היי לכל קוראיי,

פיטרו אותי היום מהתיאטרון. אני ממש מבואסת. אני לא יודעת מה לעשות. מה שקרה זה ככה: מנהלת התיאטרון התקשרה אליי ואמרה לי שהיא לא מרוצה ממני. היא אמרה שבשלב הזה, הייתי אמורה כבר להפנים את העבודה. היא אמרה שנראה שיש לי בעיה גדולה, בתפיסה של הדברים. שהסבירו לי כמה וכמה פעמים דברים מסוימים ובכל זאת המשכתי לשאול. היא אמרה שכל הזמן נדלקו לה נורות אדומות, אבל הנורה האדומה ששברה את גב הגמל, זה מה שקרה היום. מה שקרה זה שבמקום לתת למנהלת חשבונות את הכסף המזומן ביד - שמתי לה את זה בתא. ברור שאסור להשאיר ככה כסף. מישהו הריי היה יכול לגנוב אותו. מדובר על כסף שהתיאטרון הרוויח בהצגה אתמול.

לקחתי מאד קשה את דבריה, בגלל שאהבתי לעבוד בתיאטרון. זה לא כמו במקרה של הסופר. שנאתי לעבוד בסופר, לא השקעתי בעבודה שם ולכן הייתי בסדר גמור עם זה שפיטרו אותי. למעשה, רציתי שיפטרו אותי מהסופר. זה לא ככה במקרה של התיאטרון. באמת תליתי בתיאטרון תקוות. באמת ראיתי בו עתיד.

עוד דבר שמבאס אותי קשות, זה שאני יכולה להאשים רק את עצמי. התיאטרון זו סביבת עבודה מאד פתוחה ללמידה ומאד פתוחה לטעויות. זו לא סביבת עבודה קשה ותובענית, שמפטרת אנשים על ימין ועל שמאל. באמת שהם נתנו לי כל הזדמנות אפשרית. בנוסף לחפיפה הרגילה, שכל קופאית מקבלת, אני קיבלתי עוד משמרת ערב ועוד משמרת בוקר לחפיפה, כי הם ראו שאני מתקשה לקלוט את העבודה. מנהלת התיאטרון ציינה את עניין החפיפות הנוספות. היא אמרה שלוקח לי יותר זמן מלכל קופאית אחרת שעבדה בתיאטרון, ללמוד את העבודה.

הפיטורים האלה באו לי בזמן מאד לא טוב. בדיוק בזמן האחרון התחלתי לחפש בנרות יציבות. מי שקרא את הפוסט הזה שכתבתי לפני שבוע - יודע ששמתי לב שאין לי יציבות בשום תחום בחיים. על ההורים שלי אי אפשר לסמוך, החברים שלי מתחלפים, כלומר שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי ולא הצלחתי לשרוד בשום מסגרת יותר מתקופה קצרה. הגעתי למסקנה שהעוגן היחיד שיש לי בחיים זו הכתיבה. עם כל אהבתי לכתיבה, רציתי מאד למצוא עוד עוגנים. מאד קיוויתי שהעבודה בתיאטרון תהיה עוגן כזה. שהעבודה בתיאטרון תהיה דבר שלא נעלם, כמו כל דבר אחר בחיים שלי.

הליקוי שלי כל כך מחבל בחיי וכל כך מתסכל אותי. הבעיה בליקוי הזה זה שלא רואים אותו חיצונית. אם הייתי על כיסא גלגלים למשל - אף אחד לא היה מצפה ממני, למשל, לעלות במדרגות לתת את הכסף המזומן להנהלת חשבונות. בתור בעלת NVLD - אף אחד לא יודע שיש לי בעיה בשיפוט וארגון ולכן אני לא אדע איך להסתדר עם זה.

אני לא יכולה לספר לכל אדם שאני פוגשת, שאני לקויית למידה. זה פשוט בלתי אפשרי. זה לא משהו שאני יכולה להגיד לכל אדם שאני עובדת איתו. אני רואה איך אנשים מסתכלים עליי. אני רואה שהרבה אנשים חושבים שאני מטומטמת כשאני לא קולטת דברים שמובנים מאליהם לרוב האנשים. לכו תסבירו להם שאני לא מטומטמת, אלא תופסת דברים בצורה אחרת, בגלל ליקוי.

