היי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים את התובנה שאליה הגעתי לא מזמן. הגעתי לתובנה זו אחריי תקופה שבה הייתי בהיסטריה. בבת אחת נאלצתי להתמודד עם הניתוק מגוליבר, עם הכישלון בטסט שישי, עם זה שלא מצאתי עבודה ועם המוות של סבתא שלי. הכנסתי את עצמי לסרטים ולא הפסקתי לטחון מחשבות על העתיד. התובנה שאליה הגעתי היא שיש לי עוד המון זמן. הגעתי למסקנה שאני עוד אשיג את כל המטרות שלי (עבודה מספקת, קשר זוגי אמיתי ואוהב, רשיון נהיגה ושאר מטרות) אבל שאין טעם להיות בהיסטריה. שאני רק בת 20, שסיימתי תיכון רק לפני שנה, ושבכלל לא נורא אם זה יקח זמן עד שאשיג את כל מטרותיי.

הסתובבתי בערך שבועיים כשאני מחוזקת בתובנה הזאת, אבל בימים האחרונים היה לי יותר ויותר קשה. השלמתי סופית עם זה שאני ו-ג לא נחזור להיות חברות טובות וזה כאב לי מאד. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה לי. תמיד אנשים, שחשבתי שהם חברים טובים שלי, מחליטים להתנתק ממני אחריי תקופה מסוימת. אני תמיד מוצאת את עצמי בסיטואציה, שבה האדם שמולי מתאר לי עד כמה קשה לו בחברתי. לאנשים מפריעים כל מני דברים. הדברים האלה קשורים לליקוי שלי. לאנשים מפריע שאני מספרת את אותו סיפור, בדיוק באותם מילים, אלף פעם. לאנשים מפריע, שלפעמים אני לא שמה לב שהאדם השני לא דיבר בכלל על עצמו, ואני מפציצה אותו בסיפורים על עצמי במשך שעות. לאנשים מפריע, שקשה לי לדחות סיפוקים. לאנשים מפריע, שכשאני מזכירה סיפור והם אומרים שהם זוכרים הכול - אני בכל זאת מתעקשת לספר שוב את הסיפור מהתחלה. לאנשים מפריע עוד אלף ואחד דברים. תקראו את הפוסט NVLD ותבינו. בנוסף, יש בפוסט "NVLD" קישור לאתר יותר רציני, שגם מתאר בדיוק רב את הקשיים שלי.

בימים האחרונים מאד כעסתי על עצמי בגלל שנישקתי את ביישני. זו הייתה טעות נקודה. כל הצידוקים שמצאתי לזה בפוסט הקודם הם מיותרים, כי זה דבר שלא הייתי צריכה לעשות וזהו. באמת הפרתי את ההבטחה שהבטחתי לעצמי. מלבד זאת, גם ממש פגעתי בו. הריי כל הזמן אמרתי לו שאני לא רוצה איתו זוגיות, אבל בכל זאת נמרחתי עליו, סירבתי כשהוא ניסה לנשק אותי, אחר כך נישקתי אותו ואז שוב אמרתי לו שאני לא רוצה איתו כלום חוץ מידידות, אבל המשכתי להמרח עליו. זה לא יפה ויש לי רגשות אשמה חזקים.

בימים האחרונים שקעתי במחשבות על הליקוי שלי. תבינו שיש כל כך הרבה דברים שהם מובנים מאליו לרוב האנשים, והם בכלל לא הקדישו להם שניה מחשבה - בזמן שאני צריכה להשקיע את נשמתי כדיי להצליח בהם. כל חיי נלחמתי ולא וויתרתי. בימים האחרונים שקלתי לוותר. נורא קשה להאבק כל הזמן. נורא מתסכל ומייגע. זה כמו שאדם יטפס על הר ענק במאמצים אדירים ואז כשהוא סופסוף יגיע לפסגת ההר - הוא לא יוכל לנוח, כי מיד אחריי ההר הזה, יצפה לו עוד הר לטפס עליו ואחריו עוד הר ועוד הר.

