שלומות לקוראים,

בזמן האחרון קיבלתי מיילים ממספר קוראים, שמאד ריגשו אותי. במיילים נאמר שהקוראים האלה מעריכים את הכתיבה שלי, ושהם חושבים שאני בחורה מדהימה. מאד הוחמאתי. הסמקתי עד תנוכי האוזניים. לכתוב לי מייל כזה זה מבורך. באמת. על כך אני אסירת תודה.

כמה מכותבי המיילים האלה - ביקשו לדעת אם יש לי מסנג'ר או אייסיקיו, כדיי שנוכל לשוחח. נעניתי לחלקם, בעודי משביעה אותם שלא יגלו את שמי האמיתי, או שום דבר אחר שחושף אותי, לאף אחד אחר. הם הבטיחו. הקטע הוא שעליתי על דפוס מסוים. ישנה תופעה שהתחילה ממש למרוט את עצביי, והיא שאנשים שהוסיפו אותי למסנג'ר או לאייסיקיו, החליטו כנראה שאני המורה לחינוך מיני שלהם. בעצם, אפילו מורה לחינוך מיני לא שואלים את השאלות שהם שאלו.

מיד על ההתחלה נשאלתי שאלות על אורך הדגדגן שלי והאם הדגדגן שלי בולט, האם אני מכניסה את כל הזין כשאני מוצצת או רק את חלקו, האם אני בולעת, האם התנסיתי עם בנות ועוד שלל שאלות כאלה. זה היה מוגזם לגמרי. תראו, זה באמת נכון שאין לי שום בעיה לדבר על סקס. באמת. זה לא מביך אותי ואני חושבת שזה פשוט עוד אחד מתחומיי החיים. בכלל, אין שום נושא בעולם שאני חושבת שלא לגיטימי לדבר עליו, אבל לכל דבר יש את הזמן ואת המקום שלו.

חוצמזה, סקס זה לא הדבר היחיד שמעסיק אותי. מקומם אותי כשאנשים מוסיפים אותי למסנג'ר או לאייסיקיו - רק, או בעיקר, כדיי לדבר על זה. זה לא לעניין. בטח שלא על ההתחלה. לשאול מיד על ההתחלה, האם אני מאוננת כשאני משתפשפת על המיטה, או שבעצם אני מעדיפה לדחוף לעצמי אצבעות לכוס - זה מוגזם. זו לא שאלה שמתאים שאדם שדיבר איתי שלושים שניות - ישאל.

אני מודעת לעובדה שסקס זה נושא מאד מעניין. אני זוכרת שבתקופה שהייתי החברה של סמיילי, סיפרתי לו שאני מאד ליברלית ושאני רואה בסקס פשוט חלק מהחיים ולכן אין לי בעיה לדבר על זה, בדיוק כמו שאין לי בעיה לדבר על אוכל. יותר מאוחר באותה שיחה סמיילי סיפר לי על הדייט הראשון שהיה לו איי פעם, כשהיה בן 16. אחת השאלות הראשונות ששאלתי זה האם הם עשו משהו מיני. סמיילי שאל אותי למה דווקא זה מה שמעניין אותי. הוא אמר:"אם סקס זה באמת רק אחד מהדברים שמעניינים אותך - למה לא שאלת מה אכלנו? למה לא שאלת על מה היה הסרט שראינו?" עניתי לו:"סקס זה רק תחום אחד מתחומיי החיים, אבל הוא פשוט יותר מעניין מכמה תחומים אחרים." זה באמת נכון. אבל אל תשכחו שיש הבדל בין שיחה בין בני זוג על סקס, לבין שיחה בין זרים על סקס. מילא אם הם היו שואלים שאלות קצת יותר כלליות, כמו למשל, עם כמה בחורים שכבתי, אבל לבקש פירוט גרפי על הרגלי האוננות שלי - זה מוגזם.

