היי לכל הקוראים ושבת שלום לאלה שקוראים את הפוסט בשבת,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שפיטרו אותי מהתיאטרון. אחריי שהתאוששתי מהפגיעה בביטחון עצמי - התחלתי לחשוב במה יתאים לי לעבוד. הגעתי למסקנה שלעבוד בחנות קטנה יהיה אידיאלי בשבילי. יש לי בעיה בכף רגל ולכן אני לא יכולה לעמוד שמונה שעות ברציפות. מצד שני, אני משתגעת מלשבת שמונה שעות ברציפות. עבודה בחנות קטנה כוללת גם הסתובבות בחנות כדיי למכור את המוצרים וגם ישיבה בקופה כדיי לחייב את הלקוחות. זה יהיה נהדר עבורי. סיבה נוספת שהתלהבתי מהרעיון של חנות, היא שלמרות שאין לי ניסיון במכירות - אני חושבת שאהיה מעולה בזה. יש לי פה גדול, יש לי נחישות, יש לי אהבה לעבודה עם אנשים ויש לי כושר שכנוע. כל מי שאמרתי לו שאני שוקלת לעבוד במכירות - מי קפץ בהתלהבות ואמר לי שזה תפור עליי.

לפני כמה ימים עשיתי סבב בין חנויות קטנות. פשוט עברתי חנות-חנות ושאלתי אם הם צריכים עובדים. בכמה חנויות אמרו שכן וקבעו לי חפיפה. כבר באותו יום הייתה לי חפיפה לחנות ספרים. מסתבר שבעל החנות הוא מטורף. אני לא אומרת את זה כסלנג ולא כביטוי, אלא פשוטו כמשמעו. אחריי שעה הבנתי כבר שאין לי מה לחפש שם ואמרתי לו שאני הולכת ושרק אקנה את הספר שהתחלתי לקרוא שם. להפתעתי, הוא נתן לי אותו בחינם. נהדר. לפחות יצא משהו טוב מזה (המלצה לקוראי פוסט זה: תקראו את הספר "רבע עוף" של הדס מטס. ספר חזק!) למחרת הייתה לי חפיפה לחנות אלקטרוניקה וביום חמישי הייתה לי חפיפה לחנות סבונים ושמנים. על העבודה בחנות האלקטרוניקה החלטתי שאני לא רוצה ללכת, והאופציה של חנות הסבונים ירדה מהפרק, כי מנהל הסניף החליט להעביר לשם מישהי מסניף אחר. נותרתי עם חפיפה לחנות סקס ביום ראשון.

אני הכי נוטה לעבוד שם, בגלל שאפשר להרוויח שם המון כסף. המשכורת היא שכר מינימום, אבל מקבלים בונוסים על כל מכירה גדולה. אני מאמינה שאצליח לשכנע לקוחות לעשות קניות גדולות ואז להרוויח הרבה כסף מהבונוסים. חוצמזה, קוסם לי לעבוד בחנות סקס כי תמיד דיברתי על הנושא בפתיחות, ליברליות וללא שמץ של מבוכה. סופסוף מקום שבו אוכל לדבר על זה בחופשיות מבלי לחשוש שאולי האדם שמולי לא מספיק ליברלי.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים, שאני עובדת כבר כמה חודשים במאגר מידע. כתבתי על זה כבר כמה וכמה פעמים, אבל דוגרי אף פעם לא כתבתי מה עושים שם. העבודה היא פעם בשבוע, בלילה שבין חמישי לשישי. צריך להיות שם בחצות. התפקיד שם מוגדר בתור "קלדנית." מה שצריך לעשות זה לקחת עיתון בו מודעות על הצעות עבודה, מודעות על מכירת רכב, מודעות על השכרת דירה וכו, ואז להקליד את מספר הטלפון שבמודעה בתוכנה במחשב. לפי זה ניתן לבדוק מה צריך לעשות עם המודעה. אם המודעה כבר קיימת - האם צריך לחדש, האם צריך לשנות פרטים, האם צריך לשלוח אותה שוב. אם המודעה לא קיימת - להכניס את כל הנתונים של המודעה. אין שעה מוגדרת לסיום העבודה. הולכים הביתה אחריי שמסיימים את כל המודעות. זה לרוב קורה בסביבות 8.00-9.00 בבוקר.

