היי לכל קוראיי ללא יוצאים מהכלל,

לפני כמה ימים נפגשתי עם נ חברתי. ישבנו בבית שלי ודיברנו על כל נושא בעולם. בין השאר, יצא לנו לדבר על סוג הגבר האידיאלי בשבילי. סיפרתי ל-נ שאחד האקסים שלי נפרד ממני בטענה שלא הצליח לפתח אליי רגשות. הוא אמר שאני יפה, נחמדה וחכמה אבל אם היינו מפתחים רגשות לכל אדם יפה, נחמד וחכם שהיינו פוגשים - זה היה עולם מוזר. בזמנו לא הבנתי על מה הוא מדבר. לא הבנתי, או לפחות לא יכולתי להסביר, מה אני מחפשת בבן זוג.

מאז התבגרתי, צברתי ניסיון, והיום אני יודעת להגיד מה אני מחפשת בבן זוג, מעבר לדברים מובנים מאליהם, שכל בחורה תרצה. יש כמה תכונות שהייתי מאד רוצה שיהיו בבני הזוג העתידיים שלי ושלא כל בחורה תרצה.

דבר ראשון, אני צריכה שבן הזוג שלי יהיה ליברלי. אני לא חושבת שמישהו שמרן יהיה מסוגל להכיל את העבר שלי, שכולל הרבה סטוצים. מעבר לזה, אני לא חושבת שאהיה מסוגלת להיות בקשר עם מישהו, שיגביל אותי ויגיד לי מה לעשות, בזמן שאני לא נמצאת לידו. אני בחיים לא אסתדר עם זה שבן הזוג שלי יגיד לי, למשל, לא להפגש עם ידידים שלי לבד. אני, מעצם זה שיהיה לי בן זוג, לא אעשה דברים שארגיש לא מכבדים אותו או לא מכבדים את הקשר בננו. אני חושבת שמגיע לי בן זוג כזה, מהסיבה הפשוטה, שאף פעם לא אמרתי לבני הזוג שלי, מה לעשות כשהם לא נמצאים לידי. פעם חשבתי שאין לי בכלל גבולות בקטע הזה, והיום אני מבינה שיש לי. למשל, אני לא אסכים שבן הזוג שלי יישן באותה מיטה עם האקסית שלו. העניין הוא שזה אף פעם לא קרה. בני הזוג לשעבר שלי אף פעם לא ביקשו לעשות משהו, שנראה לי לא לגיטימי.

דבר שני, אני צריכה שבן הזוג שלי יהיה כנה וישיר. אני לא מסתדרת עם משחקים. זה לא שאני יודעת לשחק אותם, ובוחרת שלא לשחק. אני פשוט לא יודעת לשחק משחקים. אף פעם לא טרחתי ללמוד, מהסיבה הפשוטה שזה לא נראה לי נחוץ. הריי בשביל מה יש מילים? בשביל להעביר מסר. אם משהו מפריע לי - אני אגיד אותו בצורה ברורה וישירה. אם למשל אני ארגיש שאני ובן הזוג שלי לא נפגשים מספיק - אני אגיד לו את ישירות. אני יודעת שיש בנות שבמקרה כזה יבחרו להפגין ריחוק, כדיי שהוא ייבהל ויתחיל לרדוף אחריהן, אבל זו לא דרך הפעולה שלי. אני פשוט אדבר איתו. אם אחריי כמה פעמים שאני אדבר איתו על הנושא, הוא ימשיך להראות לי, אז אני אשקול להראות לו ריחוק בעצמי. יודעים מה? אפילו זה לא. אני פשוט אנתק איתו קשר וזהו.