חשוב לי להבהיר שהבלוג הזה, הוא לא בלוג זימה. זה לא איזה בלוג שמדבר על סקס בתיאורים גרפיים, כמו למשל הבלוג לשעבר של הרווק. בבלוג הזה לא כתבתי רק על סקס, אלא גם על המשפחה שלי, על חברות שלי, על הליקוי שלי, על ידידים שלי, על ראיית העולם שלי, על דעתי על תופעות שונות וכו'. גם כשדיברתי על סקס - לרוב לא נכנסתי לתיאורים גרפיים, אלא דיברתי על זה ברמה העמוקה יותר. דיברתי הרבה על שהרבה פעמים בחיי עשיתי סקס, לא כי באמת הרגשתי בנוח, אלא כי הרגשתי שאני לא מספיק שווה לדברים אחרים, ושאף אחד לא ירצה לבלות בקרבתי אם לא אעניק לו חסדים מיניים, זה היה הזמן היחיד שבו הרגשתי משוחררת, הזמן שהיחיד שבו הרגשתי שמישהו ממקד בי את כל תשומת ליבו. יש הבדל בין לכתוב את כל זה, לבין להכנס לתיאורים גרפיים של "הוא הכניס לי את הזין הגדול שלו." אני כותבת את הבלוג הזה כבר כמעט 14 חודשים ומבין 91 הפוסטים שפירסמתי - היה אך ורק פוסט אחד שכלל בעיקר תיאורים גרפיים של סקס.

בפעם הבאה שמישהו יצרף אותי למסנג'ר או לאייסקיו שלו ואז מיד יעשה לי חקירה צולבת על כל פרט בחיי המין שלי - אני אאלץ לחסום אותו. נמאס לי. לא מתאים לי יותר. למשל אתמול חזרתי הביתה מהורהרת מפגישה עם הפסיכולוגית של ההורים שלי, התחברתי למסנג'ר כדיי לספר לחברה שלי על מה שהלך שם, ואז ראיתי שבזמן שלא הייתי על המחשב, מישהו שקרא את הפוסט הקודם שלי - הציף אותי בשאלות. ממש חקירה צולבת. הוא קרא בפוסט הקודם שהחלטתי לקרוא לשדיים שלי עמי ותמי, ולכן רצה לדעת איך קראתי לכוס שלי, העלה השערות לשמות, ונכנס לפרטים הכי מפורטים, על חיי המין שלי. תקלטו שהוא אפילו לא חיכה שאני אענה לו לברכת "היי." עד כדיי כך היה דחוף לו להציף אותי בשאלות.

הרבה פעמים קורה שאני מדברת עם בנאדם כמה שעות במסנג'ר, ואז השעה נהיית כבר מאוחרת, נושא הסקס עולה, אני זורקת משהו, הוא זורק משהו ולבסוף נסחפים לשיחה ארוכה על סקס. זה סבבה וכיף ולגיטימי. מה שלא נראה לי לגיטימי זה ישר על ההתחלה לשאול אותי את השאלות הכי אינטימיות שיש. זהו.

נפגשתי אתמול עם הפסיכולוגית של ההורים שלי. החלטנו לאחרונה שאני אפגש אותה, יחד עם ההורים שלי, כל יום ראשון, במשך כמה פעמים רצופות. הייתה אתמול פגישה ממש טובה. באמת. הרגשתי שזה עוזר. האמת שיצא שבעיקר אני דיברתי. היה לי הרבה מה לומר.

הפגישה התחילה בכך שההורים שלי הזכירו את זה שביום שישי האחרון, אחי בא הביתה לסופשבוע. במהלך ארוחת הערב המשפחתית, הוא התחיל לדפוק נאום, על כך שכדאי לי להחליט מה אני רוצה לעשות עם עצמי. הוא אמר שאם אני רוצה ללמוד באוניברסיטה שנה הבאה - מועד ההרשמה המוקדמת הוא עוד שלושה חודשים. זה אולי נראה לי הרבה, אבל אם למשל אני אחליט לעשות פסיכומטרי, יכול להיות שאני לא אספיק. הוא אמר שאני לא חייבת ללכת ללמוד שנה הבאה, אבל שכדאי לי להחליט על כיוון כלשהו. באותה מידה אני יכולה להחליט לעשות טיול או ללכת למכינה או כל דבר אחר. אבל לפי דעתו כדאי שתהיה לי תוכנית מוגדרת. הוא אמר שככל שאדחה את זה יותר - אני סוגרת לעצמי יותר אופציות. 