פיטרו אותי היום מהמאגר מידע. הסיפור הוא כזה: מסתבר שבעל המקום בא לבקר במאגר מידע לפניי שבועיים. הוא ישב שם כמה שעות ועבד. כמה ימים אחר כך, הוא פנה לבחור שעובד איתי ואחראי עליי ועל שאר הקלדנים ואמר לו:"נונה הזאת, היא כל הזמן מדברת, כל הזמן זזה. אני חושב שהיא מוציאה את כולם מריכוז. האם אנחנו באמת רוצים להעסיק מישהי כמוה?" האחראי עליי סיפר לי על כך ביום חמישי שעבר. מדובר על בחור מקסים שהוא באמת בוס טוב. הוא הסביר לי בעדינות שאני חייבת למתן את עצמי. שהעבודה שלי היא טובה, אבל שאני באמת מוציאה את כולם מריכוז כשאני מדברת בקול ומסתובבת ביניהם. הבטחתי להשתפר.

אתמול, כשהגעתי לעבודה - ראיתי שבעל המקום שוב נמצא שם. השתדלתי להיות כמה שיותר ילדה טובה. ישבתי במקום ולא הסתובבתי. השתדלתי לא לדבר הרבה, ועניתי רק כשפנו אליי. האמת שפנו אליי הרבה. יש שם אווירה טובה של צחוקים ושיתוף. אני אוהבת את כל האנשים שעובדים איתי. הם צעירים ונחמדים.

בבוקר האחראי עליי קרא לי לשיחה. היה לו הכי לא נעים בעולם, אבל הוא סיפר לי שבעל המקום אמר לו לפטר אותי. הוא אמר שבעל המקום טוען שאני לא מתאימה לעבודה שם, כי אני  מדברת יותר מדי. מחיתי ואמרתי שכולם דיברו ושאני השתפרתי. האחראי עליי הסכים איתי שמאד השתפרתי. הוא אמר שהוא גם אמר את זה לבעל המקום, אבל בעל המקום התעקש לפטר אותי. ממש התבאסתי. זה כבר מקום העבודה השני שמפטרים אותי ממנו השבוע.

האחראי עליי נתן לי משוב אישי. הוא אמר שזה מאד בולט שאני אוהבת אנשים. הוא אמר שהאנרגטיות שלי, החום והאהבה שאני מקרינה, זה שאני כל כך אוהבת להיות במגע עם אנשים - אלו תכונות נהדרת שיעזרו לי בהרבה מקומות עבודה, אבל אלו בדיוק התכונות שמכשילות אותי במקום העבודה הספציפי הזה. עניתי לו שאני מסכימה איתו, וסיפרתי לו על התוכנית שלי לעבוד בתור מוכרת בחנות קטנה. הוא מאד התלהב. כמו כולם, הוא מיד אמר שזה ממש תפור עליי.

לפתע צץ לו רעיון. הוא שאל אותי:"את חושבת שתהיי מסוגלת להיות באובר שקט במשך משמרת אחת?" אמרתי שכן. הוא אמר שינסה להתקשר לבעל המקום ולשכנע אותו לתת לי עוד צ'אנס אחד ואז שבמשמרת הבאה, אני אצטרך לשתוק כמו דג. כך משמרת או שניים, ואז בעל המקום יוכל להשתכנע שאני מסוגלת ואני אוכל לחזור לתקשר כמו כולם. הסכמתי להצעתו. הוא אמר שהוא לא יכול להתקשר לבעל המקום בשש בבוקר, אבל שיתקשר אליו עוד כמה שעות ויודיע לי בצהריים. הודיתי לו מאד.

סיפרתי לחבר'ה בעבודה את הסיפור. הופתעתי מתגובתם. אחד אחד הם ניגשו אליי ועטפו אותי בחיבוק ענק. מסתבר שהם כולם שם מאד אוהבים אותי. בהחלט היה נראה שהם כנים. הם אמרו שהם מאד מקווים שאמשיך לעבוד שם ושיתגעגעו אליי אם אעזוב. הוחמאתי מאד.

אמרתי להם שבכל מקרה אני הולכת להצגה עם אחת מהן בחמישי הבא (יש לי שניי כרטיסים חינם כי עשיתי את ההזמנה, כשעוד עבדתי בתיאטרון) ואחריי ההצגה אני במילא אבלה איתה עד חצות, כדיי שלא תיתקע לבד ברחוב, עד שתצטרך לבוא לעבודה במאגר מידע. אמרתי להם שאני בכל מקרה אבוא בחמישי הבא. אם לא יפטרו אותי - כדיי לעבוד. ואם יפטרו אותי - כדיי לומר שלום. הם הסכימו לרעיון. הם גם הציעו שנצא פעם כולנו ביחד. איזה חמודים.

היום בצהריים התקשר אליי האחראי עליי. מסתבר שהוא דיבר עם בעל המקום וממש ביקש ממנו, אבל בעל המקום המשיך לסרב. מסתבר שאני סופית מפוטרת.

