היי לקוראיי,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שהצטרפתי ל"בנק הזמן." הרעיון של בנק הזמן הוא שכל אחד יכול לתרום משהו וכל אחד רוצה לקבל משהו. המדד היחיד שתופס ב"בנק הזמן" זה הזמן. כסף לא מעורב. בנאדם מציע לתת מספר מסוים של שעות ומקבל את את אותו מספר שעות. זה יכול להיות בכל תחום. הכול שם מאד גמיש ותמיד אפשר לבקש עוד דברים, להחליף את הדברים, לשנות את השעות או לצבור שעות. זה נראה לי דבר מדהים. אני, כזכור לקוראים הקבועים, ביקשתי לקבל קוצ'ינג (מדריך לחיים) ומדיטציה והצעתי בתמורה לתת חונכות לילדים.

בייני לבין הקוצ'רית נוצר קשר מיוחד. אני באמת חושבת שהיא מקסימה ואני באמת חושבת שהיא עוזרת לי. במדיטציה הייתי עד היום רק פעמיים והיה נחמד. עדיין לא הצלחתי להתחבר עד הסוף, אבל אני חושבת שזה רק עניין של זמן. מה שהטריד אותי זה שקיבלתי כבר בערך עשר פגישות עם הקוצ'רית ועדיין לא החזרתי שום שעה, כי עדיין לא נתתי משהו לאף אחד. האחראית על בנק הזמן אומנם נתנה לי כמה טלפונים אבל כל בכל מספר שהתקשרתי אליו, מצאו כבר חונכת לילד.

אתמול התקשרה אליי האחראית על "בנק הזמן" וסיפרה לי שיש ארגון שהצטרף לבנק הזמן. מדובר על ארגון שכל משתתפיו מתנדבים בלי יוצא מהכלל. הארגון פועל לטובת ילדים ממשפחות חד הוריות, שיש להם רק דמות אחת של מבוגר. אין  לילדים האלה איזה דוד קרוב למשל בנוסף לאחד ההורים, ולכן הם זקוקים לעוד דמות בוגרת בחייהם. מדובר על מפגש של אחת לשבוע, לפחות לשעתיים וצריך להתחייב לשנה. זה ארגון מאד רציני ומאד מכובד. צריך להגיע לראיון ארוך ואז למלא פרטים ולתת מספרי טלפון של שלושה ממליצים. אחריי שבארגון ידברו עם הממליצים - הם יחזרו אליי ויקבעו איתי מועד לפגישה נוספת. בפגישה הזאת אני צריכה לתת תעודת יושר ואז ייתנו לי קלסר גדול לבחור מתוכו ילדה. מדובר בהכרח על ילדה ולא על ילד, כי הנוהלים שלהם הם שבת תהיה עם בת.

הסכמתי בשמחה לכל התנאים. אחראית "בנק הזמן" נתנה לי טלפון והתקשרתי. קבעתי איתם ראיון להיום. עברתי את הראיון בהצלחה מרובה. פשוט נפתחתי למראיינת וסיפרתי לה המון על עצמי, כבקשתה. אחר כך מילאתי את הטפסים ונתתי בתור ממליצים את האחראי עליי במאגר מידע, את אחותי אבל שלא תמליץ עליי בתור אחותי אלא בתור מי שהייתה אחראית עליי כשהייתי מדריכה בתנועת נוער ואת נ חברתי.

יצאתי משם עם חיוך גדול על הפנים. באמת שאני חושבת שאני אהנה לעסוק בזה. אני אוהבת לעזור, אני אוהבת נוער ואני מעולה בשיחות אחד על אחד. אני חושבת שאוכל באמת לתרום לילדה שאחנוך. איזה כיף.