אני חושבת שיש משהו בדבריו. זה באמת נכון שכדאי שאהיה יותר מאופסת על עצמי. דבריו עוררו בי התנגדות, בכך שהוא התעלם מכך שאני עוברת כרגע תהליכים רגשיים משמעותיים. למשל, הקטע הזה שלמדתי שהגעתי לכל מני מקומות נוראיים בחיים, כי לא האמנתי שיהיה לי טוב. זו הסיבה שהגעתי להוסטל של האוטיסטים למשל. חשבתי שאני צריכה לקחת את האופציה הראשונה שקיבלו אותי אליה בשירות לאומי. כנ"ל לגביי בני זוג. במשך שנים אפילו לא העלתי על דעתי לשקול אם האדם שמולי מתאים לי בכלל, אם הוא נחמד או האם אני מרגישה אליו חיבור, כי היה לי ברור שמי שרוצה אותי - אני צריכה לרצות אותו. כנ"ל לגביי קשרים אפלטוניים וכנ"ל לגביי כל תחומיי החיים.

אולי אני רוצה להקדיש את השנה הזאת כדיי להכיר את עצמי יותר טוב? אולי אני לא רוצה להתמקד בלמצוא לעצמי מקצוע, או להחליט מה אני רוצה ללמוד, אלא להתמקד בתהליכים השונים שעברו עליי? לבדוק איך הם השפיעו עליי, מה אני רוצה לשנות ומה לא? אני לא אומרת שזה מה שאני הולכת לעשות. אני רק אומרת שגם זו אפשרות.

ועוד משהו - מעצבן אותי שאחי שהעביר אותי התעללות  - מתיימר לדעת מה טוב בשבילי. דוגרי, הוא בקושי מכיר אותי. הוא אף פעם לא טרח לשבת ולשוחח איתי על מה שאני באמת עוברת או מה שאני באמת מרגישה. בתקופה שבה עשיתי שירות לאומי באחד הקיבוצים של עוטף עזה - אחי גר בבאר שבע, במרחק חצי שעה נסיעה באוטו. הוא מעולם לא בא לבקר אותי ואף פעם לא הזמין אותי אליו. היה יכול להיות מאד נחמד אם היה לי מקום מפלט בבאר שבע אצלו. השתגעתי בקיבוץ לפעמים. נהגתי לנסוע לבאר שבע רק כדיי לראות סרט בקולנוע לבד ולחזור. אני בטוחה שאם אחותי הייתה גרה בבאר שבע ולא אחי - לא רק שהייתי אורחת רצויה, אלא שהיה לי מפתח משלי.

המשכתי ודיברתי על כך שאני חושבת שמאד חשוב שאעשה אבחון. בכיתה ז עשו לי אבחון, שנועד בעיקר בשביל הקלות בלימודים. לא ידעתי איזה לקויות חברתיות הליקוי שלי כולל. רק ידעתי שמשהו אצלי לא בסדר. רק בכיתה יא החלטתי לחקור את העניין ולכן חיפשתי בגוגול "NVLD" ובאמת מצאתי מאמרים שנשמעו מאד מתאימים לכל מני בעיות שיש לי. אבל אסור לשכוח שלא כל מי שיש לו NVLD - נמצא במצב זהה.

אני חושבת שעל חלק גדול מהלקויות של NVLD התגברתי, אבל לא התגברתי על חוסר הביטחון שנגרם לי בעקבותיהם. למשל, זה שקראתי בגוגול על כך שמי שיש לו NVLD - יש לו קושי בשיפוט. מאז הכנסתי לעצמי לראש שיש לי קושי בשיפוט. כל פעם שעשיתי טעות - האשמתי את הNVLD. אחותי טוענת שאולי היה לי קושי בשיפוט כשהייתי ילדה, אבל היא חושבת שכבר התגברתי על זה וכבר אין לי קושי בשיפוט. זו הסיבה שכל כך חשוב שאעשה אבחון. לדעת איפה אני עומדת אז, ביחס להיום.

