שלומות לכל הקוראים,

החיים שלי לא יציבים. אף פעם לא היו. מאז ומעולם התקשיתי למצוא עוגנים, כלומר למצוא דברים שיישארו בחיים שלי ולא משנה מה. מי שעובר התעללות במשפחה - מן הסתם לא יכול לראות את המשפחה בתור עוגן. על ההורים שלי פשוט אי אפשר לסמוך, למרות שההתעללות פסקה מזמן. אני גם לא יכולה לראות חברים בתור עוגן, בגלל שהחברים שלי מתחלפים. אנשים כל הזמן נכנסים ויוצאים מהחיים שלי. יש כמה אנשים שאני אומנם מכירה כבר שנים - אבל גם איתם אופי היחסים השתנה מקצה לקצה כמה פעמים. אין לי אף חבר שגדלתי איתו. אף מישהו שאני יכולה להגיד "הוא חבר שלי חצי מהחיים שלי, ולכן אני מאמינה שהוא כבר לא ייעלם."

קרה כמה וכמה פעמים שפיתחתי יחסים קרובים במיוחד עם אדם מסוים. היו לי ידידים קרובים וטובים וחברות קרובות וטובות, ואני הייתי בטוחה שהיחסים איתם ימשכו לעד. תמיד התרסקתי בסוף. ג זו דוגמא אידאלית. ראיתי בה את האדם הכי קרוב אליי בשנה האחרונה והיום אנחנו אפילו לא מסוגלות להסתכל אחת לשניה בפרצוף.

פתאום נזכרתי שבפוסט החיים יפים שכתבתי בסוף מאי - ציינתי שהאנשים הכי קרובים אליי הם ג, אנג'ל, אלמו, שוקו וגוליבר. מה נותר מזה היום? אני ו-ג לא מסוגלות להיות ביחד באותו חדר, אנג'ל לא מדבר איתי ויכול להיות שלעולם לא יחזור לדבר איתי, אלמו ואני חברות אבל החיים שלה בחיפה ויוצא לנו לדבר לעיתים רחוקות, גוליבר ואני ניתקנו קשר בצורה טוטאלית. רק שוקו הוא ידיד טוב וקרוב שלי מבין האנשים האלה. עברו רק חמישה חודשים מאז שכתבתי את הפוסט הזה. אתם רואים כמה המצב לא יציב?

אני לא אומרת את זה בקטע של "היי, תרחמו עליי", אלא בקטע של ראיית המציאות. אני לא בודדה. התקרבתי יותר לחברים וותיקים יותר שלי, הכרתי אנשים חדשים ודוגרי, אם אני רוצה לצאת בערב, או שאני רוצה להרים טלפון לספר למישהו משהו שקרה לי - תמיד יש לי למי. תמיד יש שם מישהו. אני אדם חברותי מכדיי להשאר איי פעם לבד.

אי היציבות בחיים לא מתבטאת רק בקשרים עם אנשים אלא גם במסגרות. שימו לב לשנה וקצת האחרונות: הייתי חודש וקצת בהוסטל, אחר כך חודש וחצי בבית, אחר כך עברתי לקיבוץ והייתי בגן הילדים ארבעה חודשים, אחר כך הייתי חודשיים בחדר האוכל בקיבוץ, אחר כך עזבתי את הקיבוץ והייתי שלושה שבועות בבית ואחר כך עבדתי בסופר במשך ארבעה חודשים. כרגע אני עובדת בתיאטרון. כשסיפרתי את זה למישהי היא אמרה:"וואו, אני בשנה וחודשיים האחרונים הייתי רק במסגרת אחת - הצבא."

גם בקשרים זוגיים לא מצאתי יציבות. יש לי בערך עשרה אקסים ואף אחד מהקשרים איתם לא שרד יותר מחודשיים ומשהו. אני וגוליבר אומנם היינו בקשר במשך שישה וחצי חודשים, אבל לא היינו זוג אלא יזיזים, והקשר בננו היה הכי לא יציב בעולם.

