבד על פרטים שעלולים לחשוף מי אני. למשל, לא כתבתי את שם העיר שאני גרה בה, אלא כתבתי "העיר שלי", אבל כתבתי על כל הקשיים שלי, על הליקויים והבעיות, על עצב, דמעות, חולשות, כאבים וגם על אהבה, שמחות והצלחות. לא הסתרתי מהקוראים דבר.

לפני כמה ימים היה לי משעמם. התיישבתי מול המחשב ופתאום מצאתי את עצמי קוראת את הבלוג שלי, את כולו. כל 69 הפוסטים שנכתבו עד כה. נדהמתי כמה התבגרתי והשתנתי בכל התקופה הזאת. נדהמתי מכמה הרבה עבר עליי. את הבלוג הזה פתחתי ב-3.10 כלומר לפני כמעט שנה, ובמהלך התקופה הזאת עברתי מקומות שירות כמו הוסטל של אוטיסטים וקיבוץ, בני זוג, סטוצים ויזיזות, חיפוש עבודה, מציאת עבודה ושוב חיפוש עבודה, כישלון בטסטים, חברים שנכנסו ויצאו מהחיים שלי, בלאגן במשפחה ובעצם מה לא.

שקלתי לכתוב סיכום שנתי, גם לכבוד ראש השנה וגם לכבוד מלוא השנה לבלוג, אבל הגעתי למסקנה שזה מיותר כי כתבתי סיכום שנתי, בחודש שעבר, ביומולדת שלי. בפוסט הנ"ל סיכמתי כל חודש וחודש בנפרד. אני ממליצה לכל אחד, שנכנס לבלוג שלי בפעם הראשונה ורוצה לדעת במה מדובר, לקרוא את הפוסט הזה.

אני רוצה לציין עד כמה אני אוהבת את הקוראים הקבועים. התגובות הארוכות שלהם שכוללות עצות ומעידות על אכפתיות ועניין בחיים שלי - מאד חשובות לי. בכלל, עצם זה שאנשים בכל הארץ טורחים לעשות מנוי, כדיי לשבת מול המחשב ולקרוא על החיים שלי, בכל פעם שאני מחליטה לעדכן - מדהים אותי כל פעם מחדש.

עם זאת, אנשים יכולים לא רק לתמוך בי, אלא גם לשפוט אותי. אני בטוחה שהגישה הליברלית שלי למין,למשל, גרמה להרבה קוראים לחשוב שאני זולה. לא כל החברה שלנו היא כל כך ליברלית. כפי שכבר כתבתי בפסקה הראשונה, בבלוג הזה לא הסתרתי דבר ואני בטוחה שקוראים מסוימים הזדעזעו מכך שבחורה כותבת, בין השאר, על סטוצים ויזיזויות. בנוסף, הרבה אנשים שאני מכירה, נכנסו וקראו בבלוג הזה, למרות שאני לא נתתי את הסכמתי לאף אחד מהם ולא נתתי לאף אחד מהם לינק.

יצא לי לחשוב הרבה על האם אני מסוגלת לוותר על הבלוג והגעתי למסקנה שלא. אני אומנם משלמת על כתיבתו מחיר כבד, אבל אני באמת חושבת שהיתרונות שבו גוברים על החסרונות. הבלוג מהווה מקור מעולה לפריקה. אני אוהבת לסדר את המחשבות שלי ואת מה שעבר עליי, על דף אינטרנט. אני אוהבת את הפידבק. אני גם אוהבת לקרוא פוסטים ישנים ולהסיק מסקנות. אני חושבת שאמשיך לכתוב את הבלוג עוד הרבה מאד זמן. בכל מקרה, זה מה שאני מרגישה כרגע. אני לא יודעת איך ארגיש בעתיד.

ועכשיו לעדכונים:

הקוראים הקבועים בבלוג שלי, בוודאי זוכרים שהצטרפתי ל"בנק הזמן" וביקשתי לקבל קוצ'ינג (פירוט כאן). אני חושבת שהקוצ'ינג הוא בדיוק מה שאני צריכה בשלב הזה בחיים שלי, כשאני כל כך מחפשת את עצמי. את הקוצ'ינג מעבירה לי אישה מבוגרת נחמדה. כשדיברתי איתה אז כל הזמן הצלחתי, מבלי להתכוון, להדהים אותה בתובנות שהיו לי. עד עכשיו לא קיבלתי ממנה עצות פרקטיות, בגלל שנפגשנו בנתיים רק פעמיים שבמהלכם בעיקר אני דיברתי, כדיי שהיא תכיר אותי היטב ותכיר את הרקע. אני מקווה שבקרוב נגיע לשלב ההצעות הפרקטיות.

