שלומות לקוראיי היקרים והאהובים,

היה לי ערב של סגירת מעגלים. בערב אחד נפרדתי, בפעם האחרונה והסופית, משני מקומות עבודה. זה היה קשה אבל אפשרי. אני באמת משתדלת להיות אופטימית. אני באמת משתדלת לראות את הצדדים החיוביים בפיטורים האלה. כנראה שמקומות העבודה האלה פשוט לא התאימו לי. מגיע לי לעבוד במקום עבודה שיתאים לי. מגיע לי להיות מרוצה מהעבודה שאני עושה. מגיע לי להרגיש שהבוסים שלי מרוצים מהעבודה שאני עושה. אני לא רוצה להתפשר על זה יותר.

הלכתי היום להצגה בתיאטרון, יחד עם מישהי שהכרתי בעבודה במאגר מידע. אני חושבת שאקרא לה בבלוג אנה. הכרטיסים להצגה היו בחינם, כי הזמנתי אותם על "הזמנת עובד", בתקופה שבה עבדתי בתיאטרון. כשלקחתי את הכרטיסים מהקופה, ראיתי את הקופאית שהכי אהבתי לעבוד איתה. היא חייכה אליי בחביבות והגישה לי את הכרטיסים ועל הדרך, גם את תלוש המשכורת האחרון שלי. לרגע הלב שלי נצבט. רציתי לשוחח איתה קצת, אבל זה מן הסתם היה בלתי אפשרי, כי היו הרבה אנשים בתור. חייכתי אליה בחזרה, הודיתי לה ונכנסתי לאולם תיאטרון עם אנה.

ההצגה הייתה מדהימה. ממש מצחיקה וגם מרגשת. השחקנים שיחקו מדהים. כשישבתי שם עבר לי בראש שמכל רע יוצא טוב. אומנם הפיטורים מהתיאטרון ביאסו אותי, אבל לפחות העבודה שם חשפה אותי לעולם הזה של תיאטרון. אף פעם לא נהגתי ללכת להצגות לפניי כן. זה באמת עולם מדהים.

אחר כך, בסוף ההצגה, אני ואנה לקחנו אוטובוס למרכז העיר. התכוונו להסתובב שם עד חצות ואז ללכת למאגר מידע - היא כדיי לעבוד ואני כדיי להיפרד מכולם שם סופית. בדרך למרכז העיר, דיברתי עם אנה, על כך שאני רוצה לשדרג קצת את הבילויים שלי. העניין הוא שיש לי הרבה חברים, אבל אף אחד מהם לא קשור לשני. אין לי אפילו שניי חברים, שבקשר אחד עם השני. כך נוצר מצב שכל היציאות שלי הם אחד על אחד. 

כשאני נפגשת עם בנאדם אחד על אחד - כל מה שאפשר לעשות זה לחפור על החיים שלנו. יש בזה צד מאד חיובי, כי אני אוהבת לדבר על החיים שלי ולשמוע על החיים של הבנאדם שמולי. תמיד התקשיתי בלבלות עם חבורות, כי כשנפגשים בחבורה, אפשר רק לנהל שיחות חולין, שהן דוגרי שיחות על כלום. הבעיה היא שבזמן האחרון זה חסר לי. חסר לי להעביר ערב בנטו לבלות, ולא רק בחפירות. החבורה של גוליבר חסרה לי בקטע הזה. אמרתי לאנה, שלא נראה לי שאצליח להרכיב חבורה ושאני לא רוצה להדחף שוב לחבורה קיימת. הבעיה בלהדחף לחבורה שקיימת כבר שנים - זה שהקשר איתם תמיד יהיה מותנה בקשר עם הבנאדם שהביא אותי לחבורה. בדיוק כמו במקרה של גוליבר והחבורה שלו: ברגע שאני וגוליבר ניתקנו קשר - מן הסתם גם הקשר עם החבורה נותק. אני לא רוצה את זה יותר. לא נראה לי שאני אצליח להרכיב חבורה חדשה בגיל 20. לאנשים בניי 20 יש בדרך כלל כבר חבורה.

