היי לקוראיי,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שהגעתי למסקנה שאני צריכה להתאפס על עצמי ועל החיים שלי. הבנתי שנמאס לי להיות אובססיבית לגביי גברים ושאני רוצה למצוא לי תחומיי עניין נוספים. הבנתי שאני רוצה לחיות חיים מלאים ומספקים, גם בלי גבר בחיים שלי. שאני רוצה למלא את היום בפעילויות ובדברים שאני אוהבת, כדיי שלא אהיה תלויה בגברים כדיי להיות מאושרת. כנ"ל לגביי חברים. הריי עבדתי בעבודה ששנאתי (קופאית בסופר) וכמעט לא היו לי תחביבים חוץ מישראבלוג ולכן הדרך היחידה שלי לבלות - הייתה להפגש עם אנשים. מן הסתם שאנשים איבדו כבוד אליי כשהתחננתי להפגש איתם.

מצאתי עבודה חדשה מגניבה. העבודה היא בתיאטרון. אומנם התפקיד מוגדר כ"קופאית", אבל אין שם קופה. צריך לעשות שלל פעולות והעבודה מאתגרת ומגוונת. באמת שנחמד שם. אני אוהבת את כל הבנות שעובדות איתי. הן עשו רושם של בחורות על רמה ומצחיקות. יש שם אווירה נהדרת. יש המון המון המון מה ללמוד כדיי לעבוד שם, אבל יש בתיאטרון הזה הרבה פתיחות ללמידה והרבה פתיחות לטעויות. אני מרגישה בנוח שם. פריבילגיה נהדרת היא שאני יכולה להכנס לכל ההצגות בחינם וגם להביא איתי עוד מישהו לכל ההצגות בחינם. זה מזה כיף. ההצגות שם נראות ממש מעניינות.

הבעיה היא שזה לא מספיק שעות. מדובר על לעבוד שם בימיי שני ורביעי ופעמיים בחודש במוצ"ש. אפילו שאני עובדת גם במאגר מידע, הכסף לא יספיק לי. זה לא מטריד אותי, כי אני יכולה פשוט למצוא עוד עבודה לשאר הימים ולשעות הבוקר בימים שאני עובדת בתיאטרון. חוצמזה, הרבה פעמים צריך מישהי שתחליף את קופאיות הבוקר, כשהן לא יכולות להגיע.

אני מחפשת עבודה חדשה בנחת. אני לא מוכנה להתפשר, כמו שעשיתי שוב ושוב במהלך חיי, על הדבר הראשון שיציעו לי. במשך שנים הסכמתי לבחור הראשון שרצה אותי, למקום השירות הראשון שקיבל אותי אליו, לאנשים הראשונים שרצו להיות חברים שלי ולעבודה הראשונה שקיבלו אותי אליה. זה נבע מביטחון עצמי נמוך. לא קלטתי שמגיע לי שיהיה לי טוב ולכן לא חשבתי שמגיע לי להיות בררנית. עכשיו זה כבר לא ככה. אני לא מוכנה להתפשר יותר על מקום עבודה שאשנא. אני רוצה לאהוב את העבודה שלי.

החלטתי למלא את יומי בשלל פעילויות במסגרת "בנק הזמן". בנוסף לקוצ'ינג, החלטתי שאני רוצה גם להצטרף לחוג מדיטציה ולמסאז'. מדריכת הקוצ'ינג שלי היא זאת שהמליצה לי להצטרף לחוג. הייתי שם פעם ראשונה השבוע. לא כל כך התחברתי, אבל היה נחמד מאד, ואולי אני צריכה זמן כדיי להכנס לזה. אני מתכוונת להמשיך ללכת. ביקשתי, במסגרת "בנק הזמן" גם מסאז' אבל המסאז'יסטית הבריזה לי. לא נורא. אני אתקשר אליה שוב.

בנוסף, אני ממלא את יומי בשלל סידורים ובמפגשים עם אנשים. בפעם הראשונה בחיי, אני לא מרגישה, שאני צריכה לרדוף אחריי אנשים כדיי שירצו לבלות איתי. מי שרוצה - מגניב. מי שלא רוצה - שיקפוץ לי.