העיפו אותי מכל כך הרבה מסגרות בחמש עשרה החודשים האחרונים. העיפו אותי מההוסטל, העיפו אותי מהגן, לא היו מרוצים ממני בחדר אוכל, העיפו אותי מהסופר, העיפו אותי מהתיאטרון, העיפו אותי מהמאגר מידע והעיפו אותי מהעבודה בחנות. כבר שנה ושלושה חודשים שאני במין אטרף להיות להכנס למסגרת, להשקיע בה את כל הכוחות שלי וכל האנרגיות, להיות מועפת ומבלי לקחת דקה נשימה - להכנס למסגרת אחרת ולחזור על כל התהליך. זו הסיבה שלא מיהרתי לחפש עבודה, אחריי שפיטרו אותי מהחנות. דוגרי אני יכולה לעשות סבב ולמצוא עבודה צ'יק צ'אק, אבל אני לוקחת בחשבון שגם משם סביר להניח יעיפו אותי אחריי זמן קצר, ואני לא חושבת שאעמוד בכך מבחינה נפשית.

סיפרתי לפסיכולוגית שאני לא יכולה לשלם על האבחון בעצמי ושאני שונאת את זה שאני צריכה לבקש מההורים. לפני כמה חודשים, החלטתי בנחישות, להיות כמה שיותר עצמאית ולא לבקש מההורים שלי שום עזרה כלכלית. החלטתי  שאני רוצה לממן לעצמי את ההוצאות שלי (מלבד שכר דירה, חשבון מים וחשבון חשמל). הבנתי שאני רוצה להיות כמה שיותר עצמאית בכל תחומי החיים. זה שאני כבר לא תלויה בהם בכול, שיפר בצורה שלא תאומן את היחסים בננו. הריי כל פעם שהם עושים משהו למעני - אחר כך יש להם קלפים נגדי. עם זאת, אני חושבת שהאבחון הוא מספיק חשוב, כדיי לשים בצד את העקרונות שלי ולאפשר להם לשלם.

כאן עצרתי את שטף דיבורי כדיי להודות להם. הודיתי להם על זה שהם הולכים לשלם על האבחון. גם הזכרתי את זה ששבוע עבר אימא שלי, ביקשה ממני כמה פעמים לנקות את הקומה שלי ואני דחיתי את זה שוב ושוב. היא לא לחצה עליי ואז ביום שישי, כשהתפניתי לכך, היא מאד עזרה לי לנקות, למרות שהייתה גמורה מעייפות. הודיתי לה מאד על כך. הודיתי להם על כך שהם לא שיגעו אותי בימים האחרונים, ללכת לחפש עבודה כבר, אלא הבינו שאני צריכה סוג של פסק זמן. אמרתי להם שאני מאד מעריכה את כל מה שהם עושים למעני. הם טועים ומפשלים המון, אבל הם מנסים. עצם זה שישבנו באותו רגע מול הפסיכולוגית, מעיד על כמה שהם מנסים ועל כך שאכפת להם.

המשכתי בדבריי וסיפרתי על משהו חשוב שעליתי עליו, בעזרת הקוצ'רית שלי. לאחרונה התבכיינתי המון על זה שאין לי יציבות: שאני מחליפה מסגרות בלי סוף, שאנשים יוצאים ונכנסים מהחיים שלי כלומר שהחברים שלי מתחלפים, שאופי היחסים שלי עם ההורים משתנה בלי סוף ושהגעתי למסקנה שהדבר היחיד היציב שיש לי בחיים זו הכתיבה.

סיפרתי, שבאמצעות הקוצ'רית, הבנתי שיש לי עוד דברים יציבים בחיים, מלבד הכתיבה. יש לי את אחותי הגדולה. אני יודעת שהיא תמיד תהיה שם בשבילי. יכול להווצר מצב שלא נדבר שבועות, כי שתנו מאד עסוקות, אבל אני יודעת שאם יקרה לי משהו - אחותי תמיד תפנה זמן בשבילי לשיחת נפש. הקוצ'רית הסבה את תשות ליבי לכך שהקשר עם אחותי זה לא מובן מאליו. זה דבר מדהים ונפלא.

