שלום לכל הקוראים ושבת שלום למי שקורא את הפוסט בשבת,

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שלאחרונה נפגשתי עם שניי בלוגרים. בשבת נפגשתי בתל אביב עם בלוגר, שהחלטתי לקרוא לו בבלוג שאבי, במטרה ללכת למקס ברנר אבל היה מפוצץ אז הלכנו למקום אחר. ביום ראשון נפגשתי עם בלוגר נוסף, שהחלטתי לקרוא לו בבלוג גרין, וגילינו לגמרי במקרה שהוא מכיר את כתפי, כי למד איתו באותה כיתה.

מה שהתחדש מאז זה שביום חמישי נסעתי שוב לתל אביב, במטרה להפגש עם שאבי. החלטנו לא לוותר על התוכנית המקורית ללכת למקס ברנר ולכן שאבי הזמין הפעם מקומות מראש (הבהרה לקוראים חסריי הידע כללי שבינכם: מקס ברנר זו מסעדה שמגישה שוקולד בכל המינים, בכל הצורות ובכל הטעמים). נפגשנו והלכנו למקס ברנר. היה כל כך טעים! אני כל כך אוהבת שוקולד!

מכיוון שהגעתי לתל אביב בשעה מאוחרת יחסית, ויצא שאוכל להיות שם רק שעתיים בערך לפני שאצטרך למהר לאטובוס האחרון לעירי, החלטנו שאני אבוא לישון אצל שאבי אחר כך, כדיי שלא אהיה לחוצה בזמן. שאבי גר עם אבא שלו ואבא שלו לא תיכנן לישון באותו לילה בבית. התכנון היה שאני אשן בחדרו של שאבי והוא יישן בחדר של אבא שלו.

אחריי שסיימנו עם מקס ברנר וטיילנו קצת - הלכנו לביתו. סתם שכבנו אחד ליד השניה בחדר שלו ודיברנו וצחקנו ודיגדגנו אחד את השניה. אחר כך התחלנו ללטף אחד את השניה. לא התנשקנו, לא הזדיינו וגם לא נגענו במקומות אישיים. רק ליטפנו אחד את השניה. אחר כך נרדמנו בלי להתכוון וכך נוצר מצב שישנו באותה מיטה. כשהתעוררנו בבוקר המשכנו לדבר וללטף אחד את השניה ואז שאבי הסיע אותי לתחנה המרכזית ואני לקחתי אוטובוס לעירי.

ביום שישי נפגשתי עם ביישני (זוכרים אותו? הבחור הערבי הנחמד שעבד איתי בסופר). ישבנו באוטו שלו ודיברנו וצחקנו ואז ביישני ניסה לנשק אותי. סירבתי. זו לא הפעם הראשונה ולא הפעם העשירית שאני מסרבת לו ולכן ביישני רצה שאבהיר לו, למה אני תמיד מסרבת, בזמן שאני זו שיזמה נשיקה בננו לפניי חודשיים בערך. הוא ביקש לדעת את האמת.

אמרתי לו שאני מפחדת לפגוע בו. הוא מעולם לא נפגש עם בחורה לבד והפעמיים היחידות בחיים שהוא נישק מישהי - זה שהלך פעמיים לזונה. אמרתי לו שאני מפחדת שאם נתנשק - זה יהיה יותר משמעותי בשבילו מאשר בשבילי. הסברתי לו שלי יש הרבה ידידים והרבה נסיון עם בנים. בשבילי זה לא כזה מיוחד להפגש עם גבר. בשבילי זה לא כזה מיוחד להתנשק עם גבר.

נתתי לו את הדוגמא שיום לפני כן ישנתי עם שאבי באותה מיטה וליטפנו אחת את השניה. אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו לייחס לזה משמעות או לחשוב על זה יותר מדי. אף אחד מאיתנו לא מעלה על דעתו שעכשיו אני חייבת לו משהו, או שהוא חייב לי. ברגע שחזרתי לעירי - אפילו לא חשבתי על זה יותר. ייתכן שניפגש שוב עוד יומיים ונישן שוב ביחד וייתכן שעכשיו לא ייצא לנו להפגש במשך חודשים ואז נישן ביחד או שנבחר לישון בחדרים נפרדים. זה לא מעסיק אותי. מה שעשינו היה בגדר דבר נחמד שהיה ונגמר. באותה מידה היה יכול להיות נחמד אם הוא מכין לי ארוחת בוקר או שהיינו רואים סרט טוב או שהיינו משחקים שש בש.