אחריי הפיטורים, התייעצתי עם גרין ידידי מה לעשות הלאה. אחת ההצעות שלו הייתה שאני אלך לעבוד עם ילדים. אני לא מסכימה איתו. עם כל אהבתי העצומה לילדים, אני מפחדת לעבוד בתחום. תחום של ילדים זה בדיוק תחום של שיקול דעת. הוכחתי כבר שאין לי שיקול דעת מוצלח. כשעשיתי את השירות לאומי בגן ילדים, פעם השכבתי ילדה על שולחן החתלה, כדיי להחליף לה חיתול ולהחליף לה בגדים. הלכתי לרגע לארון, שהיה במרחק כמה צעדים, כדיי להביא לה מכנסיים. לא חשבתי על זה שהשארתי אותה לבד על השולחן. יש לכם מושג עד כמה זה מסוכן? היא יכלה ליפול ולהיות נכה כל החיים. לא הייתי יכולה לחיות עם עצמי, אם זה היה קורה.

עוד דבר שגרין הציע לי, זה לפנות ליועץ תעסוקה ולספר לו על כל העניין. גם עם זה לא הסכמתי. מה אני אמורה להגיד ליועץ? אני אמורה להגיד לו "יש לי ליקוי שגורם לי להשאיר כסף מזומן בתא של מישהי במקום לתת לה אותו ביד, וגורם לי להשאיר ילדה בת שנתיים לבד על שולחן החתלה?" הריי דבר כזה אומר בעצם שאי אפשר לסמוך עליי בשום דבר.

קבעתי פגישת חירום עם מדריכת הקוצ'ינג שלי. היא מיד הסכימה ונפגשה איתי. איזה חמודה. סיפרתי לה את כל העניין ואז עלה נושא האינטליגנציה הרגשית שלי. מדריכת הקוצ'ינג שלי הסבה את תשומת ליבי לאינטליגנציה הרגשית שלי. יש לי באמת אינטליגנציה רגשית מאד גבוהה.

האמת שהיחסים עם גוליבר גרמו לי להיות מודעת אליה. גוליבר הוא גאון מבחינה קוגנטיבית והגיע להישגים עצומים בלימודים, אבל, כפי שכתבתי בעבר, האינטליגנציה הרגשית שלו כל כך נמוכה, שהוא לא מסוגל להתמודד עם אנשים חדשים. בנוסף, הוא מסביר לאנשים דברים בהגיון כשהם כועסים. אני עדיין זוכרת שפעם ידידה שלו בכתה ואני הצלחתי לנחם אותה. אני זוכרת שהוא אמר לי:"אני מכיר אותה כבר חמש שנים ולא ידעתי מה לומר לה. את ראית אותה שלוש פעמים בחיים והצלחת לנחם אותה בצורה יותר מוצלחת, ממה שאני הייתי מצליח איי פעם." 

סיפרתי את כל זה למדריכת הקוצ'ינג שלי. היא אמרה שיש בהחלט המון תחומים, שאינטליגנציה רגשית מאד עוזרת בהם. היא סיפרה לי על מנהלים עם תואר ראשון ואפילו שני - שלא מצליחים להתקדם כי אין להם אינטליגנציה רגשית.  היא אמרה שאני יכולה לעזור לנוער במצוקה ונתנה עוד שלל רעיונות. אמרתי לה שצריך תואר בשביל זה ושאני עדיין לא בשלה ללכת ללמוד.

האמת שמדריכת הקוצ'ינג שמה את האצבע על עוד נקודה שעליה לא חשבתי. מדריכת הקוצ'ינג אמרה שכל כך התלהבתי מהתיאטרון בגלל האווירה הטובה שיש שם ובגלל האנשים הנחמדים ובגלל שתיאטרון זה דבר תרבותי ועל רמה, אבל בעצם מעולם לא התלהבתי מהעבודה עצמה. אני הריי לא שחקנית ולא במאית. תפקידי לא היה באמת בהצגות. תפקידי היה לעשות הזמנות, לחייב כספים, להוציא דוחות, לשלוח כרטיסי מנויים וכו'. בעצם זה סוג של הנהלת חשבונות, שזה תחום שמעולם לא חשבתי שמתאים לי. הוא מחייב זכירת הרבה פרטים קטנים, הוא מחייב המון ביוקרטיה והוא מחייב המון סדר וארגון, שזה בדיוק התחום בו אני מתקשה.