שניי הדברים האלה מזכירים לי קטע שהיה לי עם אחד האקסים שלי. בוא נקרא לו לצורך העניין בוריס. בתקופה שהיינו זוג, בוריס שאל אותי פעם אם אני רוצה שנצא עם חבר שלו. אמרתי סבבה. יותר מאוחר בוריס התקשר ודחה את הפגישה בחצי שעה, בטענה שהחבר שלו מתעכב בעבודה. אחריי חצי שעה, הוא התקשר ודחה את הפגישה בחצי שעה נוספת. כך כמה פעמים, עד שהגיעה שעת הפגישה. בוריס איחר באיזה 40 דקות. כשהתקשרתי אליו - הפלאפון שלו היה סגור. לבסוף הוא הגיע והודה ששיקר לי. הוא אמר שמראש לא תיכנן שניפגש עם חבר שלו. מה שקרה זה שהוא הלך להפגש עם האקסית הקודמת שלו, כדיי לספר לה עליי, ושיקר לי כי חשש שזה יפריע לי.

אמרתי לבוריס שהוא הרס את כל האמון שהיה לי בו. אמרתי לו שאם הוא היה מספר לי שהוא עומד להפגש איתה - לא הייתי מעלה בדעתי לעצור בעדו. מן הסתם לא הייתי מאושרת שהוא נפגש, אבל לפחות הייתי גאה שהחבר שלי כנה איתי, ויכולתי להיות שקטה. ברגע שהוא שיקר לגביי דבר אחד - אני לא יודעת לגביי מה עוד שיקר. אם הוא מסוגל לשקר לגביי משהו - הוא יכול לשקר לגביי כל דבר. מאיפה לי לדעת שהוא לא שכב איתה למשל? אני בטוחה שאתם מבינים למה אני מתכוונת.

דבר שלישי, אני צריכה בן זוג שיודע לבטא את עצמו. אני מסוגלת לקרוא לשם של רגש בשש שורות. אבא שלי משתגע מהקטע הזה. אם תשאלו את אבא שלי איך הוא מרגיש אז הוא יענה שהוא:"שמח", "עצוב", "כועס" וכו. הוא לא יודע להסביר רגשות מעורבים. אני יודעת שלדעת לחפור על רגשות, זה דבר שאופייני יותר לנשים ושרוב הגברים, מתקשים בכך. אני גם לא רוצה חבר סיסי שידבר כל היום על הרגשות שלו. אני רוצה מישהו שיידע לדבר על רגשות במקרה הצורך. אגב, אני צריכה שלבן זוג שלי תהיה יכולת ביטוי, גם בלי קשר לרגשות, אלא שנוכל לדבר על כל נושא בעולם. קשה לי בחברת אנשים, שמתקשים להעביר את הנקודה שלהם, כי הם מתקשים לנסח את עצמם.

דבר רביעי, אני צריכה שבן הזוג שלי יהיה בשנות העשרים לחייו. זה מהסיבה הפשוטה שאני רוצה מישהו שנמצא באותו שלב בחיים כמוני, כלומר מישהו שעובד וחושב על לימודים. זה יהיה גם סבבה אם הוא כבר התחיל ללמוד ויהיה גם סבבה אם הוא עובד והחליט לדחות את הלימודים בכמה שנים. כמו שכבר כתבתי בפוסט הקודם, אני לא יכולה להעלות על דעתי לצאת עם מישהו מהמחזור שלי, כלומר עם מישהו שסיים תיכון רק לפני שנה וכמה חודשים. אנשים כאלה הם בדרך כלל עמוק בצבא. מה אני צריכה ילד מחוצ'קן שידבר איתי בראשי תיבות ויסגור שבתות בבסיס? אני רוצה מישהו עצמאי.

זה מזכיר לי בעיה ביחסים שהייתה לי ול-י אקסי. הכרתי את י חודש וחצי אחריי שסיימתי תיכון, כשהתחלתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים. לא ידעתי לאן אני רוצה לקדם את החיים שלי. הייתי תלויה בהורים שלי מבחינה כלכלית, ומעוד בחינות רבות (שעליהם אפרט בהמשך הפוסט הזה). הייתי ילדה מבולבלת בתחילת דרכה. י, לעומת זאת, חי חיים בוגרים ועצמאיים לחלוטין. הוא עבד בהוסטל כדיי לממן את עצמו, הוא למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה, כדיי לעשות תואר שני בפסיכו-דרמה. היו לו מטרות מוגדרות והוא היה עצמאי בכל תחומי החיים. זה יצר לנו חוסר איזון בקשר.