התקרבתי מאד למישהי שהיכרתי בתיכון. האמת שכתבתי עליה בבלוג הקודם שלי. היא נקראה שם נ ואני חושבת שאקרא לה כך גם בבלוג הזה. נ למדה שכבה מתחתיי. האמת שהיה לי קשה בחברתה בתקופת התיכון. היא סבלה אז מאנורקסיה ובולמיה וכל היום דיברה על הקאות, רזון, משקל ואוכל. היא הייתה באישפוז יום ויותר מאוחר אושפזה לאישפוז מלא. בזמנו זה היה כבד עליי. לא היו לה אנשים אחרים לדבר איתם (כי היא לא רצתה לדבר עם הפסיכיאטרים) והאחריות הזאת לחייה הייתה כבדה אליי.

בשבועות האחרונים היא חזרה לחיי. מסתבר ש-נ הצליחה לשקם את חייה: היא עושה שירות לאומי, משתתפת בשלל חוגים, רוכשת לעצמה חברים חדשים. האנורקסיה כבר מאחוריה. היא התחזקה והשתפרה. התקרבנו מאד. נ גרה ברחוב שלי ולכן הרבה יותר נגיש להפגש איתה.  אנחנו נפגשות כל כמה ימים. לראשונה בחיי אני לא מרגישה שהאדם שמולי יותר חשוב לי, ממה שאני חשובה לו. זו הרגשה כל כך נעימה. זה גם ממש מגניב שגם היא ב"בנק הזמן". לגמרי במקרה היא הצטרפה באותו יום לחוג מדיטציה שאני הצטרפתי אליו. זה נחמד להיות איתה בחוג. כל השאר שם מעל גיל 50.

התקרבתי יותר גם לשתיי בנות, שיש להן במקרה שם זהה, שלמדו איתי בתיכון באותה שכבה. את ש כבר הזכרתי בבלוג הזה ואני חושבת שהגיע הזמן למצוא כינוי גם לשניה. אני חושבת שאקרא לה שושה. שושה ואני היינו פעם מאד מאד מאד קרובות. אחריי התיכון התרחקנו ובמהלך השנה האחרונה ראיתי אותה אולי 3-4 פעמים. משהו שקלטתי זה שחבר אמיתי זה לא מישהו שרואים כל יום, אלא מישהו שכשרואים אותו - מדברים כאילו מדברים כל יום. זה המקרה עם שושה.

האמת שיצא לי להפגש עם שניי בלוגרים (אני לא רוצה לנקוב בכינויים שלהם בבלוג שלהם או ללנקק לבלוג שלהם). אחד מהם הוא תל אביבי ולכן נסעתי לתל אביב לפגוש אותו. אני חושבת שאקרא לו בבלוג שבי, כי הוא דומה בעיניי לשבי זרעיה. תיכננו ללכת למקס ברנר, אבל היה שם מפוצץ, אז הלכנו לבית קפה אחר והזמנו המון שוקולד. היה נחמד, היה מצחיק, הייתה שיחה ארוכה וחביבה. נהניתי מהערב הזה ואני חושבת ששבי ממש נחמד. ולפני שתשאלו: לא, אין סיכוי למשהו רומנטי. הבנאדם מעל גיל 30. אני לא רוצה איתו זוגיות. גם לא סטוץ. כנראה שמחר אני שוב אסע להפגש איתו, אבל זה נטו ידידות טהורה.

נפגשתי עם בלוגר נוסף, שגיליתי שהוא גר בעירי ולמעשה ביתו ממש קרוב לביתי. בחור בן 22 עם לב זהב. אני חושבת שאקרא לו בבלוג גרין, כי יש לו עיניים ירוקות. הלכנו לבית קפה, דיברנו המון, אחר כך ישבנו באוטו שלו ודיברנו עוד כמה שעות על כול נושא שבעולם. גם גילינו במקרה שהוא מכיר את כתפי, כי הם למדו באותו בצפר ובאותה כיתה. איזה צירוף מקרים מדהים! היה ממש כיף ואני אשמח לחזור על זה שוב. ולפני שתשאלו: לא, לא הזדיינו. לא, אנחנו גם לא הולכים להזדיין. לא, אנחנו גם לא הולכים לצאת לדייט. אני חושבת שהוא אחלה בתור ידיד, אבל לא נראה לי שיש קליק למשהו מעבר.