אני ממשיכה לחפש עבודה חדשה. בנתיים לא כל כך הולך לי. אולי אני אצטרך לוותר על לעבוד בחינוך השנה. מצאתי הרבה אופציות של גני ילדים, אבל בכולם חיפשו סייעת רק לשלוש שעות ביום, לצהרון, וגם זה לא כל יום. אני לא יכולה להרשות לעצמי לעבוד רק שלוש שעות ביום, כי אני צריכה כסף. מצאתי אופציה אחת למשרה מלאה, אבל היא בבית ספר לילדים עם פיגור קשה, ואני לא חושבת שאני אעמוד בלעבוד שם. הפסיק לי מה שעברתי בהוסטל, שניסיתי לעשות בו שירות לאומי. אז אני חושבת שאני אחפש משהו בתחום אחר. חברה שלי אמרה שיש חברת כוח אדם, ששולחת לעבודות מעולות, שמתנהלות בישיבה. כנראה שאני אגש לשם.

אני יותר ויותר מתגברת על גוליבר. אני באמת מרגישה שאני מתגברת עליו בהדרגתיות. כל יום אני חושבת עליו פחות ופחות. אם לפניי כמה שבועות, הייתי צריכה להכריח את עצמי בכוח שלא להתקשר אליו, אז עכשיו אני אפילו לא מעלה על דעתי להתקשר אליו. האמת שלפני כמה ימים קרה משהו שהיה קצת פדיחה. לגוליבר ולאנג'ל יש במציאות את אותו שם. רציתי לשלוח לאנג'ל הודעה ולשאול אותו איך הייתה החתונה של אחיו, ובטעות שלחתי את ההודעה לגוליבר. הוא שלח לי הודעה בחזרה שנראה לו ששלחתי את ההודעה לאדם הלא נכון. סימסתי לו בחזרה שנכון ושהתכוונתי לשלוח את ההודעה לאנג'ל, ובזאת ההתכתבות בננו נגמרה.

וויתרתי על הרעיון, שאני ו-ג נחזור להיות חברות טובות. בשלושת החודשים האחרונים רבנו המון והייתה בננו המון מתיחות וכעסים. אחריי המוות של סבתא שלי - ג מאד תמכה בי וזה גרם לי להרגיש שאולי עדיין יש סיכוי לחברות בננו. הייתה לנו שיחה מאד ארוכה ומאד טובה והרגשתי שהתגברנו כבר על כל הכעסים והבעיות. לפני שבוע וחצי נפגשנו והיה מעפן. לא היה כעס באוויר או מתיחות. היה פשוט יבש. ניסיתי לתקשר איתה והיא הגיבה לכל דבר שאמרתי ב"טוב", "אוקיי", "סבבה" ושאר תגובות כאלה. היא ממש לא נתנה לי הרגשה שהיא מתעניינת במה שאמרתי והתנהגה בצורה ממש קרה. הבנתי אחריי המפגש הזה, שכנראה לא נחזור להיות חברות טובות. האמת שגם אלמו עשתה לי שיחה לפני כמה ימים, שבה הבהירה עד כמה קשה לה בחברתי.

זה משהו שמאפיין את כל הקשרים עם החברים שלי. בשלושת השנים האחרונות אנשים נכנסו ויצאו מהחיים שלי כל הזמן. היו אנשים שלא באמת הייתה קרובה אליהם, ולכן לא התבאסתי כשקשר איתם ניתק, אבל יש כמה אנשים, שהיו תקופות שבהם היינו מאד קרובים. אהבתי את האנשים האלה בכל ליבי ונשמתי וגם הם נתנו לי הרגשה שהם אוהבים אותי באותה מידה. תמיד אחריי תקופה מסוימת, נמאס לאנשים ממני והתרחקנו בהדרגה עד שניתקנו קשר. אולי אני צריכה להגיע לתובנה, לא בקטע של רחמים עצמיים, אלא בקטע של ראיית המציאות. אולי אני צריכה להשלים עם זה, שאנשים לא יכולים להיות חברים שלי לפרק זמן ארוך. אני כל הזמן מתבאסת על זה שאין לי חבריי ילדות, וגם שבשלושת השנים האחרונות החברים שלי התחלפו כל הזמן. אולי אני צריכה לקלוט שזה פשוט ככה ולא להתבאס כשאנשים מחליטים לצאת מהחיים שלי. אין לי מושג איך ליישם את התובנה הזאת.