מה שאני כן יכולה לעשות, כדיי לשדרג את הבילויים שלי, זה פשוט להתחיל לגוון במקומות שאני יוצאת אליהם. ב-90% מהמקרים שאני יוצאת עם מישהו מהחברים שלי, אנחנו הולכים לבית קפה או לפאב, יושבים שם ומדברים. גיוון נהדר יהיה להתחיל ללכת להצגות או לסרטים. אמרתי לאנה שאני רוצה לעשות מנוי לתיאטרון. לא לתיאטרון שבו עבדתי, אלא לתיאטרון אחר. גם כי אני מעוצבנת עליהם שהם פיטרו אותי, וגם בגלל שבתיאטראות אחרים, יש פשוט יותר מגוון של הצגות. גרין היה מנוי פעם לתיאטרון נהדר. הוא עשה מנוי חופשי, ואז יכל ללכת לכמה הצגות שהוא רק רצה. בתיאטרון הזה יש אפשרות לעשות "מנוי צעיר" ואז תהיה הנחה משמעותית. סיפרתי לאנה שגם נ חברתי שוקלת לעשות מנוי לשם, ואז זה בכלל יהיה נפלא.

בנוסף, אחיה של נ התחיל לעבוד בסנימטק. יש לו ארבע כרטיסים חינם לכל סרט וסרט. אני ו-נ הלכנו לסרט בחינם במוצ"ש האחרון וכנראה נלך גם לסרט בשישי הקרוב. אני חושבת שזה יהיה ממש כיף. 35 שקלים לסרט זה באמת יותר מדי. אני חושבת שאנצל כמה שיותר את הכרטיסים חינם של אחיה, ואם תתעורר עם זה איזשהי בעיה - אולי אעשה מנוי גם לסנימטק. נמאס לי שכל היציאות שלי הן רק לפאבים ובתי קפה. אני לא מתכוונת רק לדבר אלא על זה, אלא באמת לעשות. נראה לי שכבר בימים הקרובים אברר על מחירים ואעשה מנוי.

אני ואנה הסתובבנו קצת במרכז העיר ואז קניתי עוגה לחבר'ה במאגר מידע. קצת לפני חצות, הלכנו למאגר מידע. האמת שהיה ממש מרגש. הרגשתי עד כמה כולם אוהבים אותי שם. הם אמרו שוב ושוב שהם יתגעגעו אליי, ושאני מאד אחסר להם. אחד מהם אמר לי:"אוף! עכשיו מי יצחיק אותי כל הלילה?" עניתי לו:"אתה מעליב את כל החבר'ה שכאן. אני בטוחה שגם הם יכולים להצחיק אותך". והוא ענה:"כן, אבל בוא נגדיר את זה ככה - גם אם נרכז ביחד את כל האנרגיות של כל האנשים כאן - זה עדיין לא יגיע לחצי מהאנרגיות שיש לך." מאד שמחתי לשמוע את זה. האמת שיש בזה משהו נכון. אמרתי להם שכל מי שרוצה - יכול לשמור איתי על קשר. מספרי טלפון הוחלפו והחבר'ה חיבקו אותי שוב ושוב.

האמת שזה דיי מבאס. כשרק פיטרו אותי, ניסיתי לנחם את עצמי שבכל מקרה לא יהיה לי זמן לעבוד במאגר מידע. אבל עכשיו כשהתחלתי לעבוד בחנות הסקס, גיליתי שזה לא נכון. השעות דווקא היו יכולות להסתדר אחלה. אני עדיין משתדלת לקחת את הצד החיובי שבעניין. לפחות, בפעם הראשונה בחיי, עזבתי מסגרת שבה אני יודעת שאהבו אותי. אני לרוב לא מסתדרת במסגרות, והנה, אומנם לא הצלחתי להחזיק בעבודה עצמה, אבל כן הצלחתי לחבב את עצמי על כל עובדי מאגר המידע. זה חיזוק גדול לאגו. באמת. באמת שזה החמיא לי.