אה, בנוגע לכתפי: שכבנו שוב בשבוע שעבר. הסקס השתפר מהפעם הקודמת, אבל עדיין טעון שיפור. האמת שהתחושה שלי לגביי כתפי הפתיעה אותי. הוא פשוט לא מעניין אותי. אל תבינו לא נכון. הוא נחמד ואני מאחלת לו רק טוב, אבל בלי שום קשר לביצועים שלו, אני לא מרגישה אליו חיבור. יום אחריי ששכבנו - כבר לא חשבתי עליו יותר. בקטע הזה, לא היה שום חיבור בין הגוף לנפש. הסקס לא גרם לי להקשר אליו יותר. אני מניחה שעכשיו אני יודעת איך מרגיש גבר טיפוסי, שיודע לעשות את ההפרדה בין סקס לרגשות. זה ממש מוזר הקטע הזה. לא אכפת לי שהוא לא התקשר יום אחריי, לא מפריע לי שבמשך כמה ימים רק התכתבנו קצת בSMSים. הוא נוסע בעוד כמה שבועות לחו"ל לשנה וגם זה לא מטריד אותי במיוחד. אין לי בעיה להפגש איתו שוב לפני שייסע, אולי גם נשכב שוב אבל, אני לא מעסיקה את עצמי בשאלה מה יעלה בגורלנו.

אנג'ל עדיין לא מדבר איתי. אין לי שום כוונה לרדוף אחריו. אל תבינו לא נכון. אני מאד אוהבת את אנג'ל. הוא נתן לי המון ואני חושבת שגם אני נתתי לו. כבר שנתיים וחצי שהוא ידיד שלי ותמיד שמחתי שהוא חלק מחיי. העניין הוא כזה: אני לא רואה שום טעם בלרדוף אחריו. זה רק יגרום לו לאבד כבוד אליי. יש לי גם הוכחה לזה. גם לפני עשרה חודשים בערך אנג'ל כעס עליי והתנתק ממני. במהלך כל התקופה הזאת פניתי אליו שוב ושוב באייסיקיו ונידנדתי לו מתי נחזור להיות בקשר. אחריי כמה שבועות פתרנו את כל הבעיות וחזרנו להיות ידידים טובים, אבל עד היום אנג'ל טוען שהתנהגתי אז בצורה פתטית. הוא צודק. אני לא אמורה לרדוף אחריי מי שלא רוצה בקרבתי.

האמת שבניתוק הזה יש אפילו היבטים חיוביים, כי אנג'ל העיק עליי בשיפוטיות שלו בתקופה האחרונה. גם אני מרגישה שאני זקוקה להפסקה. אני חושבת שהידידות שלנו יותר חזקה מזה, ושנחזור להיות בקשר מתישהו, אבל בנתיים אני דיי בסדר עם הניתוק הזה. אני לא חושבת שאיבדתי את אנג'ל לעד. אם כן - זה יכאב לי מאד, כי אני באמת אוהבת אותו בתור ידיד, אבל גם במקרה כזה אני אאלץ פשוט להתמודד. זו לא הפעם הראשונה שמישהו שחשוב לי יוצא מחיי.

כל הרעיון של הפוסט הזה הוא להבהיר, שמצבי הנפשי טוב יותר. להיות עסוקה עשה לי רק טוב. במהלך כל חיי ובמיוחד בחודשיים האחרונים, טחנתי מחשבות ואכלתי סרטים ללא הפסקה. גיליתי שלאדם שעסוק במשך היום - אין פנאי ללחפור לעצמו במוח. אני כל כך אוהבת להיות עסוקה. סופסוף אני לא אובססיבית לגביי גוליבר, סופסוף אני לא אובססיבית לגביי חברים ואפילו האובססיה המטורפת שהייתה לי לבלוג - פחתה מעט. זה כל כך כיף להנות מכתיבת הבלוג, מקריאת התגובות ומלהגיב לתגובות. זה פחות כיף לשבת כל היום וללחוץ על "רענן" כדיי לראות אם נוספה איזו כניסה או תגובה. אני כל כך שמחה שהפחתתי את הקטע הזה. אני עדיין מוצאת את עצמי לוחצת על "רענן" פה ושם, אבל הרבה פחות מבעבר.

