שלום לכל הבנים, הבנות ואלו שלא בטוחים בזהות המינית שלהם,

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים שהתחלתי לעבוד בחנות. בקומה הראשונה של החנות הזאת יש שמנים לעיסוי, שמנים לאמבטיה ושטויות למדף כמו פיות וצפרדעים. בקומה השניה של החנות יש אביזרי סקס למכירה. היו לי שתיי חפיפות בשבוע שעבר, בימים ראשון ורביעי. השבוע הייתי אמורה לעבוד בימים ראשון ורביעי. עבדתי ביום ראשון ואז ביום שלישי קיבלתי טלפון מבעל המקום. הוא אמר שלא נראה לו שאני מתאימה לעבוד בחנות הזאת, ושהם לא רוצים שאני אעבוד שם יותר.

שאלתי למה לא נראה להם שאני מתאימה. הוא אמר שיש לו מספיק נסיון כדיי לדעת מי מתאימה לעבוד ומי לא. ביקשתי דוגמא למשהו לא בסדר שעשיתי. הוא אמר שלמשל, הצורה שדיברתי ללקוחות הייתה תבניתית מדי. מיד נזכרתי שביום ראשון האחרון המוכרת באמת העירה לי על כך. היא אמרה שבחנות הזאת צריך להחמיא ללקוחות על הבגדים, לפתח איתם שיחה ולהתיידד איתם. זה כל כך הזוי שדווקא על זה הוא פיטר אותי. הריי ליצור שיחה עם אנשים זרים זה בדיוק תחום חוזק שלי! אני מאד מאד מאד טובה בלדבר עם אנשים אחרים. בזה אין לי ספק. פשוט עדיין בקושי הכרתי את החנות ולא הרגשתי מספיק ביטחון כדיי לעשות את זה. הוא פשוט וויתר עליי מהר מדי. אני חושבת שאם הוא היה נותן לי עוד שבוע - הייתי מוכיחה את עצמי. אמרתי לו את זה. שאלתי אם יש מצב לעוד הזדמנות. הוא אמר שלא.

אני יודעת שספציפית בפעם הזאת, הרבה מהסיבות לפיטורים לא היו באשמתי. אני יודעת שבכלל לא היה דחוף למצוא עובדת נוספת, כי המוכרות האחרות חששו שזה יפגע להם בשעות, אני יודעת שהם לא היו מספיק סבלנים ושבוע זה לא מספיק כדיי לשפוט אם אני מתאימה לשם, אני יודעת שיכול להיות שיש סיבות שאני לא מודעת אליהם, אני יודעת שזה עסק פרטי, אני יודעת שהתחלופה שם של העובדים מאד גבוהה, אני יודעת. אני חושבת שאם הייתי בחורה עם חיים ממוצעים והיו מעיפים אותי משם - לא הייתי לוקחת את זה קשה. אבל בגלל שאותי העיפו מכל כך הרבה מסגרות בשנה ומשהו האחרונות - לקחתי את זה מאד קשה.

העיפו אותי מההוסטל אחריי חודש וקצת, אחר כך העיפו אותי מגן הילדים אחריי ארבעה חודשים, אחר כך עשיתי שירות לאומי בחדר אוכל וגם שם לא היו מרוצים ממני ועזבתי בעצמי אחריי חודשיים, אחר כך העיפו אותי מהסופר אחריי ארבעה חודשים, אחר כך העיפו אותי מהתיאטרון אחריי פחות מחודש, באותו שבוע העיפו אותי ממאגר המידע שעבדתי בו שלושה חודשים ועכשיו העיפו אותי מהחנות אחריי שבוע וחצי.

כבר שנה ושלושה חודשים שאני נכנסת למסגרות, משקיעה בהם את כל הכוחות שלי ואחר כך מועפת, אוגרת מחדש את הכוחות, שוב יוצאת לחפש מסגרת חדשה, מוצאת מסגרת ומשקיעה בה את כל הכוחות שלי ואחר כך מועפת וחוזר חלילה.

יצא לי לדבר עם אחותי המקסימה. אחותי אמרה, שאולי הגיע הזמן לעצור, לנשום עמוק ולחשוב מה העניין. אני תיכננתי ללכת כבר יום למחרת לחפש עבודה בחנות אחרת. אחותי אמרה שאני יכולה לעשות את זה, אבל שאני צריכה לקחת בחשבון שיכול להיות שגם משם יפטרו אותי, אחריי איזשהי תקופה. אחותי אמרה שהיא חושבת שאני לא אעמוד בזה מבחינה נפשית. הייתה לה הצעה אחרת.