זה ממש מבאס אותי. אהבתי לעבוד שם וזה כבר מקום העבודה השני שמפטר אותי בשבוע אחד. שוב ושוב אני מוכיחה שאני לא מתאימה ולא מסתדרת במסגרות. טוב, נו. אולי העבודה שם באמת לא התאימה לי. באמת השתגעתי מלשבת כל הלילה. חוצמזה, אם אעבוד בחנות קטנה - אצטרך לעבוד גם בימיי שישי וזה קשה עד בלתי אפשרי לעבוד ביום שישי, אחריי שעובדים כל הלילה במאגר מידע. יהיה בסדר. אני ארוויח מספיק כסף בחנות. ולגביי האנשים - לפחות יצאתי משם עם תחושה טובה שאוהבים אותי. אני חושבת שאני אפילו אשמור על קשר עם כמה מהם. הם באמת נחמדים.

נפגשתי לפני כמה ימים עם אחותי הגדולה. אנחנו מאד אוהבות אחת את השנייה ומאד קרובות. האמת שהיחסים בננו עוברים עכשיו איזה שינוי, שקצת מקשה עלינו. מתפקידי "האחות הקטנה" ו"האחות הגדולה" אנחנו מנסות לעבור לתפקידי חברות טובות. אני בת 20 והיא בת 25. הפער הוא כבר לא גדול. מן הסתם כשאני הייתי בת 5 והיא הייתה בת עשר וחצי אז היא הייתה אחותי הענקית, אבל ככל שעוברים השנים - החיים שלנו הופכים להיות יותר ויותר דומים. יש לי חברים שקרובים יותר לגיל שלה, מאשר לגיל שלי.

סיפרתי לאחותי את כל הסיפור עם הפיטורים מהתיאטרון.  מי שקרא את הפוסט הזה - בוודאי זוכר שהגעתי למסקנה שיש לי קושי בשיפוט. סיפרתי לה את הקטע הזה, שהשארתי כסף מזומן בתא של מנהלת החשבונות, במקום לתת לה אותו ביד. אחותי אמרה: "אני בטוחה לחלוטין שהייתה לך סיבה לעשות את זה. תחשבי רגע ותגידי לי." פתאום נזכרתי שכשעמדתי שם, עם המעטפה של הכסף ביד, כן רציתי לתת אותו למנהלת חשבונות ביד. הבעיה היא שלא זכרתי מי זו רחל. התפדחתי לשאול כי כל קופאית שמגיעה לתיאטרון, יודעת מי זו רחל מנהלת החשבונות ביום הראשון. עד אז, הסתדרתי כל פעם ששלחו אותי למשרדים, כי הנשים שם ישבו כל אחת בחדרה ויכולתי לזהות לפי השם על הדלת. הפעם, יצא במקרה שהנשים שעובדות במשרדים, ישבו בחדר אחד ודיברו. שמעתי את שמה של רחל בחדר השני, אבל ידעתי שיש איתה עוד כמה נשים, ושזה יהיה מאד ברור שאני לא יודעת מי היא, אם אכנס עם המעטפה ביד. לכן פתרתי את זה בלשים את המעטפה בתא.

אחותי מיד קפצה ואמרה שזה לא מביע על קושי בשיפוט, אלא על אימפולסיביות. היא אמרה שהיא ממש כועסת על ההורים שלנו, שטפטפו לי כל החיים שיש לי קושי בשיפוט. היא אמרה שהיא לא חושבת שזה נכון. היא הסבירה לי את עמדתה בכך שאמרה, שהשיפוט שלי במקרה הזה היה נכון. לא רציתי להביך את עצמי וידעתי שלהכנס לחדר ההוא עם המעטפה יביך אותי. ידעתי מראש שאני צריכה לתת לה את זה ביד. זה לא שלא ידעתי. הקטע הוא שפשוט חיפשתי את הפיתרון המהיר ביותר, כדיי לפתור את המבוכה שאני לא יודעת מי היא ולכן שמתי לה את זה בתא. אחותי אמרה שהקושי לזכור שמות ולקשר אותם לפרצופים זה באמת חלק מהליקוי. אבל הפעולה שעשיתי לא מביעה על קושי בשיפוט, אלא על אימפולסיביות.

הבאתי לאחותי את הדוגמא על כך שפעם כשעשיתי שירות לאומי בגן ילדים, רציתי להחליף לאחת הילדות חיתול ובגדים - אז השכבתי אותה על שולחן החתלה ואז ראיתי שאין מכנסים בנמצא, אז עזבתי אותה לרגע כדיי להביא לה מכנסיים מהארון. אמרתי לאחותי שזה מעיד על שיפוט לקוי. אחותי שוב אמרה שמדובר על אימפולסיביות. שכשיש לי מטרה אני לא רואה בעיניים, אלא רק המטרה.