אמרתי למדריכת קוצ'ינג שאני לא מתבאסת רק על הפיטורים מהתיאטרון עצמו, אלא על זה שלא נראה לי שאני מתאימה לשום מסגרת בכלליות. לא הסתדרתי במסגרת של בצפר, לא הסתדרתי באף תנועת נוער למרות שניסיתי את כולם, העיפו אותי מההוסטל, העיפו אותי מהגן, לא היו מרוצים ממני בחדר אוכל, העיפו אותי מהסופר ועכשיו מעיפים אותי מהתיאטרון. אמרתי לה:"מה אם באמת אני לא מתאימה לעולם הזה? מה אם באמת לא אמצא אף פעם שום מסגרת שאוכל להיות מרוצה בה, ושיהיו מרוצים בה ממני?"

מדריכת הקוצ'ינג אמרה שאני פשוט צריכה להמשיך לחפש את המסגרת המתאימה לי. להמשיך לחפש ולא להתייאש. אמרתי לה שממש קשה לי. שהפיטורים היום גרמו לי לאבד אמון בעצמי. שאני מרגישה דפוקה ופגומה. אמרתי לה שיש דברים שבהם אפשר להאשים את ההכשרה שקיבלתי, אבל יש דברים שבהם אני יכולה להאשים רק את עצמי.

אני יכולה להאשים את המטפלות בגן על זה שלא הסבירו לי מספיק על זה שצריך לשים לילדים גבולות, כי באמת לא היה לי נסיון בחינוך ומאיפה שאני אדע, אבל אני יכולה להאשים רק את עצמי על זה שהשארתי את הילדה על השולחן. זה משהו שלא צריך להסביר. אנשים צריכים לקלוט שלא עושים דברים כאלה וזהו. אם הייתי שוגה בעשיית איזה דוח בתיאטרון - הייתי יכולה להאשים את הקופאיות האחרות, שלא נתנו לי הכשרה מספיק טובה, אבל זה שהשארתי כסף מזומן בתא של מנהלת החשבונות במקום לתת לה אותו ביד - זו רק אשמתי. מובן מאליו לרוב האנשים לא להשאיר כסף בחוץ. על אחת כמה וכמה שהקופאיות האחרות כן אמרו לי את זה פעם ושכחתי. כנ"ל לגביי הסופר. פעם היה איש עם כלב חמוד ליד הדלת של הסופר, ואני קמתי מהקופה ויצאתי מהסופר כדיי ללטף אותו. אחר כך כעסו עליי. זה היה מגוחך אם הייתי עונה:"למה אתם כועסים? לא ידעתי! הריי לא אמרתם שאסור ללטף כלבים!" יש דברים שצריך פשוט לקלוט וזהו. באף הכשרה לא יגידו לבנאדם כל סיטואציה אפשרית שיכולה לקרות.

אני טובה בתחום של כתיבה. שקלתי לפנות לתחום הזה. מדריכת הקוצ'ינג העלתה אופציה. היא אמרה שאולי כדאי לי לעבוד מהבית באיזשהו תחום באינטרנט (נגיד לכתוב טור לאיזשהו אתר). עניתי לה שאני לא רוצה להיות מבודדת מאנשים. אני אדם חם ואוהב ואני זקוקה לחברת אנשים. אני לא רוצה לשבת כל היום בבית. אני אוהבת להיות פעילה ובאינטרקציה חברתית. 

אני ומדריכת הקוצ'ינג המשכנו להתלבט ביחד, לאיזה תחום כדאי לי לפנות. סיפרתי לה שבדיוק באותו יום התקבלתי לעבודה חדשה, עוד לפני שידעתי שפוטרתי. הריי העבודה בתיאטרון הייתה אמורה להיות באופן קבוע, רק פעמיים בשבוע משעות אחר הצוהריים ולכן כל השבועות האחרונים חיפשתי עבודה לשעות הבוקר.

ישנה חנות במרכז העיר. בקומה הראשונה שלה מוכרים שמנים לגוף, שמנים לאמבטיה, נירות ריחנים ושאר דברים כאלה. זו הקומה שמוכרת לרוב האנשים. מה שרוב האנשים לא יודעים זה שמאחוריי הווילון - יש מדרגות לקומה שניה. הקומה השניה זו חנות של אביזרי סקס. השארתי לבעלי המקום את הפרטים שלי לפני כמה שבועות והיום חזרתי כדיי לנדנד, כי הם לא חזרו אליי. אני רוצה לעבוד שם. אני חושבת שעשיתי על בעל המקום רושם אדיר היום. פשוט אמרתי לו:"אני אנסה למכור לך משהו." הלכנו לקומה השניה, לקחתי את טבעת הרטט (שקניתי לא מזמן) והתחלתי לנסות לשכנע אותו. הייתי ממש עקשנית והוא ממש התרשם. עובדה שבפעם הקודמת הם רק לקחו ממני פרטים. הפעם הוא אמר לי:"נתקשר בימים הקרובים כדיי לקבוע לך חפיפה." זה אומר שהתקבלתי, לא?