זוכרים את הבחור שעליו כתבתי בפוסט הזה? מדובר בבחור ערבי, שעובד איתי בסופר. הגיע הזמן למצוא לו כינוי לבלוג. אני חושבת שאקרא לו ביישני, כי הוא ביישן. בכל מקרה, לפני כמה חודשים ביישני ניסה להתחיל איתי. זה היה בתקופה שעדיין הייתי בקשר עם גוליבר, ולכן אמרתי לו שיש לי חבר. הוא קיבל את זה אבל המשיך לעשות דברים נחמדים למעני.

בחודש האחרון, אחריי הניתוק מגוליבר, אני וביישני התקרבנו מאד. נפגשנו כמה פעמים מחוץ לשעות העבודה. היה ממש נחמד. בסופשבוע הקודם נסענו ביחד לרמת גן. ישבנו שם באיזה פארק ודיברנו ואחר כך נסענו לחוף הים, רק כדיי לשבת על החוף. מכיוון שאני מתה על ים - לא הצלחתי להתאפק למראה המים, ולכן נכנסו למים עם הבגדים.

יצא לנו לדבר על היחסים בננו. ביישני הבהיר לי שהוא לא היה מתנגד אם היה קורה בננו משהו, אבל שהוא יודע שאני לא רוצה ולכן מכבד את זה ולכן לא ינסה ללחוץ עליי ויסתפק בידידות. ממש הערכתי את זה. לפני כמה ימים נפגשנו וישבנו באיזה פארק. ביישני כבר לא הצליח להתאפק וניסה לנשק אותי. סירבתי.

אתמול הסתכלתי עליו בזמן העבודה. הוא כל כל כך חתיך וכל כך נחמד. אני גם ממש נמשכת אליו (זה מאד נדיר שאני נמשכת למישהו). בסופו של דבר לא הצלחתי להתאפק. קראתי לו שיבוא איתי רגע לחדר אוכל ואז נישקתי אותו בלהט. הוא ממש הופתע, אבל מן הסתם שיתף איתי פעולה. אחר כך שננו היינו צריכים לחזור לעבודה ולכן לא יצא לנו לדבר על זה.

הנשיקה הזאת ממש בילבלה אותי. אני לא בטוחה אם עשיתי טעות. מצד אחד, באמת הבטחתי לעצמי להיות סינגלית שלמה בחודשים הקרובים, ואני באמת מרגישה שאני צריכה את זה, למען עצמי. אבל מצד שני, היה מדובר רק בנשיקה. בשנתיים האחרונות נישקתי המון גברים, וכמעט עם כל אחד מהם עשיתי יותר מנשיקה (היו כאלה שלא שכבתי איתם, אבל כן הגעתי איתם למין אוראלי). כבר שכחתי איך זה רק לנשק מישהו, ורציתי להתנסות בזה. לא מדובר באיזה זר ברחוב. מדובר במישהו שאני יודעת שבאמת מעריך אותי ומכבד אותי.