אחותי הביאה כדוגמא משהו שקרה חמש דקות לפני כן. אני ואחותי נפגשנו בבית קפה והתיישבנו. בזמן שהייתי בעיצומו של סיפור, המלצרית ניגשה אלינו ושאלה מה נרצה. לא ראיתי את המלצרית ולא שמעתי אותה, כי הייתי כל כך שקועה בסיפור. אחותי אמרה שאם היא לא מכירה אותי, היא הייתה עלולה לחשוב שאני חצופה, שאין לי נימוסים, שאני שקועה בעצמי ושאני לא יודעת לתת כבוד לנותני שירות. בגלל שהיא מכירה אותי, היא יודעת ששום חלק מזה לא נכון. הקוראים הקבועים בבלוג שלי, בוודאי זוכרים שיש לי נימוסים מעולים ושיש לי המון כבוד לנותני שירות. זה לא שראיתי אותה ובחרתי להתעלם. פשוט לא ראיתי אותה. הייתה לי מטרה לספר את הסיפור ולכן לא ראיתי מה קורה סביבי.

אני צריכה פשוט לעבוד על זה. לעצור ולחשוב. לפעול לפי השכל ולא לפי הרגש. אני חושבת שזה בהחלט אפשרי, לשפר את הקטע הזה בצורה משמעותית.

מי שקרא את הפוסט הקודם - יודע שהתקשרתי לגוליבר והוא השפיל אותי. זו לא סטירת הלחי הראשונה שאני חוטפת ממנו. דוגרי, חוץ להגיד לי: "עופי לי מהחיים" ואז לנתק לי בפרצוף - הבנאדם הזה עשה כל צעד אפשרי כדיי להראות לי, שהוא לא רוצה להיות איתי בקשר. החלטתי שזו תהיה סטירת הלחי האחרונה שאני אחטוף ממנו. די. נגמר. מספיק.

מחקתי את המספר שלו בבית ואת המספר שלו בפלאפון מספר הטלפונים, בפלאפון שלי. מכיוון שאין לו מסנג'ר ואין לו אייסיקיו, ואני לא יודעת את כתובת האימייל שלו, מכיוון שאין לנו בכלל חברים משותפים, ומכיוון שהוא והמשפחה המצומצמת שלו עברו לגור אצל סבתא שלו ולכן לא אמצא את המספר שלהם אפילו לא בספר טלפונים - אין לי דרך ליצור איתו קשר. יש גבול לכמה שאני מסוגלת להשפיל את עצמי.

עם כל כמה שאני רוצה להאמין, שהתגברתי על גוליבר, זה פשוט לא נכון. אתמול בלילה קיבלתי את ההוכחה המליון, לעד כמה שדעתו עליי חשובה לי. מסתבר ששוקו ידידי, לומד לגמרי במקרה עם ידידה של גוליבר, שנמצאת איתו באותה חבורה. הם התחילו לדבר ושוקו אמר שהוא מכיר אותי. הוא סיפר שברגע שהידידה של גוליבר שמעה את שמי - היא גיחכה קלות. זה לא שהיא התחילה לרדת עליי או משהו, אבל לפי הגיחוך ניתן היה להבין שהיא לא אוהבת אותי.

אפילו זה השפיע עליי. עצם המחשבה שגוליבר מסתובב עם אנשים שלא מעריכים אותי. דוגרי, זה לא חדש. אני יודעת את זה כבר חודשים (הרבה לפני שהוא ואני ניתקנו קשר) אבל הדחקתי את זה. חוצמזה, בלי קשר לזה שאני מפחדת שהם משפיעים עליו, מעצבן אותי שיש כמה בינהם שמזלזלים אותי. הריי יצאתי קודם עם סמיילי וכשהסתובבתי עם החבורה שלו - הכרתי את גוליבר. אני וסמיילי יצאנו בערך חודשיים ואז נפרדנו, חודש וחצי אחר כך התחדש הקשר עם גוליבר והיינו יזיזים שישה חודשים וחצי. כך שיצא במקרה שביליתי עם החבורה הזאת כמעט שנה. מה גם ששמעתי עליהם המון מ-ג (היא הייתה פעם בחבורה הזאת והיום רוב האנשים בחבורה שונאים אותה). בקיצור, החבורה הזאת הייתה קשורה לחיים שלי בהרבה דרכים ומבאס אותי שאנשים שביליתי איתם כמעט שנה - מזלזלים בי. טוב, נו, שיקפצו. זה לא שאיי פעם ראיתי בהם חברים שלי.