יש כמה סיבות שאני רוצה לעבוד שם. סיבה ראשונה היא - כפות הרגליים שלי. אני סובלת מבעיה בכף רגל שגורמת לי לכאבי תופת, אם אני עומדת יותר משעה. מצד שני, אני משתגעת מרק לשבת כל היום. כשעבדתי בסופר - הייתי קמה מהקופה ומתחילה להסתובב הלוך ושוב מרוב שהשתגעתי. העבודה בחנות הזאת היא גם בקופה וגם בחנות עצמה. כך שייצא לי להסתובב ולפרוק אנרגיות, אבל מדי פעם אני אשב בקופה כדיי לחייב לקוחות.

סיבה שניה היא - יש לי אחלה כושר שכנוע. יש לי פה גדול ויש לי נחישות. אני חושבת שאהיה טובה בתחום של מכירות. אני חושבת שאוכל לשכנע אנשים לקנות הרבה דברים. אני לא אוותר ולא אבחל בשום אמצעי כדיי שהם ייצאו משם עם המוצרים. בעל המקום הסביר לי שהעניין הוא לא קופאיות, אלא מכירה. הוא אמר שמקבלים בונוסים על כל מכירה גדולה, ושמי שלא מצליחה לשכנע את הלקוחות לקנות הרבה - עפה משם. הבטחתי לו שאני אעמוד בזה.

סיבה שלישית היא - חנות סקס זה מקום שבו, מן הסתם, מדברים על סקס. זה נהדר עבורי. תמיד אהבתי לדבר על הנושא בפתיחות וללא עכבות. הרבה פעמים בימיי חיי נאלצתי לעצור את עצמי, כי זה לא מקובל בקרב הרבה אנשים. אם אני אעבוד בחנות סקס - אני אוכל לתת דרור ללשוני. אין בי גרם ביישנות. אין לי שום בעיה למכור לגברים ונשים מוצרים שהם הולכים לחבר (במקרה של גבר) או לדחוף (במקרה של אישה) לאיברים האינטימיים שלהם.

כמובן שאני אצטרך לשקר לאימא שלי ולעוד כמה אנשים. האמת שזה אפילו לא יהיה שקר אם אני אגיד "אני עובדת בחנות שמוכרת שמנים ונרות ריחנים." זה באמת מה שיש בקומה הראשונה. אימא שלי לא צריכה לדעת על הקומה השניה. היא אפילו לא תדע על קיומה, אם תבקר אותי, כי המדרגות מכוסות בוילון.

אבל סתם נסחפתי בתיאורים. בכלל לא בטוח שאני אעבוד שם. האמת שממש איבדתי אמונה בעצמי. אני מפחדת לפשל גם שם. אני מפחדת שהרבה דברים ישתבשו. אני לא סומכת על עצמי בכלל.

למה שאסמוך על עצמי בעצם? שוב ושוב אני מוכיחה שאני לא מתאימה לשום מקום עבודה. הריי כמו שכתבתי בפוסט הקודם, מאגר המידע קיים כבר שנים ומעולם לא העיפו משם אף אחד, אבל אני הייתי בסכנת פיטורים. העבודה שעשיתי הייתה דווקא סבבה, אבל לא מצא חן בעיניהם שאני מדברת ללא הפסקה ומתרוצצת בין כל העובדים בלי הפסקה, במקום לשבת במקום שלי ולעבוד.

מדריכת הקוצ'ינג שלי סומכת עליי. היא דווקא התרשמה שתחום של מכירות מאד יתאים לי. היא אומרת שאם זה אכן כך - זה פותח בפניי עולם שלם. שאלתי אותה:"איזה עולם? לעבוד בתור מוכרת כל החיים?" היא אמרה:"לא רק. את תוכלי להיות מתווכת דירות למשל, אם באמת יש לך כושר שכנוע." טוב. נחיה ונראה.

העניין הוא שלא בא לי להחליף עוד פעם מסגרת. לא בא לי עוד פעם להשקיע כוחות. לא בא לי להתאכזב שוב. לא בא לי להזרק ממסגרת שוב. פשוט לא בא לי. אני עייפה ואני עצובה ואני מרגישה מיואשת. האמת שזה לגמרי טבעי, כי הפיטורים קרו רק היום. אני בטח ארגיש יותר טוב עוד כמה ימים. אני מקווה שבסוף יהיה בסדר.

שלכם,

נונה.