או דוגמא נוספת: בשבוע שעבר שכבתי עם כתפי. שלושה ימים אחר כך נפגשתי עם גרין וגילינו שלגמרי במקרה הוא מכיר את כתפי כי הם למדו באותה כיתה. אחריי שסיפרתי את זה לכתפי והוא נזכר מי זה גרין - לא הייתה לו שום בעיה לומר לי "גרין אחלה גבר. אולי כדאי שיהיה משהו בנכם בקטע רציני?" זה ששכבתי עם כתפי לא מנע ממנו לתת לי עצות לגביי גברים אחרים, שלושה ימים אחר כך. עשינו את מה שעשינו בתור ידידים. זה לא גרם לי להקשר אליו יותר וזה לא גרם לו להקשר אליי יותר.

אמרתי לביישני שאני מפחדת, שאם אני אתנשק איתו, הוא ייחס לזה יותר משמעות ממה שאני מייחסת. לא כי אני שווה יותר ממנו, אלא אך ורק מהסיבה הפשוטה שאין לו נסיון. אני לא רוצה לעשות איתו משהו שהוא ייחס לו יותר חשיבות ממני. אני זוכרת את עצמי לפני כמה שנים, אחריי הפעם הראשונה שנישקתי מישהו. כל כך התלהבתי וכל כך ייחסתי לזה חשיבות וזה היה כל כך משמעותי בשבילי. עכשיו זה כבר לא ככה. למשל המקרה של שאבי: ישנתי איתו באותה מיטה ואז חזרתי הביתה ולא חשבתי על זה יותר. אפילו לא סיפרתי את זה לאף אחד. לא כי זה סוד ואין לי בעיה שאנשים יידעו, אלא כי זה פשוט לא העסיק אותי.

החלטתי לדבר לגמרי בכנות ולכן גם העלתי את הנושא שהוא ערבי. אני יודעת שבעולם שלו כל פעם שבחורה מחייכת לבחור, או מדברת איתו עשר דקות - זה אומר חתונה. זה לא ככה בעולם היהודי. ביישני מאד הבין אותי. הוא הסביר לי שהוא מבין את המנטליות היהודית ושהוא יודע שזה לא כמו אצלם, הערבים. הוא אמר שלמרות שאין לו נסיון, הוא מבטיח לא לייחס לנשיקה בננו יותר משמעות ממה שאני אייחס לה. הוא הבטיח שלא יחשוב אחר כך שאני חייבת לו משהו. הוא אמר שהוא יודע שלעולם לא נהיה זוג, כי העולמות שלנו שונים מדי. הוא אמר שהבין ב-100% את כל מה שאמרתי.

המשכנו לדבר ולצחוק ואז התנשקנו. שמרתי על הגבולות שלי ולכן כשהוא שלח לי ידיים לחזה - עצרתי אותו. רציתי רק להתנשק. התנשקנו והתנשקנו והתנשקנו. היה ממש נחמד. אני חייבת לציין שלמרות שלביישני אין נסיון, הוא נישק הרבה יותר טוב מכתפי, שלו יש המון נסיון. זה עדיין לא היה טוב כמו הנשיקות עם גוליבר, כי גוליבר באמת מנשק מעולה, אבל זה עדיין היה טוב.

יותר מאוחר אמרתי לביישני שאני עייפה וביקשתי שיחזיר אותי הביתה. נפרדנו בחיבוק גדול וברגע שנכנסתי הביתה - כבר לא חשבתי עליו או התעסקתי בו. ההתנשקות איתו הייתה בגדר דבר נחמד לעשות, בדיוק כמו שהיה נחמד אם הוא היה עושה לי מסאז' או מכין לי ארוחת בוקר.