אחותי אמרה שלפי דעתה, כדאי לי לעשות אבחון. האבחון האחרון שעשיתי היה בכיתה ז. יש כמה סיבות לכך שמאד כדאי שאעשה אבחון עכשיו. קודם כל, כי על חלק גדול מהלקויות בNVLD כבר התגברתי. אבחון יגרום לכך שאדע איפה אני עומדת. דבר שני, המחקר על NVLD מאד התפתח בשבע השנים האחרונות, מאז עשיתי את האבחון האחרון. דבר שלישי, האבחון שעשיתי בכיתה ז נועד בעיקר כדיי שיידעו, במה צריך לתת לי הקלות בלימודים. עכשיו, כשאני כבר לא תלמידה, האבחון יוכל לשמש למטרות אחרות.

לפי דעתי, היא צודקת לחלוטין. אבחון באמת יוכל להועיל לי. אני זוכרת שמכיתה ז ידעתי שאני לקוית למידה. לא ידעתי מה זה בדיוק אומר. רק בכיתה יא החלטתי לחקור את העניין ולכן חיפשתי בגוגול "NVLD" ובאמת מצאתי מאמרים שנשמעו מאד מתאימים לכל מני בעיות שיש לי. אבל אסור לשכוח שלא כל מי שיש לו NVLD - נמצא במצב זהה.

אחותי אמרה שאולי אחריי האבחון, יוכלו להמליץ לי על איזה כדור שיועיל לי. אולי רטלין ואולי איזה בנדוד של הרטלין. בשנים האחרונות מאד התפתח התחום הזה של כדורים. אמרתי לה שאני לא רוצה להיות תלויה בכדור כימי. אחותי אמרה שאולי לא יהיה צורך שאקח רטלין או בנדוד של הרטלין כל יום, אבל אם לקחת את זה לפני טסט יעזור לי - אז למה לא? האמת שהיא צודקת. אני לומדת נהיגה כבר שנה ושבעה חודשים. נכשלתי כבר בשבעה טסטים ואני חושבת שאני צריכה לא לבחול בשום אמצעי כדיי לעבור את הטסט הבא.

אחותי אמרה שאולי יוכלו להמליץ לי על כדור, שימתן את האימפולסביות שלי. אני באמת מאד אימפולסיבית וזה באמת מאד דפק אותי בכל מני מסגרות וגם בכלליות בכל מני תחומים אחרים. בתחילה דחיתי את הרעיון בתוקף. אמרתי לה:"זה לא קצת אומר שאני מטומטמת - אם אני צריכה כדור כזה?" אחותי אמרה שממש לא. היא אמרה:"ואם הייתה כואבת לך הרגל - היית מסרבת לקחת כדור שיעזור לך להרגיש יותר טוב"? אמרתי לה שרגל ומוח זה לא אותו דבר. בתגובה, אחותי אמרה שהיא בדיוק למדה על אימפולסביות (היא לומדת חינוך מיוחד לתואר שני באוניברסיטה). היא אמרה שפעם חשבה שאימפולסיביות קשור לרגש. בדיוק עכשיו היא למדה באוניברסיטה שאימפולסביות לא קשור בשום צורה לרגש. זה משהו כימי. כל בניי האדם הם מטבעם אימפולסיבים. העניין הוא שיש להם מנגנון במוח שעוזר להם לווסת את זה. המנגנון הזה אצלי הוא כנראה קצת חלש. זה לא מעיד על אינטלגנציה בשום צורה. זה נטו דבר כימי.