אני מנסה למצוא לעצמי גם טיפול. אני חושבת שטיפול יועיל לי מאד. אני חשבתי בכיוון של פסיכולוג שיושבים מולו ומדברים כל שבוע 50 דקות, זה מה שהכרתי כשהייתי בטיפול במהלך חיי. אבל אחותי הפנתה את תשומת ליבי לכך שיש כל מני סוגי מטפלים ושאני יכולה למצוא טיפול באמצעות כתיבה. אני לא יודעת פרטים מדויקים, אבל זה נשמע לי מתאים לי. הריי אני אוהבת לכתוב וטובה בכך.

קלטתי משהו בקשר לגוליבר היום. נפגשתי אחה"צ עם נ. ישבנו לאכול המבורגר במרכז העיר ודיברנו המון. כשקמנו משם וחיכינו לאוטובוס הביתה (איזה כיף שיש חברה שגרה קרוב אליי!) אמרתי לה:"ואי, זו הפעם הראשונה בחודשיים האחרונים, שישבתי לדבר עם מישהו במשך שעות, והשם של גוליבר לא עלה אפילו פעם אחת." אני יודעת שאני באמת אתגבר עליו, ביום שבו כבר לא ייראה לי מוזר שלא דיברתי עליו, אבל אני חושבת שעשיתי עוד צעד קדימה בדרך להתגברות עליו. לא ככה?

הגיעה תקופה יותר טובה, קוראיי היקרים. אני מרגישה את זה בכל העוצמה. הגיעה תקופה יותר טובה. אני ממש מרגישה איך אני גדלה. אני ממש מרגישה אני מתחזקת ומשתפרת. אני מרגישה כיצד אני בונה את החיים שלי, ממשיכה קדימה מבלי להסתכל לאחור, צוברת כוחות ונחישות. אין לי ספק שהגיעה תקופה יותר טובה.

הדרך עוד ארוכה. אני לא משלה את עצמי שהכול מושלם. יש עוד המון דברים שאני רוצה להשיג ולא השגתי, יש עוד המון דברים שאני רוצה לשפר ולא שיפרתי, אבל אני בדרך הנכונה. אני אהיה בסדר. הכול יהיה בסדר. הפעם זה לא סתם ברמה של הצהרה. הפעם אני ממש רואה את זה קורה. אני מרגישה שאני יותר נינוחה ושלווה, אני מרגישה התרוממות רוח ואני מרגישה יותר אמונה בעצמי. זה חתיכת שינוי מרענן.

התחלתי גם לשפר יותר את המראה החיצוני שלי. גיליתי שלהראות טוב - מסייע בלהרגיש טוב. שום דבר מוגזם. רק קצת יותר השקעה בעצמי לפני שאני יוצאת מהבית. יש לי נתונים לא רעים, אז למה לא לנצל אותם? יש לי תלתלים שובבים, אז למה לכלוא אותם כל הזמן בקוקו? יש לי גוף דיי יפה, אז למה לא לחשוף אותו קצת? יש לי עיניים גדולות, אז למה לא להדגיש אותם בקצת איפור? שוב, שום דבר מוגזם. אני ממש לא מהבחורות שמתארגנות במשך שעות, לפני שהן יוצאות מהבית. אני מתארגנת תוך כמה דקות ועכשיו הוספתי לזה עוד כמה דקות.

ראיתי סרט בטלוויזיה בשם "שבעה ילדים נפלאים". מדובר על סיפור אמיתי של אישה שיש לה שבעה ילדים, מתוכם ארבעה שסובלים מרמות שונות של אוטיזם. הסרט הוא מנקודת המבט האוהבת וההומוריסטית של האימא. סרט מרגש, מצחיק ומעורר מחשבה. ממש אהבתי.

אני קוראת בימים אלה את "יש שם מישהו" של מריאן קיז. העלילה סובבת סביב אישה שנפצעה בתאונת דרכים ומנסה עכשיו לשקם את חייה. הספר שנון ומלווה בהומור. זה ממש ספר מעולה בעיניי ואני ממליצה עליו בחום. בכלל, אני ממליצה בחום על כל הספרים של מריאן קיז.

נחשו מי חזר לארץ? ברכותיי על שובו. התגעגעתי לעדכונים שלו.

תשמרו על עצמכם.

שלכם,

נונה.