דבר חמישי, אני צריכה שבן הזוג שלי יהיה אדם חם ואוהב: מישהו שאוהב מגע ואוהב לחבק, מישהו שמסוגל לקפוץ כשהוא מתרגש, מישהו שמסוגל לצרוח מרוב התרגשות, מישהו שמחייך גם לאנשים זרים, מישהו ש...איך אפשר להסביר אדם חם ואוהב? אני פשוט צריכה אדם חם ואוהב, כי אני טיפוס מאד חם ואוהב.

דבר שישי, אני צריכה שבן הזוג שלי יקרע אותי מצחוק. אני יודעת שלכל בחורה חשוב שהחבר שלה, יצחיק אותה. אבל אצלי זה מאד קיצוני. אני לעולם לא אסתפק במישהו שיגרום לי רק לחייך או לגחך. אני רוצה מישהו שיגרום לי לשאוג מצחוק וכאב בטן מרוב צחוק. למעשה, אני אפילו לא יכולה לתאר לעצמי סטוץ עם מישהו שלא מסוגל לקרוע אותי מצחוק. זה עד כדיי כך קיצוני אצלי.

ממש לא אכפת לי מהאם בן הזוג שלי יהיה עשיר או לא. כסף אף פעם לא היווה שיקול להאם לצאת עם מישהו, ואני מאד מקווה שגם אף פעם לא יהווה. בכלל, אף פעם לא הבנתי את הקטע הזה שהגבר אמור להזמין אותי לארוחה, בזמן שיש לי כסף משלי. בהתאם לכך שאני בחורה ליברלית שאוהבת להיות עצמאית - אני לא מוכנה שבשום פנים ואופן ישלמו עליי, אם יש לי כסף. אם אני יוצאת עם מישהו תקופה ממושכת, ואז נתקעת פתאום ערב אחד בלי כסף, אז אין לי בעיה שהוא ישלם עליי. בדיוק באותה מידה שאם הוא יתקע ערב אחד בלי כסף - אני אשלם עליו בלי בעיה.

יצא לי לחשוב לאחרונה על מה אנשים שיצאו מחיי נתנו לי, ואם היה שווה להכניס אותם לחיים שלי. הגעתי למסקנה שזה ש-ג הייתה פעם החברה הכי טובה שלי - לא היה בזבוז. היא אומנם פגעה בי בצורה נוראית ששכבה עם גוליבר (למרות כל הנסיבות המקלות), היא אומנם פגעה בי בעוד כמה דברים חשובים, כמו למשל שתמיד השפילה אותי כשהיינו במפגשים חברתיים עם עוד אנשים, אבל היא גם לימדה אותי המון. אני לא רוצה לחזור להיות חברה שלה ואני חושבת שהקשר בננו כבר הרוס סופית, אבל אני גם חושבת שמה ש-ג לימדה אותי תמיד יישאר חלק ממני ואני מודה לה על כך.

ג לימדה אותי הרבה דברים והדבר שהיה הכי משמעותי, מבחינתי, זה שהיא פקחה את עיניי לכך שכדאי לי להיות עצמאית. בעבר הייתי תלויה בהורים שלי בהכול. כשהחלטתי על שירות לאומי אז התעצלתי להרים טלפונים כדיי לברר על מקומות שירות ואימא שלי עשתה את זה עבורי. כשסיימתי עם השירות הלאומי והחלטתי למצוא עבודה - התעצלתי לחפש ברצינות ואימא שלי שוב הרימה עשרות טלפונים. תמיד סמכתי עליה שתעשה בשבילי את הסידורים שלי,למשל לקבוע לי תור לקופת חולים. הייתי גם תלויה בהורים שלי כלכלית. הם אלו שמימנו לי את חשבון הפלאפון והם אלה שמימנו לי את שיעורי הנהיגה וכמה מהטסטים שלי. זה נתן להם קלפים ולכן היו לי איתם מריבות בלתי פוסקות.