הייתי רוצה להכניס איזשהי יציבות לחיים שלי. לדעת שיש משהו שם שלעולם לא ייעלם. שלא משנה מה ובאיזה נסיבות - הדבר הזה יישאר שם. חיפשתי וחיפשתי איזה דבר כזה יש לי. מסגרות הולכות ומתחלפות, חברים באים והולכים, על המשפחה שלי אי אפשר לסמוך. הגעתי למסקנה שהדבר שתמיד שם בשבילי זו כתיבה.

לכתיבה בבלוג יש מחיר כבד. שוב ושוב שילמתי את המחיר על דברים שכתבתי, שלא העלתי בדעתי שיפגעו בי בזמן שכתבתי אותם. לא ידעתי שאני מפרה את החסיון של האוטיסטים כמו שרופא מפר את החסיון של מטופליו, כשכתבתי על ההוסטל בתקופה שבה עשיתי בו שירות לאומי. לא חשבתי על איך המטפלות בגן יתפסו את הפוסט הזה והזה - אם וכאשר הן יעלו על הבלוג שלי. דברים לא צפויים קורים כל הזמן.

זו גם הסיבה שלא הרשתי לחברים שלי לקרוא כאן. פתחתי את הבלוג הזה בתקופה שאני ו-ג היינו החברות הכי קרובות בעולם, ודוגרי התלבטתי אם לתת לה לינק בבלוג. עבר לי בראש:"במילא אני מספרת לה כל מה שקורה לי בחיים, אז מה אכפת לי שהיא תקרא?" מזל גדול שלא נתתי לה לינק, כי לא יכולתי לחזות מראש את הבאות. לא יכולתי לחזור שחודש אחר כך אני אתחיל לצאת עם אחיה. ג לא רצתה, מן הסתם, לשמוע על הסקס בייני לבין אחיה ואני מודה לאלוהים שלא היה לה קישור לבלוג שלי, כי אם היה לה והיא הייתה קוראת פוסטים מסוימים - סביר להניח שהיא הייתה מקיאה. ועכשיו, כשניתקנו קשר ואנחנו כל כך כועסות אחת על השניה - זו בכלל הייתה קטסרופה אם היא הייתה קוראת כאן.

יש לי עוד מליון דוגמאות לאיך הבלוג דפק אותי, במקרים בהם כתבתי דברים, שלא חשבתי שיהוו נזק בזמן שכתבתי אותם, אבל היוו נזק עצום לאחר מכן, כי לא חזיתי את הבאות. אני חושבת שהדוגמאות מיותרות. אתם בטח מבינים. כל יום אני מתפללת שאנשים שאני מכירה, לא עולים על הבלוג. ומי שחושב שמי שמכיר אותי לא יזהה אותי - שיחשוב שוב. אני היחידה בכל העולם כולו שעשתה קודם שירות לאומי חודש וקצת בהוסטל של אוטיסטים, אחר כך עברה לקיבוץ ועשתה שירות לאומי בגן ילדים במשך ארבעה חודשים ואחר כך שירות לאומי במשך חודשיים בחדר אוכל. אין עוד אפילו בחורה אחת בכל העולם שעברה את אותו מסלול על השירות הלאומי. וזו רק דוגמא אחת מתוך מליון, לדברים שמייחדים אך ורק אותי. מי שמכיר אותי וייכנס לכאן - יזהה אותי. בזה אין לי ספק.

אז למה אני לוקחת את הסיכון? למה אני לא סוגרת את הבלוג? הוא פשוט יותר מדי חשוב לי. אני כל כך אוהבת את הפריקה, אני כל כך אוהבת לפתח את כישרון הכתיבה שלי ואני כל כך אוהבת את הפידבק. כתיבת יומן לא תספק לי את הדברים שכתיבת בלוג מספקת לי. אני מודה שעניין הצומי קוסם לי. עצם הרעיון, שמאות אנשים בכל הארץ עושים מנוי, רק כדיי לשבת מול המחשב כל כמה ימים, ולקרוא את השטויות על החיים שלי - מפעימה אותי.