אני סופי עובדת בחנות סקס. כמובן שאצטרך להוכיח את עצמי, אבל בעיקרון כבר התקבלתי. היו לי השבוע שניי חפיפות והלך סבבה. האמת שעל הקומה השניה עדיין לא עברתי חפיפה. אני צריכה להכיר קודם את הקומה הראשונה שבה מוכרים שמנים לאמבטיה, שמנים למסאז', נרות ריחנים ושטויות למדף כמו מלאכים וצפרדעים.

כפי שכבר כתבתי כמה פעמים, אני באמת חושבת שהעבודה שם תתאים לי, למרות שאין לי נסיון במכירות. יש לי בעיה בכף רגל ולכן אני לא יכולה לעמוד שמונה שעות ברציפות. מצד שני, אני משתגעת מלשבת שמונה שעות ברציפות. עבודה בחנות קטנה כוללת גם הסתובבות בחנות כדיי למכור את המוצרים וגם ישיבה בקופה כדיי לחייב את הלקוחות. זה יהיה נהדר עבורי. אני חושבת שאהיה טובה במכירות כי יש לי פה גדול, יש לי נחישות, יש לי אהבה לעבודה עם אנשים ויש לי כושר שכנוע. כל מי שאמרתי לו שאני שוקלת לעבוד במכירות - מי קפץ בהתלהבות ואמר לי שזה תפור עליי.

מה גם שמדובר על חנות שמוכרת, בין השאר, אביזרי סקס. אף פעם לא הייתה לי בעיה לדבר על סקס. בדיוק להפך. אני מסוגלת בקלות לדבר עם בנאדם, שזה עתה הכרתי, על השדיים שלי, על איך אני אוהבת שיורדים לי, על משחקי השליטה שעושים לי את זה כשמזיינים אותי וכו' וכו'. לא כל החברה שלנו היא ליברלית כל כך ולכן הרבה פעמים אנשים חשבו שאני מוזרה. חנות סקס זה מקום שבו, מן הסתם, לגיטימי לדבר על סקס.

אגב, גיליתי שיש לי 30% הנחה על המוצרים. גם ככה יש לי חצי מהקומה השניה. נראה לי שאני פשוט אקנה את החצי השני. יהיה כיף. אני הולכת לעשות חיים.

הקוראים הקבועים בבלוג שלי, בוודאי זוכרים שלאחרונה נפגשתי עם שניי בלוגרים, שלהם בחרתי לקרוא בבלוג שבי וגרין. השבוע יצא לי להפגש עם עוד מישהו, שהכרתי דרך בלוגי. הוא בלוגר לשעבר, שסגר את הבלוג שלו לפניי כמה חודשים. מסתבר שהבחור ממש מעריץ של הבלוג שלי. הוא קרא כל פוסט ופוסט בבלוג הזה לפחות פעמיים. האמת שהוא קרא גם בבלוג הקודם שלי. הוא חושב שיש לי כישרון כתיבה מדהים. הוחמאתי עד עמקי נשמתי כשהוא אמר את זה.

התחלנו לדבר רק השבוע וכבר הגענו למצב שאנחנו מדברים כל היום. אנחנו שולחים אחד לשניה SMSים בלי סוף ומדברים בטלפון בערך שלוש פעמים ביום. אתמול בלילה ניהלנו שיחה של ארבע שעות רצופות מבלי להניד עפעף. זה ממש נחמד הקטע הזה. הוא באמת ילד חמוד.

אין לי צל של ספק, שלא הולך לקרות בננו משהו רומנטי. אני רואה בו את אחי הקטן. הוא מחזור אחד מתחתיי, אבל צעיר ממני בשנתיים, כי אני עליתי לכיתה א בת 7. הוא כרגע במכינה ושנה הבאה יתגייס לצבא. העניין הוא שאני לא יכולה לעלות על דעתי, לצאת עם מישהו שעומד להיות חייל. תבינו שאני כבר בשלב שמעבר. אני כבר סיימתי עם השירות לאומי. אני בשלב של עבודה ולחשוב על לימודים. מה אני צריכה חייל מחוצ'קן שיסגור שבתות בבסיס וידבר איתי בראשי תיבות? פתאום שמתי לב שכל הבחורים שאני בקשר איתם הם בשנות העשרים לחייהם. גם כל מי שיצאתי איתו בשנתיים האחרונות - היה בשנות העשרים לחייו. זה מאד מתאים לי. ידוע שבנות מתבגרים יותר מהר מבנים. ממש מוזר לי לחשוב בכלל על לצאת עם מישהו בן 18-19. כמובן שאם יבוא מישהו שאני ארגיש שהוא הנפש התאומה שלי, אני לא אוותר עליו רק בגלל הגיל, אבל איכשהו לא נראה לי שזה יקרה.