ג הציעה לי להתחיל להיות עצמאית ככל האפשר. היא גם הציעה לי להלחם כדיי לעבור לקומה שלי. זה שיפר את חיי מאד. ממש הפך את החיים שלי מהקצה אל הקצה. ברגע שהתחלתי להיות עצמאית - לא נותר לי על מה לריב עם ההורים שלי. למשל: אם פעם הייתי מתקשרת לבקש מהם שיבואו לקחת אותי מאיזשהו מקום, ואז מתאכזבת כשהם היו מסרבים ולועגים לי, היום אני לא מעלה על דעתי לבקש. אני מעדיפה שיהיה לי קר 10 דקות ולחכות לאוטובוס.

או למשל: הם אלה שמימנו לי את הטסטים הראשונים שלי ואחריי שנכשלתי - הייתה להם זכות להגיד שהתאכזבו ממני. היום, כשאני מממנת לעצמי את הטסטים, לאף אחד אין זכות לומר שהתאכזב ממני. או עוד דוגמא שקשורה לנהיגה: כשעברתי לעיר אחרת כדיי לעשות שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים, אימא שלי רצתה שאחליף מורה נהיגה. אני מאד לא רציתי. רציתי להשאר עם מורה הנהיגה בעירי. ידעתי שיהיה לי "אפטר" כל שבוע באמצע השבוע, ורציתי לנצל אותו כדיי ללמוד נהיגה בעירי. אימא שלי התעקשה שאחליף מורה נהיגה. התווכחתי איתה בלי סוף, אבל ההחלטה הסופית הייתה שלה, כי היא זאת ששילמה על השיעורים. נאלצתי לעבור למורה בעיר אחרת. לעומת זאת, היום כשיש את כל ההתלבטות האם לעשות את הטסט בעיר שלי או באופקים, ההחלטה הסופית היא רק שלי. אימא שלי יכולה לייעץ ולנסות לעזור ואני אקשיב ואקח לתשומת ליבי, אבל בסופו של דבר ההחלטה הסופית היא שלי, כי אני זו שמממנת את הטסט.

זה שעברתי לקומה משלי גרם לכך שיהיה לי שקט תרתי משמע. גם אני לא נאלצת לסבול את הרעש הנוראי שההורים שלי מקימים, וגם יש לי הרבה יותר שקט עצמי. ברגע שהפכתי לעצמאית, אין לנו יותר על מה לריב. הדבר היחיד שעדיין גורם לתקלים רבים, זה העובדה שאני מתקשה לנקות ולסדר אחריי עצמי ואז הם נאלצים לעשות זאת. אני יודעת שאני צריכה לעבוד על זה.

החלטתי להתקשר ל-ג ולהגיד לה את כל זה. להודות לה על זה ששינתה לי בצורה משמעותית כל כך את החיים. בתחילה מאד חששתי. פחדתי מהתגובה שלה. פחדתי שתחשוב שאני פתטית. אחריי מחשבה נוספת, הגעתי למסקנה שאין לה סיבה לחשוב שאני פתטית, כי אני הריי לא רוצה לחזור להיות חברה שלה. רק רציתי לדבר איתה בצורה בוגרת. פחדתי שהיא לא תסכים לדבר איתי כי לא מזמן גילתה (אין לי מושג איך) שלפני שנה ומשהו התחרמנתי עם האקס שלה. לא סיפרתי לה על זה אף פעם, כי פחדתי שזה סתם יפגע בה, וגם כי לא רציתי לקלקל את היחסים בינהם (הם הפכו לידידים אחרי הפרידה).

לבסוף אזרתי אומץ והתקשרתי. ג באמת נשמעה בהתחלה קצת עוינת. הסברתי לה שלא התקשרתי כדיי לריב וגם לא התקשרתי כדיי שנחזור להיות חברות. אמרתי שיש לי משהו חשוב להגיד לה. היא אמרה שהיא מקשיבה. אמרתי את מה שיש לי להגיד, בנוגע לכך שעזרה לי להגיע למסקנה להיות עצמאית. ג אמרה שהיא גאה בי. אמרתי לה שאני חושבת שאני לא רוצה שנחזור להיות חברות. שאני חושבת שהקשר בננו כבר הרוס סופית.