אגב, בנושא היציבות בחיים, אני מקווה שהעבודה בתיאטרון תספק לי קצת יציבות. אין לי שום כוונה להתפטר בקרוב ואם אני אעשה את העבודה כמו שצריך (אני מאד מנסה) - אז אין גם סיבה שיפטרו אותי. אולי סוף סוף אשרוד באיזשהי מסגרת יותר מכמה חודשים, ואהנה שם. כרגע אני מאד נהנית, ואני לא רואה סיבה שזה ישתנה.

שכבתי היום עם שבי. אתמול קבענו שאבוא לתל אביב ואשן אצלו. אני יודעת איך זה נשמע. אני יודעת שזה נשמע שהוא תיכנן מראש לזיין אותי, אבל זה פשוט לא נכון. זה לא היה ככה בכלל. מה שקרה זה שהגעתי לתל אביב, הלכנו לביתו, ראינו סרט ואכלנו שלל דברים טעימים. דיברנו על כל נושא שבעולם והיה ממש נחמד.

אחר כך בחדר שלו המשכנו לדבר. הסתכלתי עליו והתלבטתי אם אני רוצה לעשות איתו משהו מיני. מצד אחד, הוא מעל גיל 30, שמנמן ושעיר. מצד שני, פשוט התחשק לי לנסות. החלטתי שאני רוצה לנשק אותו, כדיי לברר עם עצמי אם אני רוצה לעשות משהו הלאה. לא ידעתי איך פשוט להתנפל לו על הפרצוף, אז שאלתי אותו אם בא לו לשחק "נוור" (לקוראים חסרי ההשכלה כללית שבנכם: "נוור" זה משחק שבו כל אחד אומר מה הוא אף פעם לא עשה, אם השני כן עשה את זה - הוא מרים אצבע. מי שיש לו חמש אצבעות מקבל משימה). "הנוור" לא הצליח אז החלטנו לשחק "נוור הפוך" כלומר "אוור." כל אחד אמר מה הוא כן עשה ואם השני לא עשה - הוא הרים אצבע. שיחקנו בזה קצת ואז שבי אמר שיש לו חמש אצבעות. נתתי לו משימה לנשק אותי.

התנשקנו והתנשקנו והתנשקנו. היה באמת טוב. אחר כך הדברים התגלגלו משם והתחלנו לגעת אחד בשניה ולהפשיט אחד את השניה. הגענו למצב שאנחנו מתמזמזים בעירום מלא. אהבתי את הביצועים שלו, אבל זה היה בהתחלה יותר מדי...איך אפשר להסביר? יותר מדי נמרח. לפעמים אני אוהבת את זה רך ועדין ואיטי, אבל לרוב אני אוהבת שמראים לי מי הבוס וששולטים בי. כמובן שרק דברים שבהסכמה מלאה. 

סיפרתי לשבי על פנטזיה שיש לי. הפנטזיה היא על להיות בחורה מסוימת. בחורה שיש לה אדון שמחזיק אותה בכלוב. כל המהות של הבחורה הזאת היא לספק אותו מינית. הוא מאכיל אותה לחם ומים, ומוציא אותה מהכלוב כל פעם שבא לו שתענג אותו מינית. הוא יכול לדרוש מה שירצה ולה אין זכות לסרב, כי כל תכלית חייה זה לספק אותו מינית. אם תסרב - הוא עלול להעניש אותה ולא לתת לה לאכול, או להתעלל בה.  

כמובן שלא הייתי רוצה באמת שיחזיקו אותי בכלוב, ולחיות חיים כאלה, אבל לפעמים הייתי רוצה להרגיש כמו בחורה כזאת לכמה שעות. מישהי שקיימת כדיי לספק גבר. מישהי נשלטת. הרבה פעמים אני אוהבת להיות זו ששולטת, אבל לפעמים בא לי ככה ולפעמים בא לי ככה.

הופתעתי מהצורה ששבי הגיב לפנטזיה שלי. הוא בחור ילדותי ורך ולכן לא ציפיתי שהוא יאהב להיות שולט. מסתבר שהוא מאד אהב את זה. הוא נתן לי פקודות ואם סירבתי - קיבלתי ספנקינג. היה ממש מחרמן. ממש נהניתי. המשכנו להתחרמן במשך בערך שש שעות (באמת! מסביבות חצות עד סביבות שש בבוקר!) ואז נרדמנו. כשהגיע הזמן לקום - שבי העיר אותי במזמוזים ואז שכבנו.