בנוסף, יש לי את שושה. שושה היא מישהי שלמדה איתי בבצפר והייתה תקופה שהיינו חברות מאד קרובות. מאז סיימנו את התיכון, הקשר בננו התרופף. ראיתי אותה מעט מאד פעמים מאז סיום התיכון. עם זאת, תמיד הקפדנו לעדכן אחת את השניה בראשי הפרקים בחיינו. שושה היא לא חלק מחיי היומיום שלי, אבל אני יודעת בביטחון מוחלט שהבחורה הזאת תהיה בחתונה שלי. אני לא אתקשר לשתף אותה בזה שעבר עליי יום מעפן - אבל אין לי ספק שאם למשל אני אכנס להריון לא מתוכנן ולא רצוי, אני אוכל לפנות אליה והיא תעזור לי. היא פשוט חלק ממני ואני חלק ממנה. זה באמת נכון שחבר אמיתי זה לא מישהו שפוגשים כל יום, אלא מישהו שכשנפגשים איתו - מדברים כאילו מדברים כל יום. זה באמת המקרה אצלי ואצל שושה.

בנוסף, יש אנשים שלמרות שהקשר איתם ניתק - הם תמיד יהיו חלק ממני. אנשים כמו אנג'ל ו-ג שמה שלימדו אותי זה פשוט חלק ממני. והכי חשוב - יש לי את עצמי. אם אני ארגיש יציבות פנימית ולא אתן לדברים חיצוניים לערער אותי כל כך - תהיה לי יציבות בחיים. זה כל כך נכון.

כשישבתי שם מול הפסיכולוגית, פתאום עלה בדעתי שגם ההורים שלי הם מקור ליציבות, בקטע של עזרה פרקטית. הם מתקשים לעזור לי מבחינה רגשית, לפעמים, אבל תמיד אפשר לסמוך עליהם שיתרוצצו למעני לפסיכולוגים ונורולוגים, או יעשו למעני כל דבר שאזדקק לו מבחינת עזרה פרקטית.

נפגשתי היום עם נוריו-פסיכולוג. נוריו-פסיכולוג זה פסיכולוג שמתמקד באנשים שהבעיות שיש להם בחיים, נגרמו בגלל ליקוי למידה, שזה משהו נוירולוגי, ולא מטראומה וכדומה. זו הייתה פגישת הכרות, כדיי שיכיר אותי ויראה אם אני באמת זקוקה לאבחון, ואם כן - איזה סוג אבחון כדאי לעשות לי. ישבתי מולו עם ההורים שלי. אחריי הכול, הם אלה שישלמו את ה2300 שקל האלה - אם הוא באמת יעשה לי אבחון.

גם שם פרצתי בנאום ארוך. אמרתי כמה דברים דומים למה שאמרתי אצל הפסיכולוגית של ההורים שלי, אבל הפעם לא התמקדתי בקשר שביני לבינם, אלא בליקוי שלי. נתתי כל מני דוגמאות שמפריעות לי בחיי היומיום, כמו למשל הקטע הזה שאני צריכה שקט מוחלט כדיי לדבר, וזה מפריע לי להפגש עם כמה אנשים בו זמנית, כי לא כולם יסתמו, כדיי שהוד מעלתי תאמר מה שיש לה. סיפרתי על כל מני קשיים שלי שכוללים אימפולסיביות, קושי להתרכז וכדומה. סיפרתי על התחומים שהיה לי קשה בהם בבצפר, סיפרתי על כל המסגרות שהעיפו אותי מהם, סיפרתי על פרקי הזמן שבהם שרדתי בכל מסגרות, ועל הסיבות שנתנו לי בכל מקום שהעיפו אותי.

אמרתי שאני מודעת לכך שיש לי יתרונות עצומים, הרבה כשרונות והרבה מה לתת מעצמי, אבל הליקוי משתלט לי על החיים, מפריע לי ומגביל אותי.  נתתי את כל הסיבות לכך שאני רוצה לעשות אבחון. הסיבות שעליהן פירטתי אצל הפסיכולוגית.