בכל מקרה, נפגשתי איתו בקטע אפלטוני בלבד. היה נחמד. כשישבתי מולו ודיברנו, פתאום עלה בדעתי לשדך לו את נ חברתי. הם בניי אותו מחזור, שניהם בעלי לב זהב, שניהם נמוכים, שניהם ילדים טובים כאלה, את שניהם אני מחבבת ויש בהם הרבה נקודות שבהם אני חושבת שהם יתאימו. העלתי את הרעיון בפניו. הוא אמר שישמח להכיר אותה אבל לא בקטע של שידוך. כשדיברתי איתה על העניין, היא אמרה בדיוק את אותו דבר. הצעתי שפשוט ניפגש שלושתנו. הם הסכימו.

סיפרתי את כל הסיפור לגרין. גרין אמר לי, שזה יכול להיות מאד מביך אם ניפגש בשלישיה. שהוא במקומי היה מביא עוד מישהו. אמרתי לו שזה בלתי אפשרי, כי לי ול-נ אין חברות משותפות. זה סתם יהיה מביך אם אני אביא עוד מישהו, שאף אחד לא מכיר מלבדי. זה בדיוק הבעיה כשאין לך חברים משותפים עם אף אחד מהחברים שלך. טוב, נו. יהיה בסדר.

בכלל, אני משתדלת כמה שפחות לחפור לעצמי במוח, בנוגע לחברים שלי. פעם היה לי קטע של לחשוב בלי סוף על כמה חברים יש לי, וכמה כל אחד מהם קרוב אליי, ועד כמה אני משמעותית לכל אחד מהם, וכמה זמן כל אחד מהם בחיים שלי וכמה זמן הוא עוד יישאר. אני מאד משתדלת להפסיק עם זה. אני מבלה פשוט עם מי שנחמד לי. לראשונה בחיי, אני מקפידה להסתובב רק עם אנשים שמתייחסים אליי יפה ושאני מרגישה שהם מעריכים אותי.

יחד עם זאת, אני  משתדלת להערך לזה שיום אחד הם עלולים להעלם. בעבר היו לי בחיים אנשים, שראיתי בהם את האנשים הכי קרובים אליי בכל העולם כולו, ובסופו של דבר כולם נעלמו. ליומולדת 19 שלי הזמנתי 14 אנשים, שכל אחד מהם ראיתי בתור חבר שלי, והיום רובם לא בחיים שלי. בדיוק בגלל זה החלטתי להפסיק לחשוב, שאנשים יישארו בחיי לעד. אני משתדלת להנות כמה שיותר. מי שלא רוצה בחברתי - אני לא מתכוונת לרדוף אחריו. נראה שכרגע לא חסרים אנשים שרוצים לבלות בקרבתי. אולי סופסוף מצאתי את החברה המתאימה לי. כרגע אני פשוט משתדלת לבלות ולהנות.

חזרתי למורה הנהיגה הראשון שלי. הוא מורה מעולה ובנוסף, אדם חם ומשעשע. האמת שזה שהייתי אצל מורים אחרים, גרם לי להעריך אותו עוד יותר. בכל מקרה, הוא אמר שלא היה רלוונטי להגיש אותי לטסט. בהתחלה התבאסתי. תבינו שמורה הנהיגה באופקים הגיש אותי לטסט כבר במרץ, כלומר לפני שמונה חודשים!!! כבר שמונה חודשים שרק עשיתי כל פעם שיעור נהיגה אחד וטסט ואז עוד שיעור נהיגה אחד וטסט וכן הלאה וכן הלאה.