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שפיטרו אותי ביום ראשון מהתיאטרון. בתחילה לקחתי את זה מאד קשה מכמה סיבות. סיבה אחת היא, שבדיוק בתקופה הזו אני מתעסקת במציאת יציבות בחיים ולא התאים לי להחליף עוד פעם מסגרת. סיבה שניה היא, שאהבתי לעבוד שם. זה לא כמו בסופר ששנאתי לעבוד שם ורציתי שיפטרו אותי. סיבה שלישית היא, שלא יכולתי להאשים את אף אחד מלבדי בפיטורים האלה, וזה פגע לי קשות בהערכה העצמית.

בדיוק באותו יום, לגמרי במקרה, התקבלתי לעבודה אחרת. העבודה בתיאטרון הייתה אמורה להיות רק פעמיים בשבוע וגם זה רק משעות אחר הצוהריים ולכן חיפשתי עבודה לשעות הבוקר ולימים שבהם לא אעבוד בתיאטרון. מצאתי עבודה בחנות סקס. הם אמרו שייתקשרו אליי בימים הקרובים לקבוע חפיפה. מאד שמחתי. האמת שאף פעם לא התעסקתי במכירות ואף פעם לא חשבתי לעבוד בזה, אבל פתאום קלטתי שזה כנראה מאד יתאים לי מכמה סיבות.

סיבת אחת היא, שזה יהיה טוב לכפות רגליים שלי. אני סובלת מבעיה בכף הרגל שגורמת לי לכאבי תופת אם אני עומדת יותר משעה ולכן לא יעלה על הדעת שאעבוד בעבודות שדורשות עמידה של 8 שעות ביום. מצד שני, אני משתגעת מרק לשבת כל היום. זה הגיע למצב שכשעבדתי בסופר - הייתי קמה מהקופה ומתחילה ללכת הלוך וחזור מרוב שהשתגעתי. בחנות סקס העבודה היא גם בחנות עצמה וגם בקופה, כך שאני אוכל גם להסתובב וגם לשבת. סיבה שניה היא, יש לי פה גדול ויש לי נחישות ועקשנות. אני חושבת שאהיה טובה בלשכנע לקוחות לקנות מספר רב של מוצרים בלי בעיה. סיבה שלישית היא, אני מאד פתוחה וליברלית ואוהבת לדבר על סקס. חנות סקס, מן הסתם, זה מקום שבו מקובל ורצוי ומומלץ לדבר על סקס ולכן אוכל לתת דרור ללשוני.

היום פתאום קלטתי שאני ממש לא חייבת להגביל את עצמי לחנות סקס. יש המון חנויות קטנות שדורשות גם להסתובב בין המדפים עם הלקוחות, וגם לחייב אותם בקופה. אף פעם, עד עכשיו, לא חשבתי על אופציה כזאת. תמיד חשבתי על מוכרת רק בהקשר למוכרות בחנויות בגדים או במקומות שבהם מוכרים אוכל. שם באמת צריך לעמוד כל היום. איך לעזאזל לא העלתי על דעתי קודם לעבוד בחנות קטנה? הייתי יכולה לחסוך לעצמי את חצי השנה האחרונה (מאז סיימתי את השירות לאומי) שבהם עבדתי בעבודות שלא מתאימות לי.

לעבוד בסופר זו באמת עבודה מסריחה. עומס ולחץ ובוסים שמשפילים ולקוחות שהרבה מהם מתנהגים בצורה מגעילה והרבה מהם עושים קניות ענקיות. זה היה פשוט סיוט עבורי. גרם לי לטראומה ולהחלטה נחושה שלא אעבוד שום בתחום שכולל קופאיות בהקשר למזון. אבל העבודה המסריחה הזאת העניקה לי יתרון עצום. אני יודעת עכשיו להפעיל קופה בלי בעיה. אם אלך לעבוד בחנות קטנה שמוכרת ספרים שזה דבר מאד תרבותי, או סבונים ונירות ריחנים, שזה דבר מאד נעים, או מוצרי אלקטרוניקה, שזה דבר מאד נחמד, אז לא אצטרך לסבול מדוחק ולחץ ויחס בלתי אנושי, אבל כן אוכל לנצל את כישוריי כקופאית. אני לא אשתגע מעבודה מונוטונית ומשעעמת כי הריי אצטרך גם להסתובב בחנות, להציע לאנשים מוצרים, לייעץ להם וכו וכו.