אמרתי לה שאני יודעת שהיו נסיבות מקלות לכך ששכבה עם גוליבר. שאני וגוליבר היינו פעם יזיזים וניתקנו קשר, שאני והיא היינו חברות טובות והתרחקנו ושהיא וגוליבר ידידים כבר שנים ותמיד היה בנהם מתח מיני. מבחינת החוק היבש הם לא עשו שום דבר פסול, אבל אני חושבת שהיא יכלה להתחשב בי קצת יותר. סיפרתי לה עד כמה זה פגע בי. ג הזכירה את המקרה עם האקס שלה ואמרה שאני עשיתי לה משהו דומה, רק שאני שיקרתי. אמרתי לה שלקטע הזה עם האקס שלה לא היו יתרונות, אלא רק חסרונות. שאני מבינה ושאני מתנצלת. ג קיבלה את ההתנצלות. בכל זאת נהייתה אווירה קצת מעיקה אז החלפנו נושא. עידכנו אחת את השניה בחדש בחיינו. מסתבר של-ג יש חבר כבר חודש. השיחה הסתיימה בזה שאיחלנו אחת לשניה הצלחה בעתיד.

יופי. אני ממש שמחה. אני שמחה שאמרתי לה מה שרציתי ואני שמחה שעכשיו היה לנו סיום יפה ליחסים. לא הייתי רוצה שהזיכרון האחרון שלי מ-ג יהיה זה שקיללתי אותה באייסיקיו, ביום שבו סיפרה לי ששכבה עם גוליבר.

יצא לי לחשוב על מה אנג'ל נתן לי. במכתב שאנג'ל כתב לי לא מזמן, הוא כתב, בין השאר, שהוא מרגיש שנכשל כידיד. הוא כתב שהוא מרגיש שלא תרם לי כלום, ושהחיים שלי היו נראים אותו דבר, בין אם הכרתי ובין אם לא. זה לא נכון. אנג'ל כן לימד אותי המון וכן תרם לי המון. לאנג'ל יש תכונה מדהימה שהיא באמת להשקיע בחברים שלו. כשעשיתי שירות לאומי בהוסטל של אוטיסטים, הוא הקשיב בלי בעיה ולא נגעל מכך שדיברתי על כך שניגבתי להם את התחת, כי ידע שזה חשוב לי. כשעשיתי מסיבת יומולדת, בצד השני של העיר ביום שישי בערב, היה ברור לי שאם אנג'ל לא ימצא דרך אחרת להגיע, הוא ייקח מונית ולא משנה כמה זה יעלה. תמיד גם היה ברור לי שאם יקרה לי משהו באמת חמור, נגיד שיאשפזו אותי, אנג'ל ידפוק נפקדות מהצבא ויברח מהצבא, כדיי להתייצב לצידי. נדירים אנשים כמוהו. היה לי חשוב שהוא יידע את זה.

היה לי חשוב שהוא יידע שגם אם לא נחזור להיות ידידים לעולם - הוא תמיד יהיה חלק ממני ושהוא לימד אותי המון. שלחתי לו SMSים וכתבתי לו את זה. בתגובה, אנג'ל שלח לי SMS בחזרה:"גם את תישארי חלק ממני, אם השפעתי עלייך וזה שינה אותך אז אני שמח..."

גם על הקשר עם גוליבר אני לא מתחרטת לרגע. גוליבר לימד אותי המון: הוא לימד אותי איך זה לשכב עם מישהו שאני באמת נמשכת אליו ושבאמת יש לי רגשות אליו, הוא לימד אותי איך זה להיות בבית חם ואוהב, והוא לימד אותי מה אני רוצה ולא רוצה בבנזוג. אני לא רוצה לחזור להיות בקשר איתו, אבל לא מתחרטת על הקשר עצמו.