אבל יודעים מה הסיבה שהחלטתי לא לוותר? החלטתי לא לוותר כי אני יודעת שאני לא רק NVLD מהלך. יש לי יתרונות עצומים אחרים, שאין לכל האנשים. אחד מהיתרונות האלה זה אינטלגנציה רגשית מאד גבוהה. אף פעם לא חשבתי על עצמי במונחים האלה, וגוליבר הוא זה שהאיר את עיניי בזמנו. נהגנו לדבר על זה המון. תבינו שגוליבר הוא חכם מאד. הוא השיג תעודת בגרות מדהימה בלי להניד עפעף, הוא קיבל ציון מפחיד בפסיכמוטרי והוא לומד עכשיו הנדסת חשמל בטכניון. גוליבר הוא כל כך חכם, אבל הוא נכה רגשית. הוא זה שהשם את תשומת ליבי לעד כמה האינטלגנציה הרגשית שלי גבוהה, ושלו נמוכה.

אני, למשל, יודעת מתי אדם צריך עזרה פרקטית ומתי הוא צריך עזרה רגשית. אימא שלי, למשל, גם היא נכה רגשית ומסוגלת לתת רק עזרה פרקטית. יש לי דוגמא מעולה: כשאחותי למדה באוניברסיטה אז לא היו לה שם חברים. פעם אחת היא פתחה דלת של אולם הרצאות, ראתה את המרצה, ראתה את הסטודנטים, סגרה את הדלת והתחילה לבכות. בדיוק באותו רגע אימא שלי התקשרה, היא שמעה שאחותי בוכה. אחותי ניסתה לספר לה מה היא מרגישה ואז אימא שלי קטעה אותה באמצע המשפט ואמרה:"טוב, אין מה לעשות. את הריי לא תפרשי מהלימודים." אחותי, מן הסתם, לא העלתה על דעתה לפרוש מהלימודים. היא רק הייתה צריכה שאימא שלי תהיה שם בשבילה.

גוליבר הוא פחות קיצוני מאימא שלי בקטע הזה, אבל גם לו יש בעיה דומה. הוא, למשל, נוהג להסביר לאנשים דברים בהגיון בזמן שהם כועסים. אני לא אשכח כל החיים שפעם יצאנו עם חברים שלו למועדון. אחת הידידות של גוליבר בכתה בסוף הערב כי היא נשארה לגמרי לבד במועדון ולא מצאה אף אחד מאיתנו, כולל את החבר שלה. גוליבר ניסה להסביר לה בהגיון, בזמן שהיא נקרעת מבכי, שהחבר שלה יצא מהמועדון כדיי לעזור לאחד מהחברים שהקיא. אני הבנתי שהיא לא פנויה לקלוט הגיון באותו רגע. פשוט נתתי לה חיבוק ענק וניסיתי להצחיק אותה. זה באמת עזר. אני זוכרת שגוליבר התרשם ממני אחר כך עד עמקי נשמתו.

האינטלגנציה הרגשית שלי היא זו, שגם גורמת לכך שאהיה כל כך טובה בשירות לקוחות. אני תמיד מאד אדיבה לכל אחד ואחד מהם, ואם אחד מהם עצבני כי משהו לא הסתדר לו בקניה - אני לרוב אדע איך להגיע אליו ולהרגיע אותו. זה בדיוק ההבדל בייני לבין גוליבר. הוא פשוט לא מסוגל לתקשר עם אנשים זרים. זו גם הסיבה שיש לו את אותם חברים בעשר שנים האחרונות ושהוא לא הסכים להתחבר עם אנשים חדשים כל השנים האלה. הבנאדם הזה אולי מסוגל להוציא תואר בהנדסת חשמל, אבל בחיים לא היה מצליח בקופאיות, למשל. יש עוד אלף ואחד דוגמאות אבל אני חושבת שכבר הבהרתי את הנקודה.