אני לא רואה שום דבר פסול בלעשות דברים עם גברים, כל עוד זה לא משמעותי יותר לאף אחד מהצדדים (כולל אותי). זו הייתה הבעיה ביחסים שלי עם גוליבר. הקשר הזה היה הרבה יותר משמעותי בשבילי מאשר בשבילו. מבחינתו הסקס היה רק סקס. מבחינתי הסקס היה אחד הגורמים להיקשרות אליו. אני חושבת שזה רק טבעי.

הריי שכבתי רק איתו בקביעות במשך שישה וחצי חודשים, ישנתי איתו באותה מיטה בכל סופשבוע וסופשבוע, הכרתי את המשפחה שלו ונקשרתי אליה, ביליתי עם החברים שלו, נסעתי איתו לצפון לכמה ימים ודיברתי איתו המון בטלפון. אני חושבת שנדירה הבחורה שלא תיקשר במצב כזה. אבל אני לא רואה פסול בלהתנשק עם מישהו מדי פעם, או אפילו לשכב עם מישהו מדי פעם, כל עוד שננו תופסים את זה באותה צורה וזה לא משמעותי לאחד מאיתנו יותר מאשר לשני. אני מעדיפה למצוא מישהו לקשר רציני, אבל עד שזה יקרה אין שום סיבה שאמנע מעצמי לעשות חיים.

נפגשתי עם הפסיכולוגית של ההורים שלי לפני כמה ימים. הם נמצאים איתה בטיפול שבועי בחודשים האחרונים והיא ביקשה לראות אותי, לפגישה משותפת עם ההורים שלי. הלכתי אליה פעם אחת לפניי חודשיים בערך והשבוע הייתה הפעם השניה. הפסיכולוגית ביקשה שאומר, בנוכחות הוריי, את הדברים העיקריים שמפריעים לי בחיים בבית.

אמרתי שמאד מפריע לי זה שאימא שלי משתלטת לי על החיים לפעמים. הגעתי לפני כמה חודשים למסקנה, שככל שההורים שלי עוזרים לי יותר - יש להם יותר קלפים נגדי אחר כך. למשל, הם שילמו לי על הטסטים הראשונים ואחר כך, כשנכשלתי, הייתה להם זכות להגיד לי שהם התאכזבו. לעומת זאת, אחריי שאני שילמתי על הטסטים האחרונים ונכשלתי, לא הייתה להם שום זכות לבוא בטענות. אני באמת משתדלת להיות כמה שיותר עצמאית ואני חושבת שזה באמת עוזר.

סיפרתי לפסיכולוגית על מקרה שהיה לפניי שבועיים בערך. זה היה אחריי שפיטרו אותי מהעבודה בסופר, כשחיפשתי עבודה חדשה. יום אחד, בזמן שישבתי בבית וחיפשתי אופציות למשרות באינטרנט, אימא שלי התקשרה וסיפרה שחיפשה ומצאה גם היא כמה אופציות למשרות. היא אמרה שהם מבקשים שאשלח קורות חיים. היו לה רק את קורות החיים הישנים שלי ולכן אמרתי לה שאשלח לה את החדשים. ניסיתי לשלוח אבל הייתה בעיה במחשב ואחר כך הייתי חייבת לרוץ לאיזשהו ראיון עבודה. כשחזרתי הביתה גיליתי שהיא שלחה את קורות החיים הישנים שלי. רתחתי מכעס. זו החלטה שלי איזה קורות חיים, מקומות העבודה האלה ייראו. מציאת העבודה היא שלי. לא שלה. אני לא מוכנה שהיא תעשה דברים מבלי להגיד לי קודם ומבלי לשאול אם זה בסדר. אמרתי לה את זה. היא קטעה אותי באמצע המשפט והבטיחה שתשאל אותי להבא.