אגב, אני חושבת שאחת הסיבות לכך שלא נקשרתי בכלל לכתפי, שהוא לא חסר לי בכלל ושאני לא מקדישה לו דקה מחשבה - היא בגלל שאני מרגישה שכתפי לא לימד אותי כלום. כלומר, בטוח שהוא לימד אותי משהו, כי אני מאמינה שכל אדם שאנחנו פוגשים, מלמד אותנו משהו, אבל במקרה שלו, זה היה ממש קצת. 

כבר שלושה שבועות שלא הזדיינתי, או אפילו התנשקתי, עם אף אחד. אני חושבת שכדאי שאנוח קצת מסטוצים בזמן הקרוב. אני חושבת שמצבי הרבה יותר טוב ממה שהיה פעם, אבל עדיין יש לי המון מה לשפר.

פעם הזדיינתי/התמזמזתי עם אנשים כי הרגשתי שזה כל מה שאני יכולה לתת, שאני לא מוצלחת לשום דבר אחר, שזה הדבר היחיד שאני יודעת לעשות טוב, שזה הדבר היחיד שיגרום להם לרצות להיות במחיצתי. זה היה הזמן היחיד שבו הרגשתי שאני לא גורמת לאנשים כאב ראש, וזה הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת.

היום זה כבר לא ככה. אני יודעת שיש לי מה להציע מעבר לסקס. אני יודעת שמגיע לי כבוד מהצד השני. הביטחון העצמי שלי עלה ואני יודעת שאנשים רוצים לבלות במחיצתי, גם בלי קשר לסקס.

מצד אחד, עשיתי את הסטוצים שעשיתי בחודשים האחרונים, פשוט כי הרגשתי שזה בגדר משהו נחמד לעשות. שבדיוק באותה מידה אני והפרטנר יכולנו לשחק שש בש, או לאכול ארוחת בוקר או שהוא היה עושה לי מסאז'. הסקס איתם לא גרם לי להקשר אליהם יותר, או לחשוב עליהם יותר ממה שחשבתי לפני ששכבנו.

מצד שני, אני לא יכולה להתעלם מזה שהרגשתי שבדקות האלה שאני בין הידיים של גבר, אני הכי מיוחדת בשבילו ואני משמעותית והכי חשובה. שיכול להיות שחמש דקות אחר כך הוא ישכח ממני וילך לשכב עם מישהי אחרת, ויכול להיות שחמש דקות אחר כך אני כבר לא אתעסק בו ואלך לשכב עם מישהו אחר, אבל שבאותם רגעים, כשאנחנו מזדיינים, אני הכי חשובה לו בעולם. מדריכת הקוצ'ינג שלי היא זאת שפקחה את עיניי. היא אמרה לי:"אבל, נונה, זה לא שאת הכי חשובה לו באותם רגעים. הסקס הכי חשוב לו באותם רגעים."

מצד אחד, אני מסוגלת להסתכל על סקס כמו גבר ולראות בו פשוט דבר נחמד לעשות ולא להקשר אחר כך. מצד שני, גבר לא מחפש סיפוק רגשי בסקס. אני כן.

אני רוצה לקחת קצת הפסקה מסטוצים, כדיי לבחון את הדברים בקור רוח. האמת שאפילו לא בא לי להזדיין. אם אני חרמנית - יש לי את יד ימין או את הרוקט פוקט שלי.

כתבתי את הפוסט הזה שלוש פעמים. אחריי שכתבתי אותו בפעם הראשונה, רציתי לעשות "העתק" כדיי להדביק אותו לוורד, לחצתי על משהו לא נכון והוא נמחק. לא התייאשתי וכתבתי אותו בפעם השניה. ברגע שלחצתי על "שמור" הופיע לי דף אינטרנט בו היה כתוב שישרא בלוג בשיפוצים, כלומר שהפוסט אבד. כולי מתוסכלת נכנסתי לוורד וכתבתי ראשי פרקים, כדיי לכתוב את הפוסט מחר. ישרא חזרו מהשיפוצים יותר מהר ממה שחשבתי, כלומר הלילה, ולכן כתבתי את הפוסט בפעם השלישית הלילה.

אתם רואים כמה חשוב לי לעדכן?

שלכם,

נונה.