אני לא שוקלת קשר רציני איתו, כי אני באמת בתקופה בחיים שבה אני מרגישה שאני צריכה להיות סינגלית. סיבה נוספת היא שלקשר זוגי עם ערבי יש יותר מדי השלכות. לא מפריע לי עצם זה שהוא ערבי, אלא ההשכלות. אני לא רוצה להיות בקשר רציני עם מישהו, שהעברית שלו כל כך גרועה ושבקושי יודע קרוא וכתוב. אני גם לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שהעולם שלו כל כך שונה משלי. אני אתן סתם דוגמא מפגרת: פעם הזכרתי את הסיפור "עמי ותמי" והוא לא הכיר אותו. אני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שכל המנטליות וכל ראיית העולם שלנו כל כך שונה. אני לא רוצה להיות בקשר זוגי עם מישהו, שלעולם לא נוכל להיות בבתים אחד של השניה. הוא גר בשטחים והוא הבהיר לי שפשוט לא יתנו לי להכנס לשם במחסום. מן הסתם שאני גם לא יכולה להביא אותו הביתה. אימא שלי ראתה פעם, שהוא בסך הכול הסיע אותי הביתה ועשתה לי את המוות על איך נתתי לערבי להסיע אותי, אז מן הסתם שהיא בכלל תצא מדעתה - אם יהיה לי משהו איתו. גם המשפחה שלו לא תקבל את זה. אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהו, שבו נצטרך להסתתר ולהתחבא כל הזמן. אני לא רוצה להיות בקשר עם מישהו, שאני אצטרך לשתוק, בכל פעם שמישהו מתקשר אליו, כדיי שחס וחלילה לא ישמעו שהוא מסתובב עם יהודיה. ויש עוד המון השלכות. לא מתאים לי כל העסק הזה. המחיר הוא כבד מדי.

חשבתי על זה הרבה ואולי בעצם אין טעם להתחרט על הנשיקה. אני במילא לא יכולה להחזיר את הגלגל לאחור. אני שמחה שעשיתי את זה כי רציתי. הרבה פעמים עשיתי דברים עם גברים, לא כי אני רציתי, אלא כי הגבר רצה ולי לא היה נעים לסרב. הפעם עשיתי את זה בגלל הרצון שלי. אני פשוט אבהיר לו שאני לא רוצה שנתנשק שוב. אני בטוחה שהוא יכבד את זה. תראו, בתקופה האחרונה המתח המיני בננו, היה כל כך כבד עד שהיה אפשר לחתוך אותו בסכין. אולי טוב שנישקתי אותו וגמרתי עם זה וזהו.

אתמול היה ערב ראש השנה הראשון, שחגגתי בלי סבתא שלי. אפילו לא עברו שלושים יום למותה. אני מתנחמת בכך, שלחיים שלה היו המון משמעות. תבינו שאני באה ממשפחה ענקית. לסבתא שלי היו שבעה ילדים (כרגע שישה כי אחד נפטר) שכל אחד מהם הביא בערך חמישה ילדים. תבינו שחגגתי את ראש השנה עם עשרות אנשים. אני מאד אוהבת את זה שאני באה ממשפחה כל כך גדולה. כל זה בזכותה. אם היא לא הייתה קיימת - החדר המלא הזה היה פשוט לא קיים. זה מנחם אותי.

אבא של חברה טובה שלי, נפטר לא מזמן. לחברה שלי היה ממש קשה, בין השאר, כי היא הרגישה שאבא שלה לא מיצה את החיים שלו, ולא הגיע לשום הישגים. אמרתי לה:"אבל אבא שלך הביא אותך לעולם. אם הוא לא היה קיים - את לא היית קיימת, ותקראי עד כמה את מדהימה. תראי חיים של כמה אנשים הצלחת לשנות. את לא חושבת שעצם זה שהוא הביא מישהי כמוך לעולם - מעיד על זה שלחייו היו משמעות?" זה באמת מאד ניחם אותה.

ואם כבר מדברים על אנשים שמיצו את החיים שלהם - גם אני רוצה למצות את החיים שלי. אני באמת מרגישה שהעבודה בסופר היא רק שלב בניים, עד שאמצא עבודה יותר טובה. כפי שכתבתי בפוסט הזה ובעיקר בפוסט הזה - משהו שמנחם אותי זה שאני עדיין כל כך צעירה. יש לי עוד המון זמן להשיג את כל מה שארצה. אני צריכה פשוט לא לוותר, להיות נחושה ולא להתייאש גם אם זה יהיה קשה, ויקח הרבה זמן. הכול יהיה בסדר.

אני מאד מקווה שבראש השנה הבא, כשאני אסתכל אחורה על השנה החולפת, אני ארגיש שהשגתי הרבה מהמטרות שלי, ושמיציתי את עצמי. אני אשמח לשתף אתכם, קוראיי היקרים, בתהליך. אני מקווה שתמשיכו ללוות אותי גם בשנה הקרובה.

אני מאחלת לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, מלאה באושר, הישגים, שלווה והצלחות!

שלכם,

נונה.