אנשים עם אינטלגנציה רגשית יכולים להגיע רחוק. מדריכת הקוצ'ינג שלי סיפרה לי, שיותר ויותר מחקרים מראים, שמנהלים ואנשים שיש להם תפקידים בכירים - לא מסתדרים אם אין להם אינטלגנציה רגשית. זה מה שמחזיק אותי. זה מה שמחזק אותי. זה מה שגורם לי לא להתייאש. אני לא NVLD מהלך. אני בנאדם. יש לי יתרונות וחסרונות. הNVLD דופק אותי שוב ושוב וגורם לכך שהמון דברים יהיו הרבה יותר קשים בשבילי, אבל הNVLD הוא לא כל מה שאני. יש בי גם צדדים אחרים. יש לי יתרונות ויש לי יכולות. האינטלגנציה הרגשית שלי זה יתרון ענק, והוא לא היתרון היחיד שיש לי. אני אדם רגיש ואכפתי, יש לי לב טוב ואני לעולם לא אעשה למישהו משהו רע בכוונה, אני שנונה, אני נאמנה ויש לי חוש הומור. בנוסף, הצד ההומני הוא מאד חזק אצלי.

עברתי קשיים עצומים בחיים. המון המון המון קשיים. זה שהייתי דחויה חברתית ולא הסתדרתי בשום מסגרת שניסיתי (ותאמינו לי שניסיתי הרבה) התעללות במשפחה, ביטחון עצמי ברצפה, אינספור כשלונות ובעצם מה לא. אבל יודעים מה? יש בזה גם צד חיובי. זה חישל אותי וזה ביגר אותי.

נפגשתי אתמול עם חברה שלי. מדובר באחת הקופאיות בסופר, שמאד התקרבתי אליה בזמן האחרון. אני חושבת שאקרא לה בבלוג קושקוש. סיפרתי לה שכל החיים התמודדתי עם קשיים עצומים, ושאני מפחדת להתייאש. קושקוש הביאה לי לקרוא קטע מדהים שהיה לה בארנק. ביקשתי להלוות ממנה את הדף, כי רציתי להעתיק אותו לבלוג. הנה הקטע לפנכם:

"איש אחד גילה על גזע עץ בגינתו גולם של פרפר.

יום אחד, הופיע פתח קטן בגולם; ישב האיש והביט על הפרפר כיצד הוא מתאמץ לצאת דרך אותו פתח קטן.

לפתע, הפסיק הפרפר להתקדם. נראה היה שהוא התקדם ככל יכולתו ואינו יכול יותר. החליט האיש לעזור לפרפר. לקח זוג מספריים ופתח את הגולם. הפרפר יצא בקלות. אבל גופו היה מכווץ וכנפיו מכווצות. האיש התבונן, בצפייה שכל רגע כנפיו של הפרפר יפתחו, יגדלו ויפרסו-ובכך יתמכו ויעצבו את גופו. אבל זה לא קרה! הפרפר גילה את שארית חייו בזחילה, גופו מנוון וכנפיו מכווצות. הוא אף פעם לא הצליח לעוף.

האיש בקוצר דעתו לא הבין שהגולם הדחוס ומאבק הפרפר לצאת ממנו, היו דרך האלוקים לדחוף נוזלים מגוך הפרפר לתוך כנפיו כדיי שיכול לעוף אחרי שייצא לחופשי מן הגולם ולהיות פרפר מושלם.

 לפעמים, מאבקים הם בדיוק הדבר הנחוץ בחיינו.

 אם האלוקים היה מאפשר לנו לעבור את חיינו ללא מכשולים, הייתה נגמרת לנו נכות פיזית ורוחנית. לא היינו חזקים כמו שיכולנו להיות. לא היינו יכולים לעולם להתרומם ולהתעלות.

בקשתי כוח...ואלוקים נתן לי קשיים לחשלני.

ביקשתי חכמה...והוא נתן לי בעיות לפתור.

בקשתי שפע...והבורא העניק לי מוח וכוח לעבוד.

בקשתי אומץ...והאלוקים נתן לי מכשולים להתגבר עליהם.

בקשתי אהבה...ופגשתי אנשים עם בעיות לעזור להם. בקשתי טובות...והאלוהים נתן לי שפע של הזדמנויות.

לא קבלתי דבר ממה שביקשתי...אבל קבלתי ממנו כל הנחוץ לי למלא כראוי את תפקידי."