היום, אחריי שעברתי את הראיון לחונכות, אז התיישבתי בבית קפה לאכול ארוחת בוקר גדולה. אחריי ששבעתי וחידשתי כוחות, אז קמתי משם ופשוט התחלתי לצעוד. החלטתי ללכת ברגל למרכז העיר ומשם לקחת אוטובוס במקום לחזור הביתה בשניי אוטובוסים. רגע אחריי שהתחלתי ללכת, קלטתי שאני יכולה לנצל את ההזדמנות לחפש עבודה. נכנסתי חנות-חנות ושאלתי אם הם צריכים עובדים. בכמה מקומות אמרו לי שלא אבל במקום השלישי או הרביעי שניסיתי, חיפשו עובדים. השארתי את הפרטים שלי בחנות קטנה ומקסימה שמוכרת נרות ריחנים, שמנים לאמבטיה ושמנים לעיסוי. משם המשכתי לצעוד למרכז העיר, כשאני כל רגע נכנסת לחנות אחרת. נמנעתי מלהכנס לחנויות בגדים, כי אני לא מתחברת לזה. נמנעתי גם מלהכנס לחנויות אוכל, כי לא בא לי להתעסק שוב באוכל.

כשהגעתי למרכז העיר - האופציות התרבו. כל שניי מטר הייתה חנות קטנה, שמכרה משהו אחר. נכנסתי לחנות אחריי חנות. כמה מהם באמת אמרו לי שהם מחפשים עובדים ואני השארתי מספר טלפון. בכמה מקומות אחרים נתנו לי מספר פקס וביקשו ממני לשלוח קורות חיים.

חיפשתי עבודה בסך הכול במשך יום אחד ותראו כבר כמה אופציות יש לי: היום בערב הזמינו אותי לחפיפה בחנות ספרים, מחר הזמינו אותי לחפיפה בחנות אלקטרוניקה וליום חמישי הזמינו אותי לחפיפה בחנות שמוכרת סבונים ונרות ריחנים. בנוסף, צריך עדיין להתקשר אליי מהחנות סקס כדיי לקבוע לי חפיפה. פשוט נהדר. אני פשוט אראה איפה אני הכי אסתדר ושם אשאר.

הפיטורים מהתיארון באמת פגמו לי בביטחון העצמי בתחילה, אבל מהר מאד התאפסתי ואספתי את עצמי. אין שום סיבה להיות בדיכאון. אני צעירה ויש לי כשרונות רבים. הליקוי שלי מאד הפריע לי בעבודה בתיאטרון ולכן העבודה פשוט לא התאימה לי. זה לא אומר שצריך להתייאש. אני צריכה להמשיך לנסות ולא לוותר, עד שאמצא מקום עבודה שיתאים לי. באמת שככל שאני חושבת על זה יותר - אני מגיעה למסקנה שמכירות זה תחום שיתאים לי.

התקשרתי היום לגוליבר והוא השפיל אותי. זה היה ממש מגעיל מצידו. אני לא מבינה איך פיתחתי רגשות כל כך עמוקים, למישהו שמסוגל להתייחס אליי ככה. גוליבר הוא, כידוע לקוראים הקבועים, היזיז שלי לשעבר. אומנם הגדרנו את עצמנו כיזיזים ולא כזוג, אבל בהרבה תחומים התנהגנו כמו זוג. ישנתי אצלו בכל סופשבוע וסופשבוע במשך שישה וחצי חודשים, הכרתי את המשפחה שלו ונקשרתי אליה, ביליתי עם החברים שלו, נסעתי איתו לצפון וכו וכו. הקשר איתו בלבל אותי כי לא ידעתי למה לצפות ממנו. לקראת הסוף, קלטתי שבמשך חודשים היו לי רגשות אליו ושהדחקתי אותם. זה גרם לי להפסיק את היזיזות איתו.