שאלתי אותה כמה יעלה אבחון. היא אמרה שהיא לא יודעת, אבל שזה בוודאות הוצאה גדולה. אמרתי לה שאני לא יכולה להרשות לעצמי לשלם על אבחון ושאני לא רוצה לבקש מההורים. מי שקרא את הפוסט הקודם - בוודאי זוכר את החלטתי הנחושה, להיות כמה שיותר עצמאית ולא לבקש מההורים שלי שום עזרה כלכלית. שהחלטתי לפני כמה חודשים שאני רוצה לממן לעצמי את ההוצאות שלי (מלבד שכר דירה, חשבון מים וחשבון חשמל) ושאני רוצה להיות כמה שיותר עצמאית בכל תחומי החיים. שזה שאני כבר לא תלויה בהם בכול, שיפר בצורה שלא תאומן את היחסים בננו. הריי כל פעם שהם עושים משהו למעני - אחר כך יש להם קלפים נגדי. אחותי אמרה שהיא מאד מבינה את הצורך הזה שלי. הריי גם היא גדלה בבית הזה, וגם היא מתעקשת עכשיו להיות כמה שיותר עצמאית. היא אמרה שהיא מאד מזדהה איתי, אבל שהיא חושבת שהעניין הזה של האבחון מספיק חשוב, כדיי שאשים את העקרונות שלי בצד.

אחותי אמרה שהאבחון הזה הוא משהו רפואי ושמן הראוי שההורים ישלמו עליו. היא נתנה לי דוגמא מעצמה. אחותי סבלה מבעיות גניקולוגיות חמורות במשך שנה שלמה. היא הלכה לרופא אחריי רופא ואף אחד לא עזר לה. בסוף היא החליטה ללכת לרופאה פרטית שגרה באשקלון ולוקחת מאות שקלים לטיפול. עם כל זה שאחותי ידעה שאימא שלנו תעשה לה אחר כך את המוות - היה לה מספיק חשוב לבקש מאימא שלי כסף, כדיי שתוכל ללכת לרופאה הזאת. יש בחיים דברים שהם מספיק חשובים, כדיי לעשות את ההקרבה הזאת. האבחון שלי הוא אחד מהם. כנראה שהיא צודקת. אני יודעת שניי דברים בוודאות: דבר ראשון, ההורים שלי הולכים לשלם על האבחון הזה. דבר שני, הם הולכים לשגע אותי בעקבות זה. טוב, נו. זה שווה את זה. עדיין מאד קשה לי עם ההחלטה הזאת. בחצי שנה האחרונה עשיתי הכול כדיי להיות עצמאית.

שאלתי את אחותי אם היא מציעה לי עכשיו לשבת בבית ולא לעשות כלום. אני יודעת שאני אשתגע מזה. אחותי אמרה שזה תלוי במתי יהיה האבחון. אם אני אגלה שזה הולך עכשיו לקחת חודשים על גביי חודשים - אני מן הסתם לא אשב בבית עד אז. אם זה יהיה עוד שבועיים - אני אצטרך לשקול את זה מחדש. נראה.

אני יודעת שמאד חשוב לי להיות עסוקה. הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים את התובנה שאליה הגעתי לא מזמן, התובנה שאומרת שלבנאדם עסוק אין זמן לחפור לעצמו במוח. זה באמת נכון. אני פוחדת שאם אני אשב בבית במקום לחפש עבודה חדשה ומיד - אני פשוט אצא מדעתי ושוב אחזור למצב שאני כל היום יושבת מול הבלוג ולוחצת על "רענן", בתקווה שנוספה עוד כניסה או תגובה.

התייעצתי על זה עם חברים שלי. הם אמרו שאני לא חייבת לשבת בבית וללחוץ על "רענן" בבלוג, שאני יכולה להתעסק בתחביבים אחרים. אמרתי להם שזה מזכיר לי קטעים שראיתי בטלוויזיה. כבר כמה פעמים ראיתי סרטים שבהם גבר חוטף התקף לב או סובל מכולסטרול גבוה, ואז אישתו מחליטה לעשות לו דיאטה ומכינה לו לאכול רק מרק או סלט. הטענה של הגבר היא תמיד אותה טענה:"הדברים האלה הם דברים ששמים ליד האוכל. איפה הארוחה עצמה?"

זה בדיוק מה שאני מרגישה. יש לי קוצ'ינג פעם בשבוע לשעה, ושיעור נהיגה פעם או פעמיים בשבוע לשעה, ואת הפסיכולוגית של ההורים שלי פעם בשבוע לשעה, ואני עומדת לתת חונכות לילדה שעתיים בשבוע ויש לי את חוג המדיטציה פעם בשבוע לשעה ויש לי כל מני סידורים, אבל גם אם נחבר את כל הדברים האלה - לא נגיע ליותר מעשר שעות בשבוע. אלו דברים שאנשים עושים, בנוסף למסגרת של שמונה שעות ביום. לא במקום המסגרת. אלו הדברים ששמים ליד האוכל. זה לא במקום הארוחה עצמה. מחר אני אברר כמה זמן יקח עד שיוכלו לעשות לי אבחון ואז אחליט לכאן או לכאן.