אני רוצה לשים בצד את זה שאלוהים מעורב בקטע הזה. פעם האמונה שלי באלוהים הייתה מאד חזקה, ובשנים האחרונות היא התערערה. אני רוצה להתייחס לאלמנט אחר בקטע הזה. הקטע הזה השפיע עליי מאד חזק, בגלל שפתאום קלטתי, עד כמה שיש לי הרבה, ועד כמה להלחם כדיי להשיג את כל מה שארצה - שווה את זה. אני לא איזו מסכנה.

משהו שקלטתי זה עד כמה הרבה השגתי. רוב האנשים עם NVLD לא טורחים ללכת ללמוד נהיגה בכלל ואם הם עושים את זה - הם לרוב מתייאשים ופורשים באמצע. אני עשיתי 100 שיעורי נהיגה על אוטומט ונכשלתי בשישה טסטים אבל אני לא מוותרת לעצמי עד שיהיה לי רשיון. רוב האנשים עם NVLD מפסיקים לנסות להשתלב בחברה, אחריי שהם נדחים על ידה מספר פעמים.לאורך כל חיי, המשכתי לנסות למצוא את מקומי בחברה. אני מאד נחושה. בימים האחרונים חשבתי עד כמה זה מתסכל שגם שכשאני מגיעה להישגים - זה הישגים שמובנים מאליהם בעיניי אנשים אחרים. ברגע זה הגעתי להחלטה שלא לתת לזה להשפיע עליי יותר. כל אחד ותחומי החוזק שלו ותחומי החולשה שלו. לי מאד קשה להשיג דברים מסוימים. לאנשים אחרים קשה להשיג דברים, שלי תמיד היו ותמיד יהיו.

מישהו שלח לי מייל, אחריי שקרא את הפוסט "NVLD". הוא סיפר לי שיש לו בת, שגם סובלת מNVLD וביקש את עזרתי. הוא השאיר את כתובת המייל שלו ומספר טלפון. זה נגע לליבי ולכן התקשרתי למספר הזה מהפלאפון שלי (עשיתי לפני כן כוכבית 43 כי בכל זאת רציתי לנקוט איזשהו אמצעי זהירות). ענתה לי אימא של הילדה ושוחחנו שיחה ארוכה מלב אל לב. אני לא הולכת לפרט על השיחה, אבל אני רק אומר שהצלחתי לעודד את האימא. זה מאד ריגש אותה וגם מאד ריגש אותי. אני באמת מקווה שעזרתי ולו במעט. במהלך השיחה פתאום קלטתי שאני באמת מאמינה, במה שאמרתי לה. אני באמת חושבת שיכול להיות לאנשים עם NVLD עתיד מזהיר, אם הם ייטפלו בעצמם, יהיו מודעים לבעיה. וינסו כל הזמן להתקדם.

אני באמת מקווה שהקוצ'ינג יועיל לי. אני באמת מקווה שאני אצליח להמשיך להתקדם, עד שאגיע לנקודה שבה אהיה מרוצה. אני מקווה שלא אהיה קופאית עוד הרבה זמן, אלא שאמצא סופסוף עבודה אחרת שתהיה טובה ומספקת. אני מקווה שאעמוד במה שהבטחתי לעצמי ואתנזר בחודשים הקרובים עד שאמצא באמת קשר שיכלול אהבה ומחויבות, אני מקווה ששנה הבאה אני אתחיל ללמוד (אני עוד לא לגמרי סגורה מה אני רוצה ללמוד. נראה לי שחינוך). אני מקווה שאצליח לשמור על החברים הנוכחיים שלי וארכוש לעצמי גם חברים חדשים, שלא ייעלמו מהחיים שלי אחריי איזשהי תקופה. אני מקווה שאצליח לעבור טסט סופסוף והכי אני מקווה - שיהיה לי שקט נפשי וביטחון עצמי גבוה. נמאס לי מזה שהמחשבות שלי לא מפסיקות לרגע. נמאס לי לאכול סרטים, לטחון מחשבות ולהתעסק באובססיביות בדברים. הלוואי והייתי יכולה להרגע.

למקרה שלא אעדכן שוב לפני יום כיפור - אני מאחלת לקוראים גמר חתימה טובה וצום קל (למי שצם).

שלכם,

נונה.