ביום שבו הספקתי את היזיזות איתו - דיברנו על המשך הקשר בננו. גוליבר אמר שהוא חושש שאם נשמור על קשר וננסה להפגש - לא נצליח להמנע מלשכב שוב, כי אנחנו מאד נמשכים אחד לשניה. וגם אם לא נשכב - בטח נימרח אחד על השניה. הוא אמר לי:"את באמת רוצה שניפגש ונימרח אחד על השניה כששננו יודעים שיש לך רגשות כלפיי?" הוא אמר שהוא לא חושב שכדאי שניפגש בקרוב, אבל שהוא יזמין אותי ליומולדת שלו (תקלטו שניתקנו קשר באמצע אוגוסט והיומולדת שלו באמצע ינואר!)

שבוע אחר כך סבתא שלי נפטרה, וברגע של חולשה התקשרתי אליו. הוא אמר שוב ושוב שהוא מצטער וחזר שוב ושוב על כך שהוא מאחל לי רק טוב. הוא לא הסכים לשמוע, כשרציתי לפרט על מה שקרה לסבתא שלי ועל מה שעבר עליי באותו יום. השיחה הזאת מאד פגעה בי.

כמה שבועות אחר כך, גיליתי שהוא שכב עם ג, מי שהייתה החברה הכי טובה שלי בשנה האחרונה. בתחילה מאד כעסתי, נפגעתי ונעלבתי. התקשרתי לגוליבר וקיללתי אותו. גוליבר הסביר לי את פניי הדברים וגרם לי לבחון את הדברים בקור רוח: אני וגוליבר היינו פעם יזיזים וניתקנו קשר, אני ו-ג היינו פעם חברות והתרחקנו מאד, גוליבר ו-ג ידידים כבר שנים ותמיד היה בנהם מתח מיני.

שבוע אחר כך, התקשרתי לגוליבר על מנת לבקש שיחזיר לי את הדברים שלי. אכשהו נוצר מצב שנסחפנו לשיחה של שלוש שעות. דיברנו על כל נושא שבעולם ועידכנו אחד את השניה בקורה בחיינו. דיברנו גם על היחסים בננו. גוליבר אמר שהוא לא חושב שנדבר לעיתים קרובות, כי הוא חושש שזה יגרום לי לא להתגבר על הרגשות אליו. הוא אמר שהוא רוצה שנדבר "פעם ב." אמרתי לו שאני לא מסכימה, כי בכך הוא משאיר את הגבולות פרוצים. "פעם ב" יכול להיות פעמיים בחודש, ויכול להיות גם פעמיים בשנה. הבעיה בקשר שלנו תמיד הייתה שהגבולות היו פרוצים ולא ידעתי למה לצפות ממנו. גוליבר אמר שאני יכולה למשל להתקשר לספר לו אם עברתי טסט. אמרתי לו שאני לא מוכנה להכנס להתלבטות מה מספיק חשוב ומה לא. הוא אומר שזה לגיטימי להתקשר לספר שעברתי טסט, אבל האם זה לגיטימי, למשל, לספר ששברתי יד? גוליבר אמר שהוא מבין את הטיעון שלי. דבר נוסף שאמרתי לו הוא, שאני לא מוכנה להיות זו שתמיד תתקשר. גוליבר ענה לי במשפט ישיר:"אני לא יכול לדמיין לעצמי סיטואציה שבה אני מתקשר." באותו יום בערב הוא באמת החזיר לי את הדברים שלי ואני הרגשתי שסגרתי מעגל.