הקוראים הקבועים והוותיקים בבלוג שלי, בוודאי זוכרים שבסוף פברואר העיפו אותי מהגן ילדים בקיבוץ, שבו עשיתי שירות לאומי. אמרו לי שאני יכולה להמשיך לגור בקיבוץ, בתנאי שאעשה שירות לאומי בחדר אוכל. רשיון הנהיגה היה אחת הסיבות העיקריות לכך, שהחלטתי ללכת על החדר אוכל. ידעתי שיש לי טסט במרץ, ואמרתי לעצמי שמה אכפת לי להיות חודש-חודשיים בחדר אוכל.

נשארתי בקיבוץ עד ה-1.5. כשעזבתי, היו מאחוריי כבר שניי טסטים. זה באמת היה נראה הצעד הנכון בזמנו, להמשיך לעשות את הטסטים באופקים. הייתי בטוחה שאני אצטרך לחזור לאופקים רק פעם אחת, או מקסימום פעמיים, כדיי לעשות שיעור וטסט. זה לא הלך כך. חזרתי לאופקים חמש פעמים מאז עזבתי את הקיבוץ. בכל פעם רק בשביל שיעור נהיגה וטסט בו נכשלתי. מאחוריי כשלונות בשבעה טסטים.

אחריי שבעה טסטים, נפתחו לי העיניים והחלטתי לקחת כמה שיעורים בעירי. הופתעתי מעד כמה מצבי גרוע. אני פשוט עדיין לא מוכנה לטסט. סתם ביזבזתי את שמונת החודשים האחרונים. יכולתי לחזור למורה נהיגה בעירי, לפני שמונה חודשים.

אבל אני באמת משתדלת שלא לקחת את זה קשה. אני משתדלת לא לקחת שום דבר קשה. יהיה בסדר. בסוף יהיה לי רשיון. בסוף זה יקרה. אל תיפול רוחי. אני משתדלת לא להסתכל לאחור.

היום, כשנכנסתי למאגר מידע עם עוגה וחיוך, אמר לי האחראי על העובדים שם:"את מזה חמודה. אני מזה גאה באיך שלקחת את הפיטורים האלה."

עניתי לו: "שמע, אני משתדלת לראות בזה את הצדדים החיוביים. לא שאני מזלזלת בעבודה במאגר מידע, אבל עדיין, עברתי דברים יותר קשים. אני משתדלת לנקוט בגישה של  'הכול יהיה בסדר'. אני חושבת שזה הכי בריא."

התכוונתי לכל מילה. לא רק בהקשר למאגר מידע, אלא בנוגע לכל תחומיי החיים. שימו לב לפוסט הזה. שימו לב איך אני מנסה לראות את נקודת האור בכל דבר. אני מאד משתדלת לשמור על חשיבה חיובית. אני מאד משתדלת ללמוד מהעבר, אבל לא להתקע בו, אלא לנסות להתקדם קדימה. אני מאד משתדלת להיות אופטימית, גם בהקשר לעבודה, גם בהקשר לחברים, גם בהקשר לרשיון נהיגה וגם בהקשר לכל תחומיי החיים.

המצב הוא דווקא לא רע בכלל: מצאתי מקום עבודה חדש, בקרוב יהיה לי רשיון נהיגה, אני מסתובבת רק עם אנשים שאני מרגישה בנוח במחיצתם והכי חשוב, אני מאד משתדלת להעריך את עצמי. הגיע הזמן שאעריך ואייחס חשיבות לתכונות המדהימות שבי, במקום כל הזמן להתעסק בליקוי שלי, ובעד כמה שהוא מגביל אותי ומקשה עליי. אני חושבת שהנחישות שלי, הפתיחות שבי, החום והאהבה שאני מפיצה והחוזק שבי - אלה תכונות שראויות להערכה.

קצת אופטימיות לא תזיק, קוראיי היקרים. אני מאד משתדלת להיות אופטימית. המצב כבר סבבה והוא רק ילך וישתפר. הכול יהיה בסדר. אני גאה בעצמי על כל מה שהצלחתי להשיג, וממשיכה להתחזק ולהשתפר. אני גאה לומר שרוב היום יש חיוך רחב על פניי.

תזכרו תמיד לשטוף את הפירות והירקות שלכם. זה חשוב.

שלכם,

נונה.