אחר כך, בדרכי חזרה לעירי, חשבתי על כל העניין. אני יודעת שזה נשמע רע שהכרתי בחור מעל גיל 30 דרך האינטרנט ואז שבועיים אחריי שהכרנו, שכבתי איתו. אבל אני מכירה את שבי ואני יודעת שלא דובר פה בניצול. אני זו שיזמה. הוא בחיים לא היה עושה משהו בניגוד לרצוני, או לוחץ עליי לעשות משהו שאני לא רוצה. הוא אדם טוב והגון. באמת שהוא בחור נחמד.

אני יודעת שהיו לי הרבה סטוצים בעבר שנבעו מהערכה עצמית נמוכה ומזה שהרגשתי שאני טובה רק לסקס, אבל זה לא המקרה הפעם. באמת שהרגשתי שפשוט בא לי להתמזמז איתו, באמת הרגשתי שזה יהיה בסדר גמור גם אם לא נעשה שום דבר מיני, באמת שאני מרגישה שיש בננו ידידות גם מעבר לסקס ובאמת שאני יודעת ששננו תפסנו את הדברים באותה צורה.

אז למה בכל זאת קצת אכלתי סרטים? אני מניחה שזה כי אני נכנסת לחישובים. כי עבר לי בראש "וואו, אני בת 20. בחורה בת 20 לא אמורה לשכב עם שמונה גברים בפחות משנתיים. וואו, חמישה מתוך השמונה לא היו בני זוג שלי, אלא סוגים של יזיזים. וואו, רק לפני חמישה ימים התמזמזתי עם כתפי בעירום מלא." למה להכנס לחישובים האלה? כל מקרה לגופו. יש סטוצים שעשיתי בעבר שאני מתחרטת עליהם, ויש סטוצים שלא. עכשיו שאני חושבת על זה - אני לא מתחרטת על שום סטוץ שהיה לי בחודשיים האחרונים. התמזמזתי/שכבתי רק עם מי שהרגשתי נוח במחיצתו, אף אחד לא לחץ עליי, שניי הצדדים תפסו את הדברים באותה צורה. אחריי ששכבתי עם כתפי ואחריי שהתנשקתי עם ביישני, לא התעסקתי בזה אחר כך. ראיתי בזה פשוט דבר נחמד לעשות, בדיוק באותה מידה שהיה נחמד אם היינו רואים סרט טוב או משחקים שש בש או אוכלים ארוחת בוקר. למה דווקא המקרה עם שבי גרם לי קצת לאכול סרטים? אני מניחה שזה בגלל איך שזה נראה מהצד.

אני חייבת להפסיק להשוות את עצמי לאנשים אחרים, כל החשיבה הזאת של "בחורה בת 20 לא אמורה לעשות" היא מוטעית. מי קבע מה בחורה בת 20 אמורה לעשות? אני מכירה בחורה בת 20 שעדיין לא התנשקה, אני מכירה בחורה בת 20 שחיכתה שנה ושמונה חודשים לפני ששכבה עם החבר שלה, אני מכירה בחורה בת 20 ששכבה עם שתיים עשרה גברים שחלק היו סטוצים וחלק בני זוג, אני מכירה בחורה בת 20 ששכבה עם ארבעה גברים ועם כל אחד רק פעם אחת. זה מאד משתנה מבחורה לבחורה. אין נורמה וגם אם הייתה - אני לא מוכנה להתאים את עצמי לנורמה. אני רוצה לעשות מה שמתאים לי ומה שעושה לי טוב.

אם סקס עושה לי טוב - למה שאעצור בעד עצמי? למה בכלל אני מנסה למצוא צידוקים? אם אני אכנס לסטוצים מהסיבות הלא נכונות - זה באמת פסול, אבל אם אני עושה את זה בשביל הכיף, למה לא? סקס זה באמת כיף אחריי הכול. יש בזה אלמנט מדהים, מעבר לסיפוק החרמנות. בזמן שאני עושה סקס, בזמן שאני בין הידיים של מישהו, אני יודעת שאני הכי מיוחדת והכי מדהימה והכי מעניינת אותו בעולם. יכול להיות שחמש דקות אחר כך הוא ישכח מקיומי ואני אשכח מקיומו, אבל באותם שניות אני הכי חשובה לו בעולם. מישהי שהוא ממקד בה את כל תשומת ליבו. זה מדהים בעיניי.