כעבור עשר דקות אימא שלי קישרה אותי לאיזשהו מקום עבודה. לפתע גיליתי שהיא נשארה על הקו וצוטטה לשיחה. רתחתי מכעס. ממש התפוצצתי. הריי עשר דקות לפני כן היא הבטיחה לא להתערב!!! איך היא מעזה לצוטט? היא לא מבינה שאני אחראית ללמצוא לי עבודה ולא היא? היא לא מבינה שזה משהו שלי ולא שלה? שוב דיברתי איתה ושוב ביקשתי שלא תתערב. היא שוב הבטיחה.

עשר דקות אחר כך גיליתי שהיא שלחה לאיזשהו מקום עבודה את קורות החיים החדשים שאני כתבתי, אבל היא הוסיפה לזה איזשהו משפט משלה. עכשיו כבר לא ראיתי בעיניים מרוב כעס. הריי כבר דיברנו על זה פעמיים באותו יום! היא הבטיחה כבר פעמיים בחצי שעה! למה היא שוב מתערבת? למה היא שוב עושה דברים מבלי להגיד לי קודם ולבקש את רשותי? למה היא לא מכבדת את בקשתי?

אל תבינו לא נכון. אני יודעת שזה נובע אך ורק מדאגה. אני יודעת שהיא אוהבת אותי ואני יודעת שרק מתוך אכפתיות היא עשתה מה שעשתה. אני גם מאד מעריכה את זה. אבל מה שהיא חייבת להבין זה איך לעזור לי, מבלי להשתלט עליי.

אמרתי את כל זה לפסיכולוגית. היא הסכימה איתי ואימא שלי אמרה שעכשיו היא מבינה את משמעות הדברים, ושהיא עכשיו באמת תנסה שלא לעשות את זה יותר.

האמת שהגעתי לשם במטרה להיכנס בהורים שלי. להוכיח להם מול אשת מקצוע עד כמה שהם לא בסדר. להפתעתי, יצאתי משם כשאני מהרהרת בכך שאני לא בסדר. הם העלו שם כמה דברים שאני עושה ושמפריעים להם ופתאום קלטתי שהם צודקים בכל מילה. אחד הדברים שהם העלו זה שאני מתערבת להם בחינוך של האחיות הקטנות שלי. שוברת להורים שלי את המילה מול האחיות שלי, צוחקת על ההורים שלי עם האחיות הקטנות שלי, מדברת עם האחיות שלי על דברים שההורים שלי ביקשו ממני שלא לדבר עליהם איתן. זה באמת פסול. דבר נוסף שפסול זה שאני מטנפת אחריי ואף פעם לא טורחת לנקות ואז ההורים שלי צריכים להתחנן אליי וכשגם זה לא עוזר - לנקות אחריי.

אני תמיד כל כך מזלזלת באימא שלי בגלל ההיסטריה שלה, אבל ההיסטריה הזאת גורמת לכך שהיא תשיג את המטרות שהציבה לעצמה. זה מה שגורם לכך שהיא תיקח את המטרות שלה ברצינות. ובכלל, מי אני שאפסול אותה כאדם? בהחלט יש לי מה ללמוד ממנה בתחומים מסוימים. עכשיו אני כבר מספיק בוגרת כדיי להחליט מה אני רוצה לקחת ממנה ומה לא. ויש דברים שאני מעריכה בה: המסירות שלה למשפחה למשל.

אגב, הפסיכולוגית הזאת באמת עשתה רושם של אחלה פסיכולוגית. חשבתי על זה ואני רוצה לבקש ממנה שתטפל גם בי, ואם היא לא יכולה - אז שתיתן לי בבקשה מספרי טלפון של מקומות אחרים שיכולים להציע לי טיפול.

אין לכם מושג עד כמה אני מאושרת לעבוד בתיאטרון. גיליתי שהאווירה בעבודה זה דבר שכל כך חשוב. אני לא אאמין לאף בנאדם שיגיד לי שהאווירה במקום עבודה שלו לא משפיעה עליו ושברגע שהוא יוצא משם בכל יום - הוא יכול להתנתק ולהמשיך הלאה. מקום עבודה זה מקום שבו אנחנו מבלים את רוב שעות היום ולכן מאד חשוב ומאד משמעותי שתהיה שם אווירה טובה.