אגב, היה קטע נורא מצחיק בשיחה עם אחותי. היא באמת הציעה לי לנשום עמוק, לחשוב מה מתאים לי ולפעול כדיי לעשות את האבחון. היא אמרה לי:"הגיע הזמן לפתוח דף חדש". אמרתי לה:"נמאס לי לפתוח דפים חדשים! אני כל הזמן פותחת דפים חדשים! אני רוצה קצת יציבות!" בתגובה היא ענתה:"אבל פה אני לא מדברת על סתם דף חדש, בקטע של לחפש עבודה חדשה. אני מדברת על משהו חדש לגמרי." עניתי לה:"אה, אז בעצם את מדברת על לפתוח דפדפת חדשה?"

הקוראים הקבועים בבלוג שלי בוודאי זוכרים, כמה התבכיינתי לאחרונה על זה שאין לי יציבות בחיים. שוב ושוב אמרתי שאני מחליפה מסגרות בלי הפסקה, שאנשים נכנסים ויוצאים מהחיים שלי כלומר שהחברים שלי מתחלפים, שעל ההורים שלי אי אפשר לסמוך וכו. שוב ושוב הגעתי למסקנה שהדבר היחיד היציב בחיים שלי זו הכתיבה.

שיחה עם מדריכת הקוצ'ינג שלי הוכיחה לי שזה לא נכון. הגעתי אליה לפני כמה ימים נסערת לגמרי. סיפרתי לה שלאחרונה הכרתי כל מני אנשים מקסימים, ושמאד התקרבנו, אבל שאני מאד מפחדת באמת להקשר אליהם, כי ברור לי שמתישהו הם יקומו ויילכו ממני. שנראה שאף אחד לא מסוגל לשמור איתי על קשר לאורך זמן. אמרתי לה כמה נמאס לי שהמצב החברתי שלי לא יציב.

הקוצ'רית הסבה את תשומת ליבי לכך, שההחלטה לנתק את היחסים מאנשים מסוימים - הייתה הדדית הרבה פעמים. בהחלט יש כמה אנשים שנעלמו לי מהחיים, אבל הניתוק היה צעד הדדי. זה לא נכון שכולם נעלמים לי. זו גם החלטה שלי. הקוצ'רית נתנה כדוגמא סיפור שסיפרתי לה באותה פגישה. סיפרתי לה שיום אחריי שאני ו-ג דיברנו בטלפון (פירוט על כך בפוסט הקודם) - ג התקשרה אליי וביקשה המלצה להצגה, שהיא והחבר שלה יוכלו ללכת אליה. דוגרי, בזה שהיא התקשרה, ג הראתה איזשהי נכונות לחזור לחיים שלי. אני הגעתי למסקנה שאני לא רוצה. שאני חושבת שזה סתם יסב לי נזק. ההחלטה הייתה גם שלי.

דבר נוסף, יחד עם הקוצ'רית הצלחתי לעלות על זה, שכן יש לי כמה עוגנים בחיים. יש לי את אחותי הגדולה. אני יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. יכול להווצר מצב שלא נדבר שבועות, כי שתנו מאד עסוקות, אבל אני יודעת שאם יקרה לי משהו - אחותי תמיד תפנה זמן בשבילי לשיחת נפש. בהתחלה אמרה לקוצ'רית: "אבל היא אחותי. זה מובן מאליו." הקוצ'רית הסבה את תשומת ליבי לכך שעם אחי אין לי שום קשר. הקשר עם אחותי זה לא מובן מאליו. זה דבר מדהים ונפלא.