נמאס לי מסטוצים. פשוט נמאס. אני רוצה אהבה. האמת, אני חושבת שהסטוצים זה גם חלק מהאימפולסיביות שלי ולא קשורות לשיפוט. הריי לפני ששכבתי עם שבי, הייתי מודעת היטב לעובדה שאני לא אהיה מאושרת ביום שלמחרת, הריי ידעתי מראש שאנג'ל יחריף את הנתק ממני, הריי ידעתי מראש שזה יפגע לי באגו, לשמוע ממנו ששכב עם אחרות כמה ימים אחר כך, הריי מראש חשבתי על זה שזה לא חכם במיוחד לשכב עם מישהו בן 30 פלוס שאני בקושי מכירה, ואפילו לא נמשכת אליו גופנית.

הקטע הוא שהייתה לי מטרה. המטרה שלי הייתה להיות רטובה ומטפטפת ושמישהו ילטף וינשק אותי ויגע בי. הגעגועים לגוליבר כבר הוציאו אותי מדעתי, והתגעגעתי לתחושה שהייתה לי כשהייתי בין זרועותיו. ברגע שהייתה לי מטרה - זהו. כבר לא ראיתי בעיניים. פעלתי כדיי להשיג את מטרתי. בדיוק כמו במקרה של המלצרית בבית קפה ובדיוק כמו במקרה של הילדה בגן ובדיוק כמו במקרה של הכסף ומנהלת החשבונות.

הגיע הזמן להפסיק עם האימפולסיביות הזאת. מגיע לי יותר מזה. אני רוצה לקבל יותר מזה ורוצה לתת יותר מזה. יש לי כל כך הרבה חום ואהבה להעניק וכל כך הרבה מסירות. האינטליגנציה הרגשית שלי מאפשרת לי לעזור לאנשים זרים בלי בעיה, אז תארו לעצמכם כמה אוכל לתת לבנזוג. זה הריי יהיה עשרת מונים יותר.

הבנזוג שלי יצטרך להתמודד עם הליקוי שלי. עם זה שקשה לי עם הרבה דברים, שמובנים מאליהם לרוב האנשים. אבל אם הוא יראה מעבר לזה - הוא יראה שאני באמת מסוגלת לתת המון. בר מזל מי שאני מחליטה להרעיף עליו אהבה. אני יודעת להרעיף אהבה ללא עכבות.

מבאס אותי שגברים רואים בי בדרך כלל רק סטוץ או יזיזה, וגם אם הם חושבים שהם רוצים קשר רומנטי איתי - זה מתמוטט אחריי חודשיים. חבל. פשוט חבל. זה כזה בזבוז. אגב, אתם יודעים שכבר שנה לא הייתי בדייט? בכל השנה האחרונה היו לי רק יזיזים או סטוצים. חבל. מגיע לי יותר מזה. אני מסוגלת להעניק יותר מזה.

לא נראה לי שיהיו לי סטוצים בתקופה הקרובה. אני לא רוצה לצאת בהצהרות ולא רוצה להתחייב, אבל פשוט לא בא לי על סטוצים. נראה מה יהיה בהמשך. הקטע הוא, שלצערי הרב, נראה לי מופרך שמישהו יתאהב בי. אני יודעת שאסור לי לחשוב ככה, ואני יודעת שזה יקרה ברגע שהכי פחות אצפה לזה. י למשל לא התאהב בי אבל כן פיתח אליי רגשות חזקים, והכרתי אותו במקום האחרון שבו חשבתי שאכיר בנזוג: הוסטל של אוטיסטים. זה יכול לקרות בכל מקום: בבנק, בתור לרופא שיניים, באוטובוס או בכל מקום אחר. אני רוצה שזה יקרה כבר. נמאס לי מסטוצים. אני רוצה אהבה.

הידעתם שיש אישה בשם שבע שקל? מסתבר ש"שבע" זה שם פרטי פרסי ושהגברת המדוברת התחתנה עם מישהו, ששם משפחתו הוא במקרה "שקל". כך הפך שמה  ל"שבע שקל". זה באמת מאד נחמד, אבל השם שלה לא תקין בעברית. הריי צריך להגיד "שבעה שקלים". ואי, יש כל כך הרבה בדיחות שאפשר להמציא על השם הזה. בארוחת שישי, כל המשפחה שלי המציאה בדיחות, על האישה שבע שקל. נקרעתי מצחוק.

תהיו טובים.

שלכם,

נונה.