מאז עבר כבר חודש. הרגשות אליו הלכו ודהו וחשבתי עליו פחות ופחות, אבל עדיין לא התגברתי לחלוטין על הרגשות, ועדיין לא הצלחתי לעבור יום אחד מבלי להזכר בו, או שמחשבה עליו תעבור במוחי. היום החלטתי להתקשר אליו. אני יודעת שזו פגיעה בכבוד להתקשר למישהו, שאמר לי משפט כמו "אני לא יכול לדמיין לעצמי סיטואציה שבה אני מתקשר", אבל מחלתי על כבודי והתקשרתי בכל זאת. רציתי לשמוע את הקול שלו. רציתי לספר לו על מה חדש איתי. רציתי איזושהי הוכחה לכך, שאני לא צריכה למחוק את המספר שלו מספר הטלפונים בפלאפון שלי.

אני יכולה לצטט כמעט מילה במילה איך הלכה השיחה:

גוליבר: "הלו."

אני: "היי. מה שלומך?"

גוליבר: "בסדר. מה שלומך?"

אני: "אחלה. שלומי נהדר. יש לך זמן לדבר רגע או שאתה עסוק בלימודים?"

גוליבר: "האמת שהייתי בדיוק באמצע הלימודים, אבל יש לי דקה. מה העניין?"

אני: "אין עניין. רציתי לדעת מה שלומך, שזה עניין חשוב שלעצמו ורציתי לספר לך מה חדש אצלי, כי...יש חדש."

גוליבר: "אה, אז אם זה ככה - תתקשרי יותר מאוחר."

אני: "אז אולי תתקשר אתה? אתה זה שעסוק. תחזור אליי כשתתפנה."

גוליבר: "לא. אני לא חושב שכדאי."

אני: "מה הבעיה? אתה זה שעסוק. למה אני זו שצריכה להתקשר שוב?"

גוליבר: "אני...אני לא יוזם. אם את רוצה לדבר - תתקשרי יותר מאוחר."

~שתיקה~

אני: "מה אני אמורה להבין מזה?"

גוליבר:"תחשבי לבד מה זה אומר."

אני: "תחשוב איך אתה היית מרגיש אם היו אומרים לך דבר כזה."

גוליבר: "אני לא רוצה להכנס לזה. אני עכשיו חוזר ללמוד. אם את רוצה להתקשר - תתקשרי."

אני: "טוב, הבנתי אותך. ביי."

גוליבר: "ביי."

עד כמה אפשר להשפיל אותי???איך לעזאזל הוא מביא אותי למצבים האלה??? ליתר דיוק: איך לעזאזל אני מביאה את עצמי למצבים האלה? הבנאדם הזה רמס אותי, פגע בכבודי, השפיל אותי בכל דרך אפשרית וחזרתי לבקש עוד. תבינו את גודל העניין. הוא לא טוען שהוא לא ייתקשר אליי חזרה כי יהיה עסוק, אלא טוען שהוא "לא יוזם." הוא לא מוכן להטריח את עצמו אפילו להחזיר לי צלצול!!! אתם מבינים את גודל העניין???אכשהו, במאמצים רבים, הצלחתי להתגבר על זה שהוא אמר שהוא לא רואה את עצמו איי פעם מתקשר, אבל להגיד לי שהוא גם לא מוכן להתקשר אליי חזרה??? זו יותר מדי יוזמה בשבילו??? הריי להתקשר חזרה נחשב, לפי דעתי, בדיוק כמו לענות לי כשאני מתקשרת, רק לא באותו רגע, אלא שעה מאוחר יותר. איזו עוד הוכחה אני צריכה לקבל, שהוא לא רוצה שום קשר איתי?

די די די. ככה זה לא יכול להמשך. אני לא יכולה להמשיך ככה. אסור לי לתת לאנשים להתייחס אליי ככה. אני חייבת לקלוט, להפנים, לעכל ולקבל שהבנאדם הזה כבר לא חלק מהחיים שלי. בשום צורה. בשום דרך. האופציה הזאת פשוט לא קיימת. די. נגמר.

הידעתם שכתבתי את הפוסט הזה כשאני לבושה בתחתונים בלבד?

שלכם,

נונה.