בנוסף, יש לי את שושה. שושה היא מישהי שלמדה איתי בבצפר והייתה תקופה שהיינו חברות מאד קרובות. מאז סיימנו את התיכון, הקשר בננו התרופף. ראיתי אותה מעט מאד פעמים מאז סיום התיכון. עם זאת, תמיד הקפדנו לעדכן אחת את השניה בראשי הפרקים בחיינו. שושה היא לא חלק מחיי היומיום שלי, אבל אני יודעת בביטחון מוחלט שהבחורה הזאת תהיה בחתונה שלי, ותהיה בבר מצווה של הבן שלי. אני לא אתקשר לשתף אותה בזה שעבר עליי יום מעפן - אבל אין לי ספק שאם למשל אני אכנס להריון לא מתוכנן ולא רצוי, אני אוכל לפנות אליה והיא תעזור לי. אין לי ספק שהיא הולכת להיות בחנוכת בית שלי, כשאעבור דירה. אין לי ספק שהילדים שלנו יכירו אחד את השני, אין לי ספק שאני אהיה בחתונה שלה. היא פשוט חלק ממני ואני חלק ממנה. זה באמת נכון שחבר אמיתי זה לא מישהו שפוגשים כל יום, אלא מישהו שכשנפגשים איתו - מדברים כאילו מדברים כל יום. זה באמת המקרה אצלי ואצל שושה. עזבו את זה שאני נפתחת אליה בקלות, כי אני נפתחת בקלות לכולם, אבל שושה אדם מאד סגור, ועצם זה שהיא משתפת אותי בעניינים הכי אישיים בחייה - מוכיח שהיא רואה בי חברה טובה שלה.

בנוסף, יש אנשים שלמרות שהקשר איתם ניתק - הם תמיד יהיו חלק ממני. הקוצ'רית הסבה את תשומת ליבי לזה, שאני סומכת על אנג'ל שלא יספר לאף אחד דברים שהוא קורא בבלוג שלי, למרות שהוא כבר לא ידיד שלי. זה מהסיבה הפשוטה, שבזמן שהוא היה ידיד שלי, הוא היה הבנאדם היחיד שהרשיתי לו לקרוא כאן. ביקשתי ממנו בזמנו שלא יספר לאף אחד דברים שהוא קורא בבלוג, ואני יודעת שהוא מכבד את הבקשה שלי, גם עכשיו כשהוא כבר לא ידיד שלי. אני סומכת עליו מספיק. זה מראה שאני עדיין מכבדת אותו. זה אותו דבר בהקשר ל-ג, רק הפוך, ל-ג סיפרתי שאני כותבת בלוג וגיליתי לה את הכינוי שלי, אבל ביקשתי שלעולם לא תיכנס. אני יודעת שהיא מכבדת את בקשתי, למרות שאנחנו כבר לא חברות. זה מראה שיש בננו חיבור.

זה לא משנה שהם כבר לא חלק מהחיים שלי. הם חלק ממני.

והכי חשוב - יש לי את עצמי. אם אני ארגיש יציבות פנימית ולא אתן לדברים חיצוניים לערער אותי כל כך - תהיה לי יציבות בחיים. זה כל כך נכון. ואי, הקוצ'נג הזה כל כך עוזר לי.

כל התובנות שהיו לי בהקשר לאבחון - גרמו לי להבין מה סדר העדיפויות שלי. אני רוצה למקד את האנרגיות שלי בדברים יותר חשובים, מאשר להתעסק כל הזמן בגוליבר. זה באמת מצליח לי ואני באמת מתגברת עליו יותר ויותר.

האמת שהרגעים שהכי קשים לי, אלו הרגעים שבהם אני שוכבת מנומנמת במיטה. זה כל כך גורם לי לרצות לחבק גבר. יותר נכון: זה כל כך גורם לי לרצות לחבק את גוליבר. הרגעים האלה שבהם שכבנו מחובקים אחריי סשן של סקס, מכורבלים ומנומנמים וכבר לא חרמנים - היו הרגעים הכי מדהימים בעולם. לשכב איתו מחובקת ומנומנמת לפני שהלכתי לישון - היה מדהים. להתעורר לצידו ולקבל חיבוק בתור הדבר הראשון שקרה לי באותו יום - היה מדהים.

חשבתי שאני הפתטית היחידה שמתעסקת בחיבוקים וכרבולים, אבל בימים האחרונים יצא לי להתקל בהרבה בלוגים, בהם היה כתוב שהחורף גרם לאנשים לרצות להתכרבל עם מישהו מתחת לפוך. כנראה שזה צורך אנושי.

מגרד לי באמצע הגב ואני לא מגיעה. בדיוק כמו בשיר של יוני בלוך.

שלכם,

נונה.