עלה נושא הרטלין. אמרתי שאני לא רוצה להיות תלויה בכדור כימי, בחיי היומיום שלי. שסבבה לקחת רטלין בשביל לעבור טסט, או בשביל לעבור מבחן חשוב אחר, אבל שאני לא רוצה לקחת את זה כל בוקר. הנוירו-פסיכולוג הבין אותי. הוא אמר ששווה לנסות. מסתבר שאפילו לא צריך לחכות לאבחון, כדיי לקבל רטלין. הוא אמר ששווה לי לבדוק האם מתאים לי רטלין, כבר בימים הקרובים.

בהקשר לנהיגה - אמרתי לו שאני נחושה להוציא רשיון. אני לומדת נהיגה כבר שנה ושבעה חודשים ונכשלתי כבר בשבעה טסטים, עשיתי מאה שיעורי נהיגה על אוטומט, ואני מתעקשת לא לוותר. אני חושבת שאם אתאמץ מספיק - אשיג רשיון. אמרתי לו שאני מודעת היטב לעובדה, שבנהיגה מעורבת סכנת חיים. זה לא כמו בדברים אחרים שאני יכולה לטעות מליון פעם ואז ללמוד לקח. בנהיגה מספיקה טעות אחת כדיי שאהרוג מישהו, או שאפגע בעצמי. זו הסיבה שאני שוקלת לקחת רטלין. אני לא אבחל בשום אמצעי, כדיי שיהיה בטוח יותר שאנהג. ליתר דיוק, כל אמצעי מלבד לוותר על זה. אמרתי לנוריו-פסיכולוג שאני לא מתכוונת לוותר על רשיון. בתגובה, הוא אמר, שזה משהו שצריך לבדוק. שכדאי לי להתייעץ עם מורה הנהיגה שלי.

דיברתי ודיברתי שם במשך שעות, על הליקוי שלי בהקשר לכל תחומיי החיים. בסוף הפגישה, הנוירו-פסיכולוג רצה להבהיר משהו. הוא אמר שהוא לא יועץ תעסוקתי ולא מוסמך לעשות אבחון תעסוקתי, כלומר אבחון שבו עוברים מקצוע-מקצוע ומחליטים מה יתאים לי, מבחינת עבודה. עם זאת, כמובן שאני אוכל להשליך דברים שגיליתי באבחון, על הנושא של מקצוע לחיים.

הוא אמר שהאבחון שהוא יכול לעשות לי, יוכל לענות על צורך שדיברתי עליו. הצורך לדעת איפה אני עומדת היום, ביחס לפעם, עם הNVLD. לדעת מה חלק מהNVLD ומה חלק ממני. איפה נגמר הNVLD ומתחילה נונה. תמיד חשוב להיות מודעת לדברים כאלה. בנוסף, אבחון כזה יוכל לתת לי הקלות באוניברסיטה. נשמע לי טוב. אני אשמח. האבחון הולך להתפרס על שניי מפגשים, ויהיה בסך הכול שש שעות. קבענו פגישה ראשונה לבעוד חודש ופגישה שניה, שלושה ימים לאחר מכן. אחריי שתיי הפגישות האלה תהיה פגישות סיכום. ההורים שלי עדיין לא סגורים אם זה הדבר הכי טוב בשבילי, אז הם בודקים אופציות לעשות אבחון דרך מקומות אחרים. הם יחזירו לי תשובה בימים הקרובים. אני, מבחינתי, רוצה ללכת עליו.

הגיע הזמן שהליקוי הזה יפסיק להשתלט לי על החיים. אני גאה בכך שאני מבקשת עזרה. אני גאה בכך שאני נפגשת עם הפסיכולוגית של ההורים, עם הנוירו-פסיכולוג ועם הקוצ'רית.

הNVLD זו בעיה, שפשוט צריך לטפל בה. אני לא חושבת שיש לי במה להתבייש. אם למשל הייתה לי בעיה בקיבה - הייתי הולכת לכמה שיותר בעלי מקצוע, כדיי לפתור את זה. כנ"ל לגביי הליקוי.

אני יודעת שאין פתרון קסמים, אבל אם יש דברים שיכולים לעזור לי ולשפר את איכות החיים שלי - אני בהחלט רוצה ללכת עליהם.

חלון התגובות לרשותכם. תגיבו.

שלכם,

נונה.