זה לא שאני הולכת לפאב, תופסת איזה זר והולכת איתו לשירותים. אני עושה סקס עם ידידים שלי, עם אנשים שאני יודעת שאקבל חיבוק אחריי הסקס, עם אנשים שאני יודעת שאני מעניינת אותם מעבר לסקס.

אני חושבת שמאד חשוב, שאני תמיד מאד כנה עם הפרטנרים שלי. אני מבהירה בדיוק איך אני תופסת את היחסים. הייתה לי פעם חברה שהיה לה יזיז. היא לא ידעה איך הוא תופס אותה. אני זוכרת שהיא אמרה לי שיש מצב שהוא חושב, שהיא החברה שלו. הם אף פעם לא דיברו על זה. היא גם שכבה עם אחרים במקביל ולא סיפרה לו. זו ממש לא הדרך שלי. כשאני רוצה רק סקס בלי מחויבות - אני מבהירה את זה. אני תמיד גם מספרת אם עשיתי משהו עם אחרים. כתפי, למשל, לא מאושר לזה שהתנשקתי עם ביישני וגם הפריע לו שישנתי עם שבי באותה מיטה, בפעם הקודמת שנפגשנו. אמרתי לו שהוא יצטרך פשוט לקבל את זה. אני אף פעם לא הבטחתי בלעדיות. אני מתכוונת גם לספר לו ששכבתי עם שבי. אני מאד מקווה שהוא לא ייפגע, אבל אם כן, זה לא יהיה בגלל שיש לו רגשות כלפיי. אין לו. זה סתם עניין של אגו גברי.

אני חושבת שמאד חשוב, ששניי הצדדים יתפסו את הדברים באותה צורה. זו הסיבה שעשיתי לביישני את השיחה, לפני שהתנשקתי איתו. לא רציתי שהוא ישלה את עצמו שעכשיו תתפתח בננו זוגיות. גם עם שבי הדברים מאד ברורים. לשננו ברור שאנחנו ידידים ששכבו וייתכן שישכבו שוב, אבל שזה לא הולך להיות מה שישלוט לנו ביחסים. שבי ואני דיברנו על זה שלא בהכרח נשכב, כל פעם שניפגש.

אני יודעת שאני עדיין כותבת בבלוג הרבה על בחורים, אבל זה סתם כי נחמד לי לכתוב על זה. אני לא מרגישה שנושא הגברים השתלט לי שוב על החיים, כמו שהיה בעבר. אני עובדת בשתיי עבודות ומחפשת עבודה שלישית, משתתפת בפעילויות דרך בנק הזמן, עושה סידורים, קוראת ספרים, משוטטת בישראבלוג ונפגשת עם אנשים טובים. האמת שאני עמוסה עד מעל הראש. כל יום אני בערך 14 שעות מחוץ לבית. לרוב אני בשלוש-ארבע מקומות ביום. ידעתי שאם אמלא את יומי בעיסוקים ובשלל פעילויות שאני אוהבת ובעבודה שאני אוהבת - אני ארגיש יותר טוב. זה באמת נכון. לאדם עסוק אין פשוט זמן לחפור לעצמו במוח. אני מרגישה הרבה פחות אובססיבית לגביי דברים, יותר שלמה עם עצמי ויותר רגועה. דברים מסתדרים.

אגב, יצא לי לדבר היום עם גרין. הוא החמיא לי נורא. הוא אמר שאני בחורה מדהימה בעיניו, שאני נורא מעניינת, שאפשר לדבר איתי שעות, שאני מצחיקה ושאני מאד מושכת. היה מזה כיף לשמוע. אני יודעת שככה הוא באמת חושב. כל כך מחמיא. גם אני מעריכה אותו מאד.

שלכם,

נונה.