האווירה בתיאטרון נהדרת. אווירה של שיתוף פעולה, צחוקים ומסירות. באמת שאני נהנית מכל רגע. האמת שהמפגש עם ביישני אתמול הזכיר לי עד כמה האווירה בסופר הייתה איומה. האנשים שם דאגו רק לתחת של עצמם וניסו לשים רגל אחד לשניה. הייתה אווירה שמי שיתחנף להנהלה - הוא זה שהכי הרבה יצ'ופר. הייתה אווירה של הירככיה.

הקופאיות היו מכינות קפה לקופאי הראשי, למרות שזה בכלל לא התפקיד שלהן ולמרות שהוא אף פעם לא אמר "בבקשה" או "תודה" ועוד העז לבקר את איכות הקפה. אתמול גיליתי שהקופאית הראשית  מכינה כל בוקר למנהל הסניף קפה ושאם הקפה מתעכב - הוא מרשה לעצמו לצרוח "איפה הקפה שלי???" זה פשוט בושה וחרפה. זה לא התפקיד שלה. היא אישה מדהימה וטובת לב ויש לה בעיות ברגליים ולכן מאד קשה לה לעלות במדרגות לחדר אוכל כדיי להכין לו קפה. לו, לעומת זאת, יש שתיי רגליים בריאות וצעירות. מה הבעיה שלו להכין לעצמו קפה? למה להשפיל אותה?

והקטע הזה שמנהל הסניף היה מרשה לעצמו לצרוח על העובדים ולהשפיל אותם מול הלקוחות ומול העובדים האחרים. איך הסכמתי לקבל את זה? למה מי מת שאני אסכים שמישהו ישפיל אותי? או הקטע הזה שהקופאי הראשי היה נוהג לקלל ולאחל לי מוות. מה זה השטויות האלה? למה שהמושתן הזה ידבר אליי ככה? מנהל הסניף עוד העז להגיד לי כשפיטר אותי, שרצה לפטר אותי כבר שלוש פעמים בעבר, כשביקשתי יום חופש כי היה לי טסט בעיר אחרת.

בתיאטרון לא יעלה על הדעת שמישהו יצרח עליי, יקלל אותי או ישפיל אותי. יש הרבה פתיחות ללמידה והרבה פתיחות לטעויות. אנשים שם מגיעים לעבודה בכיף. לא כמו בסופר שהקופאיות היו רוסיות ממורמרות בנות 50 עם תואר שני, שעלו לארץ בגיל מאוחר ולכן לא קיבלו אותם לשום מקום עבודה אחר.

היום אני קולטת שכל התקופה הזאת בסופר לא הייתה נחוצה. הריי אם קיבלו אותי עכשיו לתיאטרון - היו מקבלים אותי גם לפני חצי שנה. זה לא שמשהו השתנה מאז. זה לא שמאז רכשתי תואר למשל. בכל זאת, אני מעדיפה לא לראות את התקופה בסופר כבזבוז זמן. למדתי על מה שלא מתאים לי, הכרתי אנשים נפלאים כמו קושקוש חברתי וביישני ושיפשפתי את יכולת שירות הלקוחות שלי, מה שמאד עוזר לי בתיאטרון.

כל מה שכתבתי בפוסט הקודם עדיין תקף. אני באמת הרבה יותר רגועה, הרבה יותר שלווה והרבה פחות אוכלת סרטים מאז שמילאתי את יומי בעבודה שאני אוהבת ובעיסוקים רבים ומגוונים. זה כל כך כיף להיות עסוקה. זה כל כך נחמד לעשות עם עצמי משהו, ולא רק לחפור לעצמי כל היום במוח ולהתעסק באובססיביות בגוליבר. אני לא אומרת שהפסקתי להתגעגע אליו. עדיין יוצא לי להזכר בו או לחשוב עליו, אבל הרבה פחות מבעבר. אני ממש מרגישה שאני מתחזקת ומשתפרת. איזה כיף.

תאכלו תמיד את הקשה של הלחם. זה בריא.